שופט בית המשפט העליון דוד מינץ (צילום: יונתן זינדל/פלאש90)
יונתן זינדל/פלאש90

שופט בית המשפט העליון דוד מינץ מצא את עצמו אתמול שוב בדעת מיעוט ● כשנבחר לפני שלוש שנים, הצהירה איילת שקד: "עשינו היסטוריה" ● מאז הספיק מינץ לכתוב כמה דעות מיעוט חשובות, להרגיז את עמיתיו בכס השיפוט ולהוכיח כי ההערכה המוקדמת בדבר האוריינטציה השיפוטית שלו הייתה נכונה ● יובל יועז משרטט את דרכו של מינץ לצד השמרני ביותר של בית המשפט העליון

שופט בית המשפט העליון דוד מינץ שוב מצא את עצמו אתמול בדעת מיעוט.

בפסק הדין שניתן אתמול בעניין הריסת בית המחבל מחמוד עטאונה, שהיה בין האחראים לפיגוע הדקירה שבו נרצח דביר שורק באוגוסט 2019, החליטו שופטי הרוב עוזי פוגלמן וענת ברון לקבל את עתירת בני משפחתו של הטרוריסט, ולבטל את צו ההריסה שהוצא לקומה השנייה של הבית. הם קבעו כי העובדה שצה"ל הוציא את צו ההריסה חמישה חודשים לאחר הפיגוע, מאיינת את התכלית ההרתעתית שבהריסת הבית.

מינץ, תושב ההתנחלות דולב, חשב אחרת. במחלוקת הניטשת בשנים האחרונות בין שתי האסכולות בבית המשפט העליון בסוגיית הריסת בתים, משתייך מינץ באופן מובהק לאגף השמרני-דתי-ביטחוניסטי. לא שכנעה אותו הטענה שהבית הוא בבעלות אביו של המפגע, ושכלל דיירי הבית לא היו מודעים למעורבותו בפיגוע. "הדרישה היא כי תהיה זיקת מגורים ולא זכות בעלות של המפגע במבנה", הוא נימק.

שופט בית המשפט העליון דוד מינץ (צילום: יונתן זינדל/פלאש90)
שופט בית המשפט העליון דוד מינץ (צילום: יונתן זינדל/פלאש90)

אשר לשיהוי בהוצאת צו ההריסה, כתב מינץ: "לא ניתן לקבוע מראש פרק זמן אשר ייחשב כסביר ביחס להפעלת התקנה. יש לקחת בחשבון כי ההחלטה להעביר המלצה על הוצאת צו הריסה היא החלטה מורכבת, הנגזרת ממשתנים רבים".

רוב העתירות בעניין הריסת בתי משפחות מפגעים פלסטינים, נדחות. הפעם העתירה נגד ההריסה התקבלה, ומינץ נותר כאמור במיעוט. העמדה הזו מוכרת לו היטב.

בשלוש השנים שבהן הוא מכהן בערכאה השיפוטית הבכירה, הספיק מינץ לכתוב כמה דעות מיעוט חשובות. הוא חשב, למשל, שצריך היה לפסול את רשימת רע"מ-בל"ד ואת ח"כ עופר כסיף מהתמודדות בבחירות באפריל 2019: "לא נתונה לנו האפשרות לעצום עינינו מלראות", הוא כתב ביחס לעמדת חבריו להרכב. הוא גם תמך, בדעת מיעוט, בפסילתה של ח"כ היבא יזבק מהתמודדות בבחירות במרץ השנה.

עקרון גרוניס

כאשר מונה מינץ לבית המשפט העליון, בפברואר 2017, שרת המשפטים באותה עת, איילת שקד, חגגה. "עשינו היסטוריה", היא אמרה בתום ישיבת הוועדה לבחירת שופטים, שבה נבחרו גם יעל וילנר, יוסף אלרון וג'ורג' קרא לערכאה הבכירה, "בקרוב מאוד ייכנסו לאולמות בית המשפט העליון קולות וגוונים שלא היו מוכרים בו".

באופן כללי, מוטב לפוליטיקאים לא למהר ולהניח הנחות באשר לתפיסת העולם המקצועית והמשפטית של שופטים, ובוודאי לא בשאלה האם גישה זו תקדם את האידיאולוגיה הפוליטית של אותם פוליטיקאים.

