להגיע לסטטוס קוו ישראלי חדש

אילוסטרציה (צילום: Roni Schutzer/Flash90)
Roni Schutzer/Flash90
אילוסטרציה

המגמות הנוכחיות בישראל, כפי שמתבטאות במספר מישורים, מובילות למסקנה חדה – מדינת ישראל ניצבת בפני צומת החלטה מהחשובות שהיו פה בעשורים האחרונים.

שלוש מערכות בחירות בתוך כשנה וחצי, שהובילו לחוסר יציבות וחוסר משילות קיצוניים; השסע הפנימי שלווה לכך; משפטו של רה"מ בנימין נתניהו; המשבר המסתמן אל מול הזירה הפלסטינית סביב נושא הסיפוח; ולבסוף, משבר הקורונה – כל אלה המחישו מעל לכל ספק, שאם בעבר ניתן היה להפריד בין היבטים פוליטיים, חברתיים, כלכליים וסביבתיים/בריאותיים, הדבר איננו אפשרי בעידן בו אנו חיים כיום. הכל קשור בכל.

"ישראל הראשונה" ו"ישראל השניה" – חשיבה מחודשת

בחודשים האחרונים נכנסה לציבוריות הישראלית הדיכוטומיה הפשטנית אך בעלת ההשפעה, של "ישראל הראשונה" ו"ישראל השניה". על פי תפיסה זו יש כאן שתי אוכלוסיות – האליטה (הישנה?) שכוללת אנשי שמאל, אקדמיה, משפט, אשכנזים וכו'; לעומת הנדכאים, המוחלשים, אלה שהמערכת "דופקת", שהם למעשה הציבור הרחב, מזרחים וכו'.

יש אמת הסטורית ידועה, מוכרת וכואבת ביחס המחפיר לעדות המזרח בשנותיה הראשונות של המדינה (שנים בהן נדפקו דרך אגב גם אוכלוסיות אחרות, שהגיעו מאירופה ומהשואה, כפי שמעידה "ועדת דורנר", ועדת החקירה הממלכתית לסיוע לניצולי השואה, 2008). אמת זו באה לידי ביטוי הן בעניינים פרטיים (כמו שינוי שמות העולים/ות) והן בעניינים רחבים (חוסר בשוויון הזדמנויות). אבל למרות זאת – מדינת ישראל יכולה להתגאות בשינוי הגדול שעברה בהקשר זה. השינוי מתבטא, בין היתר, בנישואים מעורבים ובצמצום כמעט מוחלט של האפליה הכלכלית. לצערנו, "השד העדתי" מנוצל בימים אלה בעיקר לסיבות פוליטיות.

למרות שיש אמת הסטורית ביחס המחפיר לעדות המזרח בראשית המדינה – המדינה יכולה להתגאות בשינוי שעברה. לצערנו, "השד העדתי" מנוצל בימים אלה לצרכים פוליטיים

עושה רושם, ש"ישראל הראשונה" ו"ישראל השניה" באה לידי ביטוי במישור אחר, חריף, קשה ועמוק יותר. הדיכוטומיה היחידה בה ניתן "לקטלג" אוכלוסיות, כפי שהדברים מתבטאים בימים אלה, היא אבחנה בין אוכלוסיה שומרת חוק, לבין אוכלוסיה שהחוק והערכים עליהם מושתתת המדינה מיומה הראשון אינם בראש מעייניה.

ואין כאן שום עניין של ימין ושמאל, חילונים וחרדים, יהודים וערבים, או כל אבחנה אחרת. התבוננות מעמיקה במציאות של השנים האחרונות מביאה למסקנה הכואבת כי מצטיירים כאן שני מסלולים, שנמצאים בפני התנגשות רכבות כואבת. בין אלה שמדינת ישראל חשובה להם, לבין אלה שאינטרסים כאלה ואחרים עומדים בראש סדר העדיפויות שלהם, ושאינם בוחלים בעיקום/רמיסת החוק לשם כך. ואינני מכוון למשפטו של רה"מ נתניהו; זהו רק סימפטום לכך. צריך להסתכל למציאות בעיניים ולשאול – האם מדינת ישראל היא מדינה בה שלטון החוק הוא המצפן המכוון, העיקר? תחשבו על זה – בכבישים, בנדל"ן, וכן, גם בפוליטיקה.

התיזה של "ישראל הראשונה" ו"ישראל השניה" אמורה להתנפץ בקלות אל מול המספרים הקשים: קריסת החד-מימדיות השלטונית של הפוליטיקה הישראלית התרחשה ב-1977, לפני 43 שנה! מאז הימין היה בשלטון יותר זמן מאשר "המערך", ללא עוררין.

אם עדיין ישנם פערים בין "ישראל הראשונה" לבין "ישראל השניה", כביכול, מדובר בכשלון מחפיר של שלטון הימין לשנות את המציאות לטובת האוכלוסיות המוחלשות.

