עידן הקורונה בסין, אילסוטרציה (צילום: Roman Pilipey/Pool Photo via AP)
Roman Pilipey/Pool Photo via AP

תיעוד מיוחד ירוק זה מעולה, אדום זה הכי גרוע

"הפסקתי להתעניין במספר החולים והנדבקים בקורונה בסין, יש לי תחושה שהמידע שנמסר לנו אינו אמין" ● בפרק השלישי ביומנה של יפעת פרופר, מתחילים לעלות סימני שאלה סביב דיווחי הממשל על פרוץ המגפה והטיפול בה, והשלטונות מצרים את צעדיהם של האזרחים - באמצעות אפליקציה מיוחדת שמקטלגת אותם לפי צבעים ● תיעוד מיוחד של עידן הקורונה בשנגחאי, הפרק השלישי בסדרה

1

26.2.2020

מזג האוויר מתחמם והשמים בהירים יותר. עדיין יש ימים של גשם, אך הם פזורים לאורך כל החודש והמרחק ביניהם גדל. נסענו בצידו המזרחי של נהר ה-Huang pu, שחוצה את שנגחאי, הפעם עם רכב, כדי שנוכל להגיע רחוק יותר.

ככל שהתרחקנו ממרכז העיר ראינו יותר חנויות פתוחות ויותר אנשים ברחובות, אבל זו עדיין לא שנגחאי העמוסה ומלאת החיים של לפני ימי הקורונה.

יצאנו מהאזור המערבי של שנגחאי המכונה Puxi, כלומר הצד המערבי של הנהר, לצד החדש יותר של העיר הנקרא Pudong, שפירושו הצד המזרחי של הנהר.

הנהר Huangpu שחוצה את שנגחאי לחלק מזרחי ולחלק מערבי. שנגחאי 2020 (צילום: יפעת פרופר)
הנהר Huang pu שחוצה את שנגחאי לחלק מזרחי ולחלק מערבי. שנגחאי 2020 (צילום: יפעת פרופר)

בסין לא מקובל לתת שמות של אנשים לרחובות או לאזורים, כי לכו תדעו מתי זכרו של אדם כלשהו יחדל להתאים לנרטיב המפלגתי הנוכחי, מתי יתגלה שהוא בעצם היה מושחת, פעל באופן הנוגד את ערכי המפלגה, ואולי אף חבר לאנשים מהפלג היריב של המנהיג הנוכחי. ואז מה יקרה, ישנו את שם הרחוב?

כל הפרוצדורה הזו מסובכת מדי, והפתרון שאימצו כאן הוא לתת לרחובות שמות של מקומות בסין, למשל שמות של ערים או פרובינציות אחרות, שמות של הרים ונחלים, או שמות שמתארים את המיקום של הרחוב ביחס לנהר או להר הסמוך.

שמה של פרובינציית חוביי, למשל, שמגפת הקורונה החלה בעיר הבירה שלה ווהאן, גזור ממיקומה הגאוגרפי מצפון לאגם גדול.

יוצא מהכלל הוא מייסד סין המודרנית, ד"ר סון יאט-סן. רופא בהכשרתו המקצועית. הוא הנהיג את סין בתקופה שלאחר הפלת הקיסר האחרון וניסה לאחד אותה לרפובליקה, אך מת ממחלת כבד בשנת 1925.

הוא אחד האישים היחידים המוערכים על ידי כל הסינים, כולל הטייוואנים, לכל אורך השנים. הוא כונה בפי הסינים בשם "ההר המרכזי", וכמעט בכל עיר ניתן למצוא לפחות רחוב או שדרה בשם זה.

פורטרט של סון יאט-סן מוצב בכיכר טיינאמן, ארכיון, 1996 (צילום: AP Photo/Greg Baker)
פורטרט של סון יאט-סן מוצב בכיכר טיינאמן, ארכיון, 1996 (צילום: AP Photo/Greg Baker)

* * *

אם רוצים להתבונן מעט בסין האחרת, של בני אדם, אנושית וחמה, נקודת התחלה נהדרת לכך יכולה להיות ביקור בפארק ציבורי. כאשר אני כותבת את הדברים מצחיקה אותי המחשבה והתקווה שהפארקים יהיו פתוחים בתקופה זו.

רוב הפארקים העירוניים, שמציעים מפלט מרעשי העיר – כולל הגנים הבוטניים העצומים שיש כאן – סגורים מאז פרוץ הקורונה. אני מבינה את הרצון להימנע מהתקהלות, אבל היום זה מצער אותי במיוחד. הייתי זקוקה לטיול ארוך ומנחם בחיק הטבע. רציתי להיזכר בכך שאותו טבע שיצר את הקורונה, יכול גם לנחם. שאחרי הקמילה בטבע מגיעה צמיחה, ושיופי יכול להינתן לכולם ובחינם.

פארק סיני קלאסי ממוקם בדרך כלל על שטח גדול, וכולל שבילי הליכה, אזור גדול של עצים או של שיחים, מדשאה רחבה, ולעתים גם אגם גדול עם סירות, נחלים זורמים וגשרים, בית תה אחד לפחות, נקודות תצפית על הנוף, והמון המון פרחים.

הסינים מרבים להגיע לפארק ולתרגל טאי-צ'י בשעות הבוקר המוקדמות, להיפגש עם חברים בשעות אחר הצהרים המוקדמות, ולשחק משחקי חשיבה מקומיים.

ריקודי זוגות לצלילי ולס מתקתק. בייגי'נג 2006 (צילום: יפעת פרופר)
ריקודי זוגות לצלילי ולס מתקתק. בייגי'נג 2006 (צילום: יפעת פרופר)

ברוב הפארקים יש שולחנות ופינות משחק, שסביבם מתגודדות חבורות של גברים מצוידים בבקבוקי מים חמים או בתה, גרעיני חמניות קלויים לפיצוח, וקופסת משחקים. במשך שעות הם יושבים ומשחקים, מעשנים, וכמובן ממליצים זה לזה מה לעשות. במקרה של משחקים או שחקנים מעניינים במיוחד, מתקבצים סביב השולחנות עוד אנשים ומצטרפים להתרגשות. מנצחים, מפסידים, נהנים.

אפשר למצוא שם גם חבורות של זוגות, המפזזים בריקודי ולס או טנגו לצלילי מוזיקה מתקתקה ורעשנית שבוקעת מרמקול. באזורים אחרים מתקבצות חבורות זמר של נשים וגברים, מצוידים במגבר נייד ופלייבק.

ויש גם חבורות נגנים חובבים, שמביאים את כל התזמורת: חצוצרות, תופים, אקורדיון, כלי פריטה מסורתיים, כלי נשיפה נוספים, מנצח, וכמובן דפי תווים. לעתים קרובות, החבורה שרה להנאתה שירים פטריוטים שמוכרים לכל הסינים.

בפארק אפשר למצוא גם בעלי חיות מחמד, בהם קשישים שמגיעים עם צרצרים בכלובי קש, כדי לנהל קרבות עם צרצרים אחרים. בסמוך לאגמים ולנחלים אפשר למצוא גם סינים שמגיעים כדי לדוג במים המזוהמים דגים שאיכותם מפוקפקת.

ויש גם את אלה שמגיעים כדי לשתף את הציבור בתלונותיהם ויוצרים סביבם מעגלים קטנים או גדולים, תלוי במידת העסיסיות של הדברים שהם אומרים.

הכל נעשה תחת השגחה צמודה של טלוויזיות במעגל סגור שמרשתות את כל שטח הפארק, ומלווה בנוכחות שוטרים סינים סמויים, שתפקידם לפקח על כך שהאנשים יוכלו לשחרר לחצים, אבל שלא יגזימו.

פארק בשנגחאי. משחק חשיבה סיני
פארק בשנגחאי. משחק חשיבה סיני "גו" (צילום: יפעת פרופר)

בשליחויות הקודמות שלנו, הרבינו לטייל עם הילדים בפארקים של בייג'ינג, ויש לי זיכרונות רבים ומשעשעים מהם. הנוכחות של שלושה בנים שובבים, חברותיים, בהירי שיער, כחולי עיניים ועגולי משקפים משכה תשומת לב רבה מצד המקומיים.

אני זוכרת את בננו ערן שר אופרה סינית, תוך כדי דיווש בסירת פדלים בלב אגם באחד הפארקים, וזוכה לתשואות מקהל הצופים הסינים המשועשעים.

אני זוכרת גם את ניסיונות ההחלקה הראשונים שלנו על האגמים הקפואים בחורף הקשוח. ישבנו על חמישה כיסאות בית ספר שחיברו להם מחליקיים, ובמשטח קרוב לזירת הכיסאות המחליקים למדנו להחליק על הקרח.

סירת פדלים בפארק. בייג'ינג 2005 (צילום: יפעת פרופר)
סירת פדלים בפארק. בייג'ינג 2005 (צילום: יפעת פרופר)

מהזיכרונות היפים אני חוזרת למציאות הנוכחית. הפעם, גם שוק הפנינים היה סגור, וכך גם רובו של "רחוב הזרים" – רחוב ארוך עם מסעדות מגוונות, שבימים רגילים קשה למצוא בהן מקום. בפתח המסעדות הבודדות שהיו פתוחות, מלצרים הזמינו את העוברים ושבים להיכנס, אבל רק אנשים בודדים הסתובבו ברחוב.

בכניסה לרחוב ולכל מסעדה מתבקשים האורחים להשאיר את פרטיהם המלאים, שם ומספר טלפון, וגם למדוד חום. הכל מתועד ונשאר בידי השומר של המסעדה. השאלה האם זו זהירות מתבקשת או היסטריה מוגזמת, תלויה בעיני המתבונן.

בפועל, רוב מדי החום אינם מכוילים כהלכה, לדעתי, ולא פעם כשנבדקתי בכניסה למקום כלשהו מד החום הורה על 34 מעלות. אבל כללי המדידה כרגע מאוד פשוטים בסין: כל עוד המספר קטן או שווה ל-37 מעלות, השלווה נשמרת.

בדיקת קורונה. מאי 2020 (צילום: (AP Photo/Mark Schiefelbein))
בדיקת קורונה בסין, אילוסטרציה (צילום: AP Photo/Mark Schiefelbein)

* * *

ההליכה ברחובות העיר בימים האחרונים מזכירה לי את סיפור היונה מתיבת נח. היונה עפה ושבה בחזרה לתיבה, אבל יחלוף זמן עד שהיא תשוב עם עלה של זית במקורה, ועוד זמן יחלוף עד שהיא לא תשוב לתיבה, ותמשיך בדרכה.

אט-אט נפתחות חנויות ומסעדות, אך שעות הפעילות צומצמו, ורוב המקומות פתוחים בין השעות 11 בבוקר לשש בערב בלבד. בימי שגרה, בעלי העסקים לא משכימים קום, והחנויות נפתחות מאוחר אך נשארות פתוחות עד עשר בלילה.

רוב מדי החום אינם מכוילים כהלכה, לדעתי, ולא פעם כשנבדקתי בכניסה למקום כלשהו מד החום הורה על 34 מעלות. אבל כללי המדידה כרגע מאוד פשוטים בסין: כל עוד המספר קטן או שווה ל-37 מעלות, השלווה נשמרת

החשש מהתפרצות נוספת ומאבדן שליטה, לצד אכיפת התקנות ביד ברזל, מסייעים לשמור על הסדר. אבל לאנשים נמאס להיות כלואים בבית, והם רוצים לצאת. השבוע ראיתי בשכונה שני ילדים סינים שיצאו לשחק ללא מסכה. הם נראו כל כך שמחים ומרוצים מהקורקינט שלהם. שמחתי לשמוע שוב צחוק של ילדים.

סין אינה מדינה רגילה. כל מי שמגיע לכאן צריך להבין שהכל יכול להשתנות בכל רגע וללא התראה, ושבמקרה כזה גם התיירים כפופים לשלטון. רצונו של האזרח כלל לא רלוונטי בסין. המפלגה חולשת על האמת ועל הרצון, ועל פיה יישק דבר.

ההיסטוריה הסינית הקרובה מוכיחה שכאשר יש התנגשות בין רצון האזרחים לרצון המפלגה, או כשהתנהלות אזרחית מסוימת עשויה להעמיד בסכנה את המשך שלטונה של המפלגה, יגבר האינטרס החזק יותר – והוא תמיד יהיה לטובת המשך קיום המפלגה. דרכי הפעולה והתגובה ייגזרו בהתאם לעיקרון הזה.

השבוע הונהג כאן נוהל חדש, שמחייב את אזרחי סין להתקין בטלפון שלהם אפליקציה המחברת אותם למרכז שליטה, ומנטרת נתונים לגבי התנועה שלהם.

כעת יכול להשתמש בתחבורה הציבורית רק אזרח סיני שנמצא בעיר בשבועיים האחרונים, ובלבד שהוא מצויד בברקוד אישי שמעיד על כך, שהפיקה האפליקציה. ללא הברקוד אין למקומיים כמעט אפשרות תנועה, אך הנוהל טרם הוחל על זרים.

לפי הנוהל החדש יכול להשתמש בתחבורה הציבורית רק מי שנמצא בעיר בשבועיים האחרונים, ובלבד שהוא מצויד בברקוד אישי, שהפיקה עבורו אפליקציית מעקב שהתקינו בטלפון. ללא ברקוד אין אפשרות לנסוע

האפליקציה נועדה לאכוף בצורה טובה יותר את חובת הבידוד לשבועיים, שחלה על מי שמגיע מחוץ לעיר. אך הסיני הממוצע נאלץ להתמודד עם עוד מגבלות: בחלק משכונות המגורים יש צורך באישורי כניסה, באחרות הוגבלו שעות היציאה.

כל האמצעים האלה מתלווים לאפליקציית ההלשנות שקיימת ממילא בסין. האם ייתכן שללא כל אמצעי האכיפה האלו היה כאן ברדק?

כמה רשויות מקומיות כבר החלו לפרסם תכניות ליום שאחרי. חלקן מבטיחות למומחים זרים רישיון מגורים, אישור עבודה לחמש שנים וסיוע נדיב בשכר דירה. מדובר בשינוי מהותי, לאחר שבשנים האחרונות הקשיחו הרשויות את מדיניות אישורי המגורים לזרים, וצמצמו את מספר האישורים האלה.

בשכונות מסוימות יש צורך באישור כדי לצאת ולהיכנס, בשכונות אחרות אימצו נהלי פיקוח על השעות שבהן מותר לתושבים לשהות מחוץ לשכונה. כל האמצעים האלה מתלווים לאפליקציית ההלשנות שקיימת ממילא בסין

האיתות על כך שהזרים אינם רצויים יותר בסין – שקדם כאמור לקורונה – הצטרף ליוקר המחיה שעלה, וגם לסירובם של בעלי נכסים להשכיר דירות לזרים או לחדש חוזי שכירות קיימים, ורבים מהזרים עזבו את המדינה בשנתיים האחרונות.

כתוצאה מכך צנח מספר התלמידים בבתי הספר הבינלאומיים, מספר הכיתות ובתי הספר הצטמצם, ומורים שלימדו בבתי הספר הללו עזבו עם משפחותיהם.

נשיא סין שי ג'ינפינג. מאי 2020 (צילום: AP Photo/Ng Han Guan, Pool)
נשיא סין שי ג'ינפינג. מאי 2020 (צילום: AP Photo/Ng Han Guan, Pool)

2

1-7.3.2020

החדשות מהארץ מדאיגות. אני מתרשמת שלמרות מספרם המועט של מקרי ההדבקות בישראל, רמת הלחץ וההיסטריה עולה כל הזמן, ורבים נדרשים בבידוד. אני מקווה שמספר החולים בארץ יהיה נמוך, וללא מקרים קשים.

הפרסומים על סגירת קווי תעופה מישראל לאירופה וממנה, ועל איסורי כניסה גורפים לאזרחי מדינות רבות, מוכיחים שבשעת לחץ ההתנהלות של הממשל הישראלי לא שונה בהרבה מזו של הסינים. בבקשה, תשמרו על עצמכם.

כאן, הימים דומים זה לזה. הפסקתי להתעניין במספר החולים והנדבקים בקורונה. יש לי תחושה כי המידע אינו אמין, כי הסינים מונעים משיקולים אחרים כעת, וכי מטרתם לבנות נרטיב חדש לפיו מגפת הקורונה בעולם אינה תוצאה של רשלנות סינית שגלשה לא בכוונה לשאר העולם, אלא של רשלנות מערבית.

איכשהו הם ימצאו סיפור שמקורו של נגיף הקורונה הוא במערב, ויגרמו לאוכלוסייה המקומית להפנים את המסר. יתכן שבספרי ההיסטוריה של סין יירשם בעוד איקס זמן כי מגפת הקורונה נוצרה בשל נגיף שהובא מהמערב.

האיתות על כך שהזרים אינם רצויים יותר בסין, הצטרף ליוקר המחיה שעלה וגם לסירובם של בעלי נכסים להשכיר דירות לזרים, או לחדש את חוזי השכירות קיימים, ובשנתיים האחרונות רבים מהזרים עזבו את המדינה

טבלת הקורונה היומית בעיתונות השתנתה, וכעת מוצגת בה מפה עולמית עם מספר מקרי ההדבקה מסביב לגלובוס, לצד הטבלה המקומית.

מצב החירום בסין מורכב משלוש דרגות: 1. הדרגה הקשה והחמורה ביותר; 2. דרגת חירום בינונית; 3. חירום קטן. כאשר ביקשנו להבין מה כוללת כל דרגה התקשו להסביר לנו, או אולי לא רצו. קצת קשה להבחין בין שתי האפשרויות כאן.

שנגחאי מצויה עדיין במצב 1, אבל השמועות מדברות על כך שבתחילת השבוע הבא תוכרז הקלה, ומצב החירום ירד לדרגה 2.

אולי אז תהיה חזרה אמיתית לשגרה, כך שאנשים באמת יגיעו למקומות העבודה ויעבדו, תלמידים ישובו לבתי הספר, ואולי אפילו יפתחו את הפארקים.

בשלב זה, הנוהל הוא שיש להעדיף עבודה מהבית. במקרה שאנשים בכל זאת צריכים להגיע לעבודה, עליהם להימנע ממפגשים עם כמה אנשים בחדר אחד (משרד או מטבחון), להימנע מעומס במעליות או בלובי, וכן להימנע משעות עבודה ארוכות ומתישות. אבל כאשר צריך להימנע מכל כך הרבה דברים, נראה שאנשים מעדיפים לא להגיע בכלל לעבודה, ולעבוד מהבית במידת האפשר.

נוסע יושב במסכה ברכב. מרץ 2020 (צילום: AP Photo/Ng Han Guan)
נוסע יושב במסכה ברכבת. מרץ 2020 (צילום: AP Photo/Ng Han Guan)

* * *

גם בתי הספר סגורים מאז חופשת ראש השנה הסיני, שאמורה הייתה להסתיים בתחילת פברואר. אבל מאחר שהלמידה כאן היא ערך קדוש, החליטו לחדש את הלימודים מרחוק, ומדי יום מתייצבים הילדים מול הטאבלט, המחשב או הטלפון.

בתקשורת מתפרסמות תמונות של תלמידים ותלמידות בצעיפי צעירי המפלגה הקומוניסטית – צעיף ירוק לצעירים ביותר ואדום לתלמידי הכיתות הגבוהות – עומדים דום מול המסך לשירת ההמנון והנפת הדגל, רגע לפני השיעור המקוון.

כשניסינו לברר פרטים על היקף וטיב הלמידה, נותרנו ללא מענה. חלק מהחברים שלנו טוענים כי הילדים נדרשים לבצע מטלות רבות מדי; אחרים אומרים שהלמידה אינה משמעותית, ומביעים חושש מהפסד של חומר לימוד וידע חשוב.

הדירה שלנו בשנגחאי נמצאת ליד שני בתי ספר, יסודי ותיכון, ואפשר להשקיף עליהם מלובי היציאה מהמעליות בקומה ה-28 שבה אנו גרים. הכניסה לבתי הספר מותרת לתלמידים בלבד, וכאשר הורים מגיעים לבית הספר ונכנסים בשעריו, אפשר להניח שהסיבה לכך אינה משמחת עבור אף אחד.

תלמידי בית ספר יסודי בכפר בפרברי בייג'ינג. 2006 (צילום: יפעת פרופר)
תלמידי בית ספר יסודי בכפר בפרברי בייג'ינג. 2006 (צילום: יפעת פרופר)

שערי ביה"ס היסודי, אליו מגיעים התלמידים ללא תלבושת אחידה, נפתחים ב-7:45. התלמידים מגיעים בזמן, לא מקדימים ולא מאחרים. קצת אחרי השעה 8 (למעט בימים של גשם שוטף או סערות), הם יוצאים למסדר בוקר בחצר בית הספר, שבה מותקנת במה קטנה, ולידה תרנים לתליית דגלי המדינה והעיר.

קולו של המורה לספורט רועם (אפשר לומר, נובח) והוא מכוון את התלמידים. הם נעמדים בטורים ישרים ומסודרים בהתאם לכיתות הלימוד ולשכבות הגיל, רווחים של אורך יד בין שורה לשורה ושל רוחב יד בין טור לטור. אני זוכרת משהו דומה מהמסדרים של התעמלות הבוקר בבית הספר שלי (באמת), אבל כאן זה אחרת.

מאות ילדים צייתנים, בפסיפס מרהיב של תנועה וצבעים. בנים עם שיער קצר, בנות עם שיער ארוך, שחור, קוקו מתנפנף או תספורת קארה; אין כמעט בנות עם שיער קצר. בראש כל כיתה דגלן גאה שאוחז בדגל ענק של סין במשך 40 דקות.(צילום סרטון: יפעת פרופר)

המסדר מתחיל בנאום קצר של המנהל או אחת המורות. הגברים נובחים לרמקול, הנשים מדברות בטון מאנפף. מאות שנים של תרבות שוביניסטית עשו את שלהן.

לאחר הנאום מונף הדגל, ושרים את ההמנון כשהילדים מצדיעים, והצוות מניח יד על הלב. המחזה מרהיב ומבעית בה בעת. הארגון והסדר מופתיים, ותנועת התלמידים אחידה במפגן כוח ופטריוטיזם. הנרטיב הסיני מוטמע בקרבם בדרכים רבות: המדינה מעל הכל, למענכם ולטובתכם (או שלא). אני תוהה האם החינוך הזה משאיר מקום להרהורים ביקורתיים, לספקנות, או לאפשרות להיות שונה.

לקראת סוף ההמנון אפשר להבחין במספר תלמידים שלא בא להם, שמעגלים פינות ועושים פחות מהנדרש. המורות, המפטרלות בין השורות, רואות זאת מיד ומגיבות. לפעמים אחת מגיעה, מדברת, מנחה, ואם צריך גם מתריעה ונוזפת. אבל לרוב לא צריך. רק לעתים רחוקות מאד ראיתי ילדים ננזפים על ידי המנהל.

לאחר ההמנון, קבוצה נבחרת של תלמידים ותלמידות מדגימים תרגילי ספורט על הבמה במשך כחצי שעה. לאחר 40 דקות מתפזרת האספה בסדר מופתי ובמהירות, ובתוך חמש דקות הרחבה מתרוקנת והתלמידים שבים לכיתות.
(צילום סרטון: יפעת פרופר)

לפני שנתיים, קרא נשיא סין שי ג'ינפינג להקפיד על פעילות גופנית מרובה, לנוכח העלייה בהשמנה ובסוכרת בסין, ובמספר המכורים למשחקי מחשב.

בעקבות דבריו הונהגה בבתי הספר התעמלות בוקר יומית ונרשמה עלייה במספר הנרשמים למכוני כושר בסין. כאשר שאלנו חברים מה עמדת ילדיהם לגבי תרגילי הבוקר, נאמר לנו שהם נהנים מהם. אני נהנית מהצצה בלתי אמצעית על השגרה בביה"ס, מחזה שבדרך כלל לא יוצג למבקרים מכובדים בעת ביקורים רשמיים.

שיעורי ספורט נערכים לרוב בחוץ, והציוד מובא לשם על ידי עוזרי ההוראה (לכל מורה כאן יש לפחות עוזר הוראה אחד). השיעורים נראים לי מעניינים ומאתגרים, הציוד מגוון ומאפשר עבודה פרטנית או בקבוצות. בשולי המגרש יש בור קפיצה לרוחק ומקבילים, ואני מתרשמת שהילדים נהנים ולא מזייפים. הלוואי עלינו.

בהפסקות, המגרש מתמלא ילדים היוצאים לשחק: תופסת, מחבואים, כדורסל, כדור נוצה. קבוצות של ילדות מתגודדות בשולי המגרש, בדרך כלל בנפרד מהבנים. קולות צהלה של ילדים ממלאים את האוויר, תענוג.

תלמידי התיכון לובשים תלבושת אחידה, וגם הם עומדים במסדר, מניפים את הדגל, שרים את ההמנון ומתעמלים. לעתים, שעות המסדרים בשני בתי הספר חופפות, ונוצר בלגן של מוזיקת רקע להתעמלות באחד ושירת ההמנון בשני.

באחד מבתי הספר, הצלצול לתחילת מסדר הבוקר הוא השיר The Logical Song של להקת Supertramp. אחלה שיר, אני תוהה אם מישהו מהנהלת בית הספר מכיר את המילים. נראה לי שהן אינן מתיישבות עם התפיסה החינוכית הסינית.

התלמידים אינם מביאים ארוחות מהבית, והאוכל שמוגש בבית הספר אחיד לכולם. ארוחות בוקר, צהרים וחטיפים. הילדים מביאים מהבית קופסת אוכל, מקלות אכילה, בקבוק שתייה ריק ומפית. אני חושבת שבכפרים מקובל שהילדים חוזרים הביתה לאכול ארוחת צהרים ולנוח מעט, וחוזרים לבית הספר לאחר מכן.

בסוף יום הלימודים, בערך בארבע, משתרך בחוץ תור ארוך ומסודר של סבים וסבתות, שבאים לאסוף את הנכדים. לאור מספר מקרים של תקיפת ילדים בשער ביה"ס, חלקן קטלניות, ניצב שם מאבטח שעוצר את התנועה כשילדים חוצים את הכביש, שוטר, וכן מאבטח נוסף, חמוש בקלשון חשמלי בצורת חצי עיגול המחובר למוט. במקרה של תקיפה, אפשר ללכוד איתו את צוואר התוקף ולחשמל אותו.

במדינה שבה גיל היציאה לגמלאות הוא פחות או יותר 55, ולנוכח שוק העבודה התובעני והתחרותי, הסבים והסבתות הם אלה שמגדלים בפועל את הילדים. המוסכמה החברתית לגבי תפקידם חזקה מאוד, כך שגם במקרים שבהם היא אינה נוחה או מתאימה להם, הם ירכינו את ראשם ויעשו את מה שמצופה מהם.

מי שמגדל בפועל את הילדים הם הסבתות והסבים. המוסכמה החברתית לגבי תפקידם של הסבא והסבתא חזקה מאוד, כך שגם במקרים שבהם היא לא נוחה להם, הם ירכינו את ראשם ויעשו את מה שמצופה מהם

סבים וסבתות עם נכדיהם בשער בית הספר. בייג'ינג 2005 (צילום: יפעת פרופר)
סבים וסבתות עם נכדיהם בשער בית הספר. בייג'ינג 2005 (צילום: יפעת פרופר)

* * *

אתם שואלים אותי אם המצב משתפר או אם יש הקלה בלחץ? האם יש ברחובות יותר אנשים וניכרת חזרה לשגרה?

אז ככה: יותר אנשים מסתובבים ברחובות (עם מסכות, כמובן), בשעות הבוקר ואחר הצהרים יש אפילו עומס בכבישים, הקרונות ברכבות התחתיות כבר אינם ריקים, ויותר חנויות נפתחות.

אבל שעות הפעילות קוצרו, ובערב שנגחאי דומה עדיין לעיר רפאים. לצד הדחיפה של השלטונות לחזור לפעילות, יש חשש גדול מאד מגל שני של הדבקה מסיבית. התשובה הסינית לחשש זה היא להדק את השליטה ולנטר את התנועה.

לצורך כך פותחה האפליקציה עליה כתבתי כבר, המתארת את דרגת הסיכון של כל אדם בהתאם למקומות שבהם שהה. השימוש בה הוא חובה לאזרחי סין, והיא עובדת כך: ירוק זה מעולה, ניתן לנוע בחופשיות; אדום זה הכי גרוע, הישארו בווהאן; בין לבין יש גם צהוב. עדיף ללכת על ירוק, הוא הכי מרגיע. אם האפליקציה שלכם אינה ירוקה, התנועה שלכם תוגבל, או ליתר דיוק תימנע.

השימוש באפליקציה הוא חובה לאזרחי סין, והיא עובדת באופן הבא: ירוק זה מעולה, ניתן לנוע ללא מגבלות. אדום זה הכי גרוע, הישארו בווהאן. בין לבין יש גם צהוב. עדיף ללכת על הצבע הירוק, הוא הכי מרגיע

הסינים לא מהססים לפעול בנחישות כדי להגן על האזרחים. כחלק מכך, טיסות מחו"ל מעוכבות למשך שעות ארוכות, 3-8 שעות בממוצע. לאחר הנחיתה הנוסעים מתבקשים להישאר במטוס, עד שפקחי קורונה ממוגנים יבדקו אותם.

נוסעים שהגיעו ממדינות שנמצאו בהם מקרים רבים של קורונה נשלחים לבידוד במקומות שהקצתה לכך הממשלה, וזאת ללא קשר לשאלה האם האדם הזה חשוב או נושא במשרה בכירה בסין. הבידוד נאכף על כולם. נוסעים שמגיעים מאזורים "ירוקים" יכולים להיכנס לעיר, לאחר שהם עוברים מדידת חום.

גם אני מנסה לחזור לשגרה, ואפילו קבעתי פגישת עבודה עם מכרה. קבענו להיפגש בבית קפה, בדקנו שהוא פתוח ושניתן לשבת בו ולא רק לקנות וללכת, ובכל זאת כשהגעתי היא אמרה לי בחיוך: יש בעיה.

האם ניסיתם פעם להיפגש עם חברה לשיחה שקטה בבית קפה, כשהמרחק ביניכן הוא לפחות מטר וחצי? כל ניסיון שלנו לקרב את הכיסאות נתקל באיסור, ולא היה עם מי לדבר או למי להסביר. ככה זה כאן, אלה ההנחיות וכולם פועלים על פיהן.

החלטנו לנסות את מזלנו בבית קפה נוסף, ולבחור כזה שמארח בעיקר זרים, שאינם מתרגשים מישיבה צפופה באותו חלל. זו הייתה החלטה טובה. בית הקפה היה הומה, העובדים לבשו מסיכות, וגם הלקוחות נכנסו איתן, אך הסירו אותן בעת הישיבה. באמת מסובך לשתות קפה ולאכול עוגה (מצוינת) בפה חסום.

דיברנו המון. היא סיפרה לי על השעמום ועל הקושי הכרוך בניתוק מעבודתה, על הלחץ בבית כאשר כל המשפחה יחד (שלוש נפשות בסך הכל), ועל הדאגה מהעתיד. היא אפילו הרשתה לעצמה לבקר בעדינות כמה החלטות של הממשל.

לפתע נעמדה בסמוך לבית הקפה ניידת, ושני שוטרים הביטו ממנה פנימה. רגעים ספורים לאחר מכן הם נכנסו, והעירו לאחראית המשמרת על כך שהלקוחות אינם לובשים מסכות, ומסכנים את עצמם ואת האחרים. ברגע שהלקוחות הבינו שהשוטרים נכנסים, הם לבשו מסכות בזריזות. השוטרים הביטו בנוכחים בשביעות רצון ונסעו משם. כמה דקות לאחר מכן הסירו הלקוחות את המסכות.

אבל חצי שעה לאחר הביקור הראשון, השוטרים שבו לקפה. הפעם, הסועדים היו ערניים יותר ולבשו את המסכות מיד כשראו את הניידת עוד סיבוב בין השולחנות, עוד מבט מתרה, שיחה קצרה עם מנהלת המשמרת ושוב הם יצאו. אין כל צורך שהשוטרים יחזרו בשלישית. רוב הנוכחים נשארו עם המסכות לאחר ביקורם השני, ולא הסירו אותן יותר עד שקמנו. משמרות המהפכה נוסח סין.

אין כל צורך שהשוטרים יחזרו לבית הקפה בפעם השלישית. רוב הנוכחים המשיכו ללבוש מסכות לאחר הביקור השני של השוטרים, ולא הסירו אותן יותר עד שקמנו והלכנו משם. משמרות המהפכה נוסח סין

היחידה לטיפול נמרץ באחד מבתי החולים בבייג'ינג, המקבל חולים בקורונה (צילום: Zhang Yuwei/Xinhua via AP)
היחידה לטיפול נמרץ באחד מבתי החולים בבייג'ינג, המקבל חולים בקורונה (צילום: Zhang Yuwei/Xinhua via AP)

בכמה אתרי חדשות סיניים והונג קונגיים מתפרסמות כתבות תחקיר שמקלפות את מעטה הסיפורים הארוג היטב של הממשל על החזרה לשגרה ועל ההשתלטות על מגפת הקורונה. נראה גם כי חזרת המפעלים ברחבי סין לעבודה, כפי שמציג זאת הממשל, מבוססת על העמדת פנים ואחיזת עיניים.

סימני שאלה גדולים מרחפים גם על סוגיית ההפחתה הדרמטית במספר הנדבקים והמתים, ולגבי איכות הלמידה המקוונת, שהוצגה כאן כהצלחה גדולה.

עוד 3,045 מילים
סגירה