טקס השבעתו של דוד מינץ לבית המשפט העליון ב-13 ביוני 2017, בנוכחות נשיא המדינה ראובן ריבלין, נשיאת העליון דאז מרים נאור, ושרת המשפטים איילת שקד (צילום: יונתן זינדל/פלאש90)
טקס השבעתו של דוד מינץ לבית המשפט העליון ב-13 ביוני 2017, בנוכחות נשיא המדינה ראובן ריבלין, נשיאת העליון דאז מרים נאור, ושרת המשפטים איילת שקד (צילום: יונתן זינדל/פלאש90)

ואולם בעניינו של מינץ, נראה שההערכה המוקדמת בדבר האוריינטציה השיפוטית שלו הייתה נכונה. בשנות כהונתו בעליון, מינץ מיצב את עצמו באופן מובהק כשמרן ביותר בין שופטי העליון. ובהרכב הנוכחי של העליון, הכולל פיגורות כמו נעם סולברג, אלכס שטיין ויעל וילנר, זה בהחלט אומר משהו.

כאמור, לא תמיד זה מתיישר באופן מיידי עם האינטרסים של הפוליטיקאים שהביאו למינוי. אפשר לקרוא לזה "עקרון גרוניס" – על שמו של השופט אשר גרוניס, שפסק פעמים רבות בניגוד לציפיותיהם של הפוליטיקאים ששינו את "חוק הקדנציות" כדי לאפשר את מינויו לנשיא בית המשפט העליון.

בשנות כהונתו בבית המשפט עליון, מינץ מיצב את עצמו באופן מובהק כשמרן ביותר בין שופטי העליון. ובהרכב הנוכחי של העליון, הכולל פיגורות כמו נעם סולברג, אלכס שטיין ויעל וילנר, זה בהחלט אומר משהו

דוגמה לכך אפשר למצוא בהחלטתו של מינץ להצטרף לשופטים סולברג ושטיין בהחלטה לדחות את בקשת "חדשות 13" להסיר את צו איסור הפרסום על הקלטות השיחות בין אביחי מנדלבליט לגבי אשכנזי, שהיו חלק מחומר החקירה בפרשת הרפז. לגישתו של מינץ, כל השיחות המתנהלות בלשכתו של הרמטכ"ל, בין אם הן אישיות או מקצועיות – חוסות תחת הזכות לפרטיות.

חזקת התקינות המינהלית

לפני כשבועיים הטביע מינץ חותמת נוספת על מיצובו כשמרן ביותר בין שופטי העליון. מדובר בפסק הדין שעסק ב"מבחני התמיכה" שקבעה שרת התרבות לשעבר, מירי רגב, בתחומי התיאטרון, המחול והמוזיקה לגבי מי שיסרב להופיע בשטחי יהודה ושומרון – או בקיצור "חופש המימון", מטבע לשון מבית היוצר של רגב עצמה.

הדיון המשפטי עסק בשאלה האם החלטתה של רגב משנת 2016 להפחית מתקציב התמיכה של מוסדות תרבות שיסרבו להופיע בשטחים – ומנגד להוסיף "בונוס" לאלה שיקיימו שם את הצגות ההרצה שלהם – פוגעת בחופש הביטוי של האמנים ומוסדות התרבות.

מינץ ישב בהרכב בכיר – יחד עם נשיאת בית המשפט העליון אסתר חיות והמשנה לנשיאה חנן מלצר. שני אלה הובילו את דעת הרוב, שקיבלה את עתירת האגודה לזכויות האזרח, ופסלה את "מבחני הבונוס" (באשר להפחתה נדחתה העתירה בשל "חוסר בשלות", משהתברר שבפועל לא יושמו הקריטריונים הללו, ואף מוסד תרבות לא ספג הפחתה בתקציבו).

מינץ נותר במיעוט, בעמדתו שיש לדחות את העתירה ולאפשר מתן בונוס תקציבי למוסדות תרבות המופיעים בהתנחלויות.