ולא ניתן להאחז בתירוצים של המהפכה החוקתית למשל, או שלטון צללים אליטיסטי. אלה תירוצים שלא מחזיקים מים. כל ההתקפות כנגד המהפכה החוקתית שהנהיג נשיא בית המשפט העליון לשעבר, אהרן ברק – נושא שבהחלט ניתן ורצוי להתווכח עליו בציבוריות הישראלית – מתמוססות אל מול העובדה שברק איננו במערכת כבר מעל לעשור.

נראה שהקיטלוג היחיד היום בין ישראל "הראשונה" ו"השניה", הוא האבחנה בין אוכלוסיה שומרת חוק, לבין אוכלוסיה שהחוק וערכי המדינה אינם בראש מעייניה

איך שלא נסובב את הדיון סביב מערכת המשפט, בתי המשפט הם פרשנים של לשון החוק. חובת החקיקה מוטלת על הכנסת.

אם הכנסת, בה שלטה קואליציה ימנית מעל עשור (עם אופוזיציה מהחלשות שראתה המדינה), לא הצליחה לשנות מהויות של חוקים, כך שישקפו את המדיניות של הממשלה, ולא פרשנות משפטית "סוררת", הדבר מחזיר את הכדור – את האחריות והכשלון – למחוקק, לכנסת, ולממשלה שנהנית מרוב קואליציוני בכנסת. בתי המשפט אינם חפים מטעויות, של הבנה, שיקול דעת ועוד, אך לא ניתן להטיל את כל החוליים והרעות של ישראל על הרכב של שופטים/ות.

חשוב לציין בימים אלה, של נסיונות לקעקע את אמון הציבור במערכות אכיפת החוק, שאמון הציבור במערכת המשפט עולה על האמון שנותן הציבור במערכת הפוליטית (כפי שהדבר מתבטא, למשל, ב"מדד הדמוקרטיה הישראלית 2019" של המכון הישראלי לדמוקרטיה, בו בית המשפט העליון זכה לאמון של כ-55% מהציבור היהודי והערבי כאחד, ואילו המפלגות זכו לאמון של 14% ו-20% בהתאמה, הכנסת זכתה לאמון של 30% ו-24% בהתאמה, והממשלה "נהנתה" מאמון של 30% ו-28% בהתאמה. מספרים אלה אינם שונים מהותית מהמספרים שנמדדו בשנים קודמות).

ניתן ואף רצוי לדבר על רפורמות במערכת המשפט ואכיפת החוק, אך לשפוך את כל המים ביחד עם התינוק יביא למיטוט שלטון החוק כפי שהכרנו אותו. עברו (רק) 25 שנה מרצח רבין ואסור לחזור על האווירה שהיתה לפני, ובטח ובטח שלא על התוצאה, ויהי מה. יש קווים אדומים שלא חוצים.

איך שלא נסובב את הדיון סביב מערכת המשפט, בתי המשפט הם פרשנים של לשון החוק. חובת החקיקה מוטלת על הכנסת. ובכנסת שלטה קואליציה ימנית מעל עשור

סוגיית הסיפוח – חזרה בזמן או בחזרה לעתיד?

נושאי החוק והמשפט מתלכדים בימים אלה עם הסוגיה הפלסטינית. הסיפוח הממשמש ובא(?) מחזיר את ישראל לצומת החלטה הסטורי. מעבר לזכות ההסטורית-דתית עליה קמה מדינת ישראל, המדינה קמה מתוקף החוק הבינלאומי – החלטת כט' בנובמבר של עצרת האו"ם (החלטה 181).

החלטה זו היא שנתנה את הגושפנקה החוקית להקמת המדינה. ראשי המדינה, רובם ככולם, לא אהבו, בלשון המעטה, את ההחלטה לחלק את הארץ (גישה שבאה לידי ביטוי לראשונה כחלק ממסקנות ועדת פיל של 1937, בה התרחיש אף היה קיצוני יותר, לרעת ישראל, מבחינת אחוזי החלוקה). עם זאת, המנהיגות של היישוב היהודי סברה, לאחר מחלוקות פנימיות קשות, שיש לקחת את מה שמציעים ולהסתפק בכך. עדיף ציפור אחת ביד משתיים על העץ. הגישה המקסימליסטית, שראתה בארץ ישראל השלמה את החזון האולטימטיבי, זזה הצידה לטובת המציאות.

73 שנה לאחר אותה החלטת או"ם הסטורית, ישראל ניצבת בפני תרחיש של סיפוח חלק (האם ברור מתווה הסיפוח בשלב זה? האם ידועה התכנית לפרטיה…?) משטחי יהודה ושומרון/הגדה המערבית (אנקדוטה: השם "הגדה המערבית" ניתן לשטח על-ידי הירדנים, לאחר שכבשו אותו בעקבות מלחמת 1948. השם נועד להיות ניטרלי וחסר כל זהות, כדי למוטט את הזהות הפלסטינית של השטח, אך עם השנים צבר דווקא קונוטציה פוליטית).

גם הפעם, ישנו מאבק בין הגישה המקסימליסטית לבין גישה של "תפסת מרובה, לא תפסת". האם ישראל תממש דווקא הפעם את הגישה המקסימליסטית? האם היא מוכנה להשלכות? האם תוכל לעמוד במשמעויות?

האם עשרות/מאות אלפי פלסטינים יסכימו לחיות תחת סטטוס של תושבות, בדומה לתושבי מזרח ירושלים, לאורך שנים? כיצד תתמודד ישראל עם טענות לאפרטהייד (שאולי הפעם דווקא יחזיקו מים)?

האם עשרות/מאות אלפי פלסטינים יסכימו לחיות תחת סטטוס של תושבות, בדומה לתושבי מזרח ירושלים, לאורך שנים? כיצד תתמודד ישראל עם טענות לאפרטהייד (שאולי הפעם דווקא יחזיקו מים)?

כיצד הדבר ישליך על היחסים המתחממים עם מדינות המפרץ, ובראשן סעודיה? כיצד ישפיע על היחסים האסטרטגיים עם ירדן? האם הגישה המקסימליסטית לא תוביל דווקא לתרחיש הגרוע מכל בעיניים ציוניות – דרישה למדינה אחת, שוות זכויות, בין הירדן לים (קולות שהולכים ונשמעים עוד ועוד בציבוריות הפלסטינית, שאיננה רואה כל אופק מדיני להגשמת לאומיותה)? לכל השאלות האלה חייבת להנתן תשובה ברורה לפני קבלת החלטה, ולא אחריה. בשאלה כה הרת גורל לא ניתן להסתפק ב"יהיה בסדר, נסתדר".

לא רק ימין ושמאל

עם כל הכבוד לכל הנאמר לעיל ביחס לסוגיות פוליטיות, אתגר חשוב לא פחות שאנו צריכים לשים לב אליו דווקא בימים אלה – על מנת שלא יהפוך למשבר בעתיד – הוא הצורך ביצירת סטטוס-קוו ישראלי חדש בסוגיות חברה וכלכלה. משבר הקורונה הוכיח מעל לכל ספק, שני היבטים מרכזיים: הראשון, ישראל חייבת להיות תלויה הרבה יותר בתוצר המקומי שלה בעתיד, מאשר בייבוא (ובעיקר בכל הקשור לבטחון רפואי ותזונתי); השני, כשגל כזה מכה, הוא מכה כמעט בכולם, ללא הבדל דת, גזע, מין או זהות פוליטית.

עוד ב-2018 הדגיש דו"ח של ה-OECD את חשיבות הקצאת המשאבים הלאומיים לשיפור החינוך, הבריאות, הרווחה והתחבורה הציבורית בישראל ככלי לחיזוק הלכידות החברתית וצמצום פערים בין אוכלוסיות שונות, בדגש על החברה הערבית והחרדית.

אמנם מדד ג'יני למדידת אי-שוויון בחברה יורד בשנים האחרונות, אך הפער בינינו לבין מדינות ה-OECD בהקשר זה עדיין איננו מצטמצם משמעותית. השכבות העשירות מתעשרות עוד יותר, ולאו דווקא לוקחות איתן מעלה את השכבות הנמוכות יותר (מודל ה-Trickle-down economics).

כדברי נגיד בנק ישראל ביוני 2019, "אי השוויון בישראל אמנם גבוה אבל אינו חריג; חלק ניכר מאי השוויון מבטא הבדלים בכישורי העבודה, דבר המהווה אתגר ארוך טווח למדיניות, שרצוי שתטפל בכך גם מתוך ראייה כוללת וגם תוך מתן מענה לקבוצות רלוונטיות באוכלוסייה, על מאפייניהן הייחודיים". וכל זאת, עוד לפני משבר הקורונה כמובן.

עם כל הכבוד לסוגיות פוליטיות, אתגר חשוב לא פחות שצריך להתייחס אליו היום כדי שלא יהפוך למשבר בעתיד – הוא הצורך ביצירת סטטוס-קוו ישראלי חדש בסוגיות חברה וכלכלה

הסתכלות קדימה, אל 20-30-40 השנים הבאות, עשויה ללמד אותנו מספר דברים: על-פי דו"ח הלמ"ס מ-2017, "חלקה של האוכלוסייה החרדית צפוי לעלות מ-11% מסך האוכלוסייה בישראל בשנת 2015 ל-20% בשנת 2040 ול-32% בשנת 2065. מתוך קבוצת היהודים ואחרים, האוכלוסייה החרדית צפויה לעלות מ-14% בשנת 2015 ל-24% בשנת 2040 ול-40% בשנת 2065". עוד מציין הדו"ח, כי "הרכב האוכלוסייה בגיל העבודה (64-25) צפוי להשתנות אף הוא: בשנת 2015 חלקם של יהודים ואחרים בגילי העבודה היה 81.2% בהם 7.5% חרדים. בסוף תקופת התחזית צפויה עלייה חדה בחלקם של החרדים בגילי העבודה שיגיע ל-26.0%. חלקם של הערבים בגיל העבודה צפוי לעלות מ-18.8% ל21.8%". הציבור החילוני והדתי-לאומי, גם אם ירצה, לא יוכל לכלכל עוד שנים רבות את החלק במגזר החרדי והערבי שאיננו מועסק במשק.

נכון לרבעון השלישי של 2018, שיעור התעסוקה של גברים חרדים עמד על כ-48%, לעומת ממוצע הגברים בישראל שעמד על כ-82%. שיעור תעסוקתן של נשים חרדיות עמד על 75.5%, מעט יותר מן הממוצע של סך הנשים במשק (שעמד על כ-74%). לעומת זאת, בחברה הערבית התמונה הפוכה – שיעור תעסוקתן של נשים ערביות עמד נכון ל-2017 על כ-36%, לעומת כ-78% תעסוקה בקרב גברים ערבים.

אמנם ישנה מגמת שיפור בשתי החברות, אך הדרך עדיין ארוכה. הסטטוס-קוו הכלכלי-חברתי הישראלי בעתיד הכבר לא כל כך רחוק חייב יהיה להראות אחרת.

השורה התחתונה

לכל אלה מתחברת שאלה הזהות האמיתית של מדינת ישראל – האם אנחנו כאן כדי לחיות ביחד ולהתגבר, מתוך שיח, קשה ככל שיהיה, על מחלוקות? או כדי לחיות מתוך התכסחות יומיומית בלתי נגמרת?

האם אנחנו כאן כדי להוכיח שנאום קורי העכביש של נצראללה היה ועודנו מנותק מהמציאות, או שחלילה יש דברים בגו? האם אנחנו כאן כדי לסתור את דבריו הקשים, אך המציבים מראה, של הרמטכ"ל לשעבר, משה (בוגי) יעלון, על כך שכרגע איננו ראויים לנפילת חללינו במערכות ישראל לאורך השנים?

חובה עלינו לייצר סטטוס-קוו ישראלי חדש, מתוך רב-שיח והסכמה (גם בסוגיית הגיוס למשל), ולא פילוג והדרה של אוכלוסיות, כדי להקדים תרופה למכה ולא לעמוד מול שוקת שבורה בעתיד. בזאת תמדד המנהיגות הישראלית של השנים הקרובות, על כל מגזריה. כיצד נשנה את שוק העבודה, למשל, כך שיתאים ויוכל לכלכל את החברה בישראל בעוד 20-30 שנה? כיצד נביא למצב של "זה נהנה וזה לא חסר"? משבר הוא הזדמנות לעצב כללי משחק מחדש. בשלה העת.

סגן ראש התכנית הבינלאומית בממשל, דיפלומטיה ואסטרטגיה באוניברסיטת רייכמן ומרצה בתכנית. עוסק בתהליכי קבלת החלטות, מדיניות חוץ, אסטרטגיה וסוגיות מדיניות בישראל ובמזרח התיכון. יליד ראשון לציון, דור שלושה-עשר בארץ, חובב ספורט מושבע.

פוסטים המתפרסמים בבלוגים של זמן ישראל מייצגים את כותביהם בלבד. הדעות, העובדות וכל תוכן המוצג בפוסט זה הם באחריות הבלוגר/ית וזמן ישראל אינו נושא באחריות להם. במקרה של תלונה, אנא צרו קשר.

תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך

comments icon-01
1
השד העדתי אמנם מנוצל לצרכים פוליטיים אבל הכחשת קיומן של גזענות ואפלייה בישראל 2020 מצד הכותב היא הזויה בעיני. נישואים מעורבים אינם עדות להעדר אפליה. הכותב מציג את דעתו האישית כעובדה. מ... המשך קריאה

השד העדתי אמנם מנוצל לצרכים פוליטיים אבל הכחשת קיומן של גזענות ואפלייה בישראל 2020 מצד הכותב היא הזויה בעיני. נישואים מעורבים אינם עדות להעדר אפליה. הכותב מציג את דעתו האישית כעובדה. מצער שמי שאמור להיות חוקר בתחומים פוליטיים ומדיניים מרשה לעצמו להתבטא באופן הזה.

עוד 1,663 מילים ו-1 תגובות
סגירה