הביוב זורם באפיק הקדרון לים המלח (צילום: יוסי זמיר/פלאש90)
יוסי זמיר/פלאש90

ביוב זורם ביניהם: ישראל והרשות הפלסטינית על סף שת״פ היסטורי

השנה היא 2019, ועדיין בתיהם של 150 אלף ירושלמים לא מחוברים למערכת ביוב מודרנית ● במקום זאת, הביוב מוזרם כמות שהוא לערוץ של נחל קדרון ומשם כל הדרך לים המלח ● והנה, דווקא כשהיחסים בין ישראל לרשות הפלסטינית נמצאים בשפל, נראה שמפגע הביוב הגדול ביותר בין הים התיכון לירדן ניצב לפני פתרון היסטורי

המזרח התיכון החדש נראה רחוק מתמיד, אבל בכירים בתחום המים והסביבה מפזרים בזמן האחרון אופטימיות מפתיעה. דווקא כשהיחסים בין ישראל לרשות הפלסטינית נמצאים בשפל ו"תכנית המאה" של דונלד טראמפ רק מעמיקה את הקרע, נראה שמפגע הביוב הגדול ביותר בין הים התיכון לירדן, שבמשך שנים ארוכות לא טופל בגלל הנתק בין הצדדים, ניצב לפני פתרון היסטורי.

מדובר במחדל מתמשך וריחני: גם ב-2019, בתיהם של לפחות 150 אלף ירושלמים לא מחוברים למערכת ביוב מודרנית. הביוב של שכונות רבות במזרח ירושלים ושל כמה שכונות יהודיות – כולל איזור כיכר ספרא ואגן העיר העתיקה – מוזרם כמות שהוא, ללא שום טיפול ובמצב גולמי לחלוטין, לערוץ של נחל קדרון.

הביוב זורם באפיק הקדרון לים המלח (צילום: איתי פריד)
הביוב זורם באפיק הקדרון לים המלח (צילום: איתי פריד)

הקדרון הוא נחל בעל קווי מתאר דרמטיים, שיורד מהרי ירושלים בפיתולים חדים כל הדרך לים המלח. במציאות אחרת הוא היה יכול להיות מסלול טיול פופולרי ונכס טבע מהמעלה הראשונה; במציאות של הסכסוך, באפיק הנחל שוצף אשד של צואה שנשפך לחופו הצפוני של ים המלח, סמוך ליישוב אבנת.

תושבי אבנת מתריעים שוב ושוב על הזרם השחור והמצחין שנשפך לים סמוך לבתיהם. כשביקרתי במקום לפני כשנתיים, הזרם היה כל כך חזק – כנראה תוצאה של הגידול באוכלוסיית ירושלים – עד שנוצר מפל של ביוב. המראה מרהיב עד שמבינים מה רואים. השבוע סיפר תושב המקום, נתנאל שלזינגר, בראיון ל"יהיה בסדר" בגלי צה"ל ש"זרם הביוב עדיין חזק, אבל נדמה לי שהריחות קצת נחלשו. או שאולי התרגלתי".

הסמיכות בין מפגע סביבתי בסדר גודל כזה לאתרי דת ותיירות יוצרת מצבים מביכים. שוני גולדברגר, מנהל מחוז ירושלים במשרד להגנת הסביבה, מספר שגם במנזר מרסבא, אחד המרשימים במדבר יהודה, מרגישים היטב את השכן הבעייתי: "המנזר יושב על אחד הנקיקים של הקדרון, ממש תלוי על הדופן. מתחתיו יש זרם אדיר של ביוב. הייתי שם עם צוותי טלוויזיה. כמו שאומרים – התמונות קשות, אבל הריח לא עובר בצילומים".

מנזר מרסבא שעל נחל קדרון (צילום: Abir Sultan/Flash90)
מנזר מרסבא שעל נחל קדרון (צילום: Abir Sultan/Flash90)

את הריח והיתושים מרגישים היטב גם בשורה של ישובים פלסטינים שהקדרון עובר בסמוך אליהם.

במהלך השנים נעשו ניסיונות רבים לפתור את בעיית הביוב של ירושלים, אבל תמיד הם עלו על שרטון מסיבות פוליטיות: הפתרון מצריך הקמת מט"ש (מכון טיהור שפכים) או לפחות העברת צינור גדול באיזורים שנמצאים בשליטה פלסטינית, והפלסטינים ראו בשיתוף פעולה כזה הכרה דה פאקטו בכיבוש הישראלי.

"בעבר, כשעלו הצעות לפתרון", מספר גולדברגר, "זה נחסם לחלוטין כשהגיע לדרג הפוליטי. יש מכתב בחתימת השר רפאל איתן שנשלח לרשות הפלסטינית – עד היום לא התקבל מענה. באחד הסבבים השתתפתי במפגש באירופה, הגעתי עם מפות ותוכניות, אבל הם אפילו לא הסכימו לתת לי לדבר על זה. מבחינתם לא היה מקום לדון בביוב כל עוד ישראל לא מוכנה לשמוע את הטענות שלהם בעניין מחסומים וסוגיות אחרות שקשורות לסכסוך".

"בעבר, כשעלו הצעות לפתרון, זה נחסם לחלוטין כשהגיע לדרג הפוליטי. יש מכתב בחתימת השר רפאל איתן שנשלח לרשות הפלסטינית – עד היום לא התקבל מענה"

האכזבה הגדולה ביותר נרשמה לפני כשנתיים. לרגע היה נדמה שיש תקווה: חברה הולנדית הציעה פתרון חדשני לטיפול בשפכים של ירושלים, הרשימה את מקבלי ההחלטות בישראל וחתמה על חוזה עם חברת הגיחון, תאגיד המים של ירושלים.

ערב תחילת העבודות זימן שר החוץ ההולנדי את ראשי החברה, הבהיר להם שהם משתתפים בפרויקט שחלקו מתבצע על אדמה פלסטינית והזהיר אותם מפני ההשלכות. החברה, שמעורבת בפרויקטים ברחבי העולם, התקפלה ברגע האחרון, שילמה לגיחון פיצויים ועזבה את הארץ.

הביוב זורם באפיק הקדרון לים המלח (צילום: איתי פריד)
הביוב זורם באפיק הקדרון לים המלח (צילום: איתי פריד)

איש תחת דקלו יחיה

והנה, כשכבר היה נדמה שהכל אבוד, חלה בשנה האחרונה תפנית מפתיעה. הרשויות בישראל – בין השאר בלחץ של בג"ץ בעקבות עתירה של "צלול", עמותה להגנת הים, החופים והנחלים – גיבשו עוד תכנית מקיפה לפתרון הבעיה, והפעם הפלסטינים לא דחו אותה על הסף.

גם אצל הפלסטינים ענף התמרים נמצא בנסיקה והפך למקור הכנסה משמעותי עבור חקלאים רבים באיזור יריחו ובקעת הירדן. כדי להמשיך לשגשג הם זקוקים נואשות למים

במגעים שהתקיימו בחודשים האחרונים השתתפו נציגים משורה ארוכה של גופים בממשל הישראלי, ביניהם המשרד להגנת הסביבה, מתאם הפעולות בשטחים ורשות המים, כשגם המועצה לביטחון לאומי והמינהל האזרחי בתמונה. גם בצד הפלסטיני התוכניות הגיעו לדרגים הגבוהים ביותר. לדברי גורם שנכח בפגישות, האווירה היתה עניינית ולא קטנונית.

השינוי בגישה הפלסטינית קשור כנראה להתפתחויות בתחום החקלאי: כמו אצל הישראלים, גם אצל הפלסטינים ענף התמרים נמצא בנסיקה והפך למקור הכנסה משמעותי עבור חקלאים רבים באיזור יריחו ובקעת הירדן. כדי להמשיך לשגשג הם זקוקים נואשות למים, ואם הביוב שזורם בגיחון יטוהר לאיכות סבירה הוא יוכל להשקות את מטעי התמרים.

חקלאים פלסטיניים בקטיף תמרים (צילום: Abed Rahim Khatib/Flash90)
חקלאי פלסטיני בקטיף תמרים (צילום: Abed Rahim Khatib/Flash90)

במקביל, נראה שגם מהצד הישראלי הגיעו לשיחות עם גישה חיובית, גמישה וקשובה יותר לצרכים הפלסטיניים. זה התבטא בכך שישראל הראתה נכונות להעמיד לטובת החקלאים הפלסטינים כמויות נדיבות של מים להשקייה מתוך תוצרי הטיהור של הנחל. רוב ההסכמות הן בעל פה, או כמו שאומר גורם בצד הישראלי – "יש הסכמות, אין הסכמים חתומים. הכל כאן מאוד רגיש".

מדובר בתכנית מורכבת ועתירת מתקני תשתית, שכוללת צינור ענק שקטע ממנו, באורך של כ-8 קילומטר, יעבור בשטחים פלסטיניים. את הקטע הזה אמורה לבצע הרשות הפלסטינית, שכבר שכרה מהנדסים ויצאה לדרך.

העבודות בשטח אמורות להתחיל בחודש הבא. איש לא מוכן להסתכן ולנקוב בלוחות זמנים מדויקים, אבל בהנחה אופטימית שהפוליטיקה לא תערים קשיים, העבודות אמורות להסתיים בתוך כשלוש שנים, ואולי פחות. אחרי הכל, נראה שסוף סוף שני הצדדים הבינו שלמפגעי סביבה אין גבולות, וכי משיתוף פעולה כולם ייצאו נשכרים. זה אולי נשמע מובן מאליו, אבל במציאות של הסכסוך זה כמעט בגדר נס.

תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך

comments icon-01
1
עוד 799 מילים ו-1 תגובות
סגירה