מירי רגב ואסתר חיות (צילום: הדס פרוש/פלאש90, עיבוד מחשב)
מירי רגב ואסתר חיות (צילום: הדס פרוש/פלאש90, עיבוד מחשב)

לגישתו, מבחני התמיכה של רגב אינם פוגעים בחופש הביטוי ואינם יוצרים הפליה לרעה של מוסדות הנמנעים מלהופיע בשטחים. "לא כל חלוקה בלתי שוויונית והבחנה בין גופים שונים מהווה הפליה", הוא כתב, והוסיף: "את ערך השוויון יש לאזן מול ערכים ואינטרסים ראויים אחרים". מרחק רב ועצום בין גישה זו לבין "השוויון הוא מנשמת אפו של המשטר החוקתי שלנו כולו", כמילותיו הקאנוניות של השופט משה לנדוי.

מכאן עובר מינץ לנתץ כמעט כל כלל שנקבע בפסיקות בג"ץ לאורך השנים בתחום הביקורת על רשויות השלטון. הוא מעניק מעמד בכורה ל"חזקת התקינות המינהלית", שמשמעה שכל רשות שלטונית מוחזקת כאילו פעלה כשורה, עד אשר יוכח אחרת. והוא קובע כי אין דינה של "פגיעה קלה" בשוויון כדינה של "פגיעה קשה".

בבחינת הקריטריונים שנקבעו לעניין התמיכות, מבחין מינץ בין אמות מידה לבין מבחני סף, ומסיק כי אף שניתן להעביר גם את אמות המידה במסננת הביקורת השיפוטית, הרי שהתערבות שיפוטית בעניינים אלה "צריכה להיות שמורה למקרים קיצוניים". או בעברית פשוטה: בג"ץ צריך להימנע מלהתערב בעניינים אלה, ולהותיר לרשות המבצעת לפעול כהבנתה.

אשר לפגיעה בחופש הביטוי, עמדתו של מינץ היא כי "המדינה אינה מחויבת להקצות כספים לביטוי מסוג זה, ואין מקום לקבל את הטענה כי מדובר בקריטריון שנועד לסמן עמדות פוליטיות".

אשר לפגיעה בחופש הביטוי, עמדתו של מינץ היא כי "המדינה אינה מחויבת להקצות כספים לביטוי מסוג זה, ואין מקום לקבל את הטענה כי מדובר בקריטריון שנועד לסמן עמדות פוליטיות"

לצד זאת, ביקש מינץ לדחות את עתירת האגודה לזכויות האזרח בשל היעדר זכות עמידה, תוך שקבע כי מוסדות התרבות שקופחו היו יכולים לעתור בעצמם, ולא היה מקום לקבל את עתירתו של עותר ציבורי.

השופטים דוד מינץ, יצחק עמית ונעם סולברג בבית המשפט העליון (צילום: מרים אלסטר/פלאש90)
השופטים דוד מינץ, יצחק עמית ונעם סולברג בבית המשפט העליון (צילום: מרים אלסטר/פלאש90)

חוסר קולגיאליות

פסק דינו של מינץ משקף גישה חריגה, אף במישור היחסים המקצועיים מול עמיתיו שופטי העליון. כל שופט אמנם זכאי לדעתו שלו ואינו כפוף למי מהאחרים, אך כמה כללים בסיסיים של הליכי שפיטה בכל זאת קיימים.

במקרה הזה, הרכב אחר שישב בתיק ב-2017, שכלל את מרים נאור, אליקים רובינשטיין וסלים ג'ובראן, החליט להוציא צו על-תנאי, שפירושו כי נטל השכנוע עובר מכתפי העותרים אל המשיבים.

במצב כזה, אין זה מתקבל על הדעת ששופט יחליט לדחות את העתירה בסופו של יום, בנימוק שהעותרים לא הצליחו להרים את הנטל להראות שנפל פגם במעשי המשיבים.

חוסר הקולגיאליות הזה הצליח להרגיז את השופט מלצר, שהעיר על כך בפסק דינו: "כדי שלא להרבות פולמוס על חברי", הוא כתב ביבושת, "ארשה לעצמי רק להעיר כי עמדתו מתעלמת ממשמעות העובדה שהוצא בעתירה צו על-תנאי".

עוד 1,016 מילים ו-1 תגובות
סגירה