1

16-25.3.2020

כאשר בלגן הקורונה החל בסין, הורי התקשרו אלי מודאגים וביקשו שאבוא הביתה, לישראל. חשבתי שזה מוגזם, שכבר עברנו חוויה דומה בעבר, ושבסך הכל מדובר בשפעת קשה. באמת עברנו כאן ימים קשים עם הרבה חששות, דאגה ולחץ, ובכל זאת נראה לי שהתחושה ש"זה לא שלנו" עזרה לשקט הפנימי.

אבל עם הזמן הסתבר שקורונה היא לא בדיוק "שפעת עם יחסי ציבור", ויותר ויותר רופאות וחוקרות דיווחו על הממצאים מהשטח, שלפיהם COVID 19 הוא וירוס אחר, כנראה אלים ועמיד יותר מאלו המוכרים מהעבר.

מתחשק לי להתעורר בבוקר למציאות הסינית שהכרתי עד לפני חודשיים, שבה אנשים הולכים ברחוב עמוס בפנים גלויות, ללא מסכות, מבלי לחשוש לטוס, לנסוע ברכבת או אוטובוס; לעמוד זה ליד זו, ללחוץ את היד או להתחבק.

אני דואגת כשהחדשות מישראל מגיעות, ורוצה להיות שם. אני מוצאת עצמי מתקשרת להוריי מדי יום, בודקת על הבוקר מה קורה בארץ, ומסתכלת הרבה על מספרי החולים שם. מוזר לספר מה מתרחש כאן בסין, בעוד שלבי בישראל. אנסה.

העיר מתעוררת לאיטה, אבל החשש מגל שני של הדבקה משפיע על מדיניות הממשל ועל התנהלות האנשים. הדגש עכשיו הוא על אטיות. היונה כבר שבה לתיבה עם עלה של זית, אבל נוח טרם פתח לה את הדלת.

סין, שדהרה קדימה במשך שנים – כדי להשיג, להספיק, להצליח, לבנות, לקנות, ולהרשים – לוחצת עכשיו על הבלמים. מקומות עבודה שנסגרו לרגל ההסגר ולא קרסו חוזרים לפעילות, קרונות הרכבת התחתית מתמלאים, ובשעות הלחץ הסדרנים כבר מתקשים לנטר את העומס.

בכל כניסה למקום ציבורי, כולל לשכונות המגורים, מתבקשים המבקרים להראות את "אפליקציית הכשרות" המקומית, ואם היא לא נצבעת בירוק הכניסה נמנעת.

בסוף השבוע רצינו לקנות נעליים בחנות (מעולה) הממוקמת בסמטה צרה בלב שכונה סינית. בכניסה לסמטה עמדו מתנדבים מקומיים, שקיבלו הנחיות ברורות למי לאשר את הכניסה. השומרת סירבה להתייחס אלינו ולהקשיב להסברים שלנו על כך שאין לנו אפליקציה, ושבכל זאת אנחנו "כשרים", משום ששהינו בשנגחאי מתחילת המשבר. כל מה שעניין אותה זה לראות את הסימן הירוק באפליקציה.

האם הכוח והסמכות הם אלה שיכולים להפוך אנשים מלאי כוונות טובות לגסי רוח ואטומים, או שמא היה זה פחד? לידנו, רוכב אופנוע שניסה להיכנס לסמטה נעצר בגסות, והשומרת כמעט הכתה אותו. היא צרחה עליו, עיניה בלטו, ונדמה היה שהיא אחוזת טירוף. ריחמתי עליה. רק כשבעלת החנות הגיעה כדי להכניס אותנו לסמטה, השומרת בדקה לנו חום, רשמה את פרטינו ונתנה לנו אישור.

אני מבינה את החשש, ומנסה לשתף פעולה, אבל ההצקות כאן רבות. ביום אחר השבוע סירבו להכניס אותנו למסעדה משום שאמרנו שאין לנו את האפליקציה, ומבלי להתלבט הבהירו לנו כי "ללא אור ירוק הכניסה אסורה". גם לבנק סירבו להכניס אותי ללא אפליקציה, אלא הפנו אותי לבנקט, שכמובן היה סגור. מספר המכשירים שבהם ניתן להפקיד כסף צומצם דרמטית מאז החל המשבר.

זוכרים שכאשר היינו ילדים סיפרו לנו שהכסף מלוכלך? אז הסינים מצאו לכך פתרון מעניין: ליד ידית הדלת, בכניסה וביציאה מתא הבנקט, מודבקת חבילת ממחטות נייר לשימוש בעת פתיחה וסגירה של הדלת, והמקשים עוברים חיטוי כל עשרים דקות. רק במספר מכשירים מצומצם ניתן להפקיד כסף, וכל השטרות שהופקדו בבנק עוברים חיטוי לפני כניסתם לשימוש. אם רוצים להפקיד כסף כשהבנקט אינו פעיל, צריך להיכנס פיזית לבנק או להמתין ליום המחרת. תאמינו.

שמתי לב שהדבר הראשון שאני עושה בכל כניסה שלי למקומות ציבוריים הוא הושטת שורש כף היד, ולא ללחיצת יד – חס וחלילה – אלא למדידת החום.

במרכזי קניות יוקרתיים שיכללו את השיטה ומצאו פתרונות טכנולוגיים יצירתיים, כמו סורק חום אופטי שמציג תמונה של הנכנסים למקום על גבי צג ענק, בלוויית טמפרטורת הגוף שמוצגת מעל ראשי הנכנסים. מי שטמפרטורת גופו גבוהה מ-37.3 מעלות נשאר בחוץ. מישהו אמר שמירה על פרטיות?

בתחילת אפריל חל בסין "חג המתים", במהלכו הסינים עולים למקום שבו נטמן האפר של קרוביהם, מנקים אותו, שורפים כסף וחפצים שימושיים מנייר למען המתים – וגם אוכלים. כמו לכל חג בסין, גם לזה יש מאכלים מיוחדים הנמכרים זמן רב מראש, בהם כיסנים מבצק אורז בצבע ירוק הממולאים במליות מגוונות.

רק במספר מכשירים מצומצם ניתן להפקיד כסף, וכל השטרות שהופקדו בבנק עוברים חיטוי לפני כניסתם לשימוש. אם רוצים להפקיד כסף כשהבנקט אינו פעיל, צריך להיכנס פיזית לבנק או להמתין ליום המחרת. תאמינו

באחד מטיולי הערב שלנו במרכז העיר, עברנו ליד חנות לממכר עוגיות לחג ורכשנו שישיית עוגיות מתים. הנחנו שהן ממולאות בשעועית אדומה או בשומשום שחור. אייל, שהיה רעב, נגס בעוגייה הירקרקה מיד כשחזרנו הביתה. ראיתי את המילוי לפני שראיתי את פניו, ופרצתי בצחוק. לא היה צורך לראות מה התגובה שלו, די היה להביט במילוי הצהבהב, בעל מרקם שנראה כמו סיבי בשר מיובש והדיף ריח לא נעים, מרחק שנות אור ממה שציפינו לו. אומרים שהנייר סובל הכל, גם הפח.

חג המתים הוא גם מועד הנסיעות המשפחתיות. מפאת מיעוט מקום וריבוי אוכלוסייה, הממשל עושה הכל כדי למנוע קבורה. במקרים שבהם מתגלה שאדם נקבר, לא מהססים לחפור בקבר, להוציא את העצמות ולשרוף אותן, ולנתץ את הקבר. וכך, מרבית הסינים שורפים מראש את גופות יקיריהם, ומפזרים את האפר בכפר שבו נולד המנוח. בחג המתים הם נוסעים לבקר את האפר. אבל במקרים שבהם המרחק רב והנסיעה אינה מתאפשרת, מקובל לצאת לשטח פתוח או למקדש ולשרוף שם את התשורות למתים, בהנחה שהן כבר יגיעו ליעדן.

השנה אסר הממשל לציין את החג בנסיעה לכפרים, וגם לא במקדשים – שנסגרו לביקורים כבר בתחילת המשבר, ונותרו בהם רק הנזירים שמתגוררים בהם.

אצל יהודים, נוצרים ומוסלמים, בדרך כלל יש לחגים ולמועדים קונטקסט דתי. החגים הסינים, לעומת זאת, אינם קשורים לדת. הסינים אינם דתיים, לפחות לא במובן המוכר לנו. הרוב בסין אינו נוצרי, מוסלמי, ולבטח לא יהודי, ושיעור המיעוטים בסין מסתכם ב-5%, מול רוב האוכלוסייה החאני (סיני).

לפני הקמת סין המודרנית, סינים רבים היו בודהיסטים, וכיום יש כאלו שחוזרים לדת או מאמצים את מנהגיה. איני מכירה את הבודהיזם הסיני, אך התרשמתי כי הפולחן שם שונה מאוד מכל פולחן דתי מערבי המוכר לנו. בעבר חשבתי שהאל היחיד שהסינים מאמינים בו הוא אל הכסף (עושר), אך בהמשך הבנתי שטעיתי.

סין מלאה במקדשים השייכים לזרמים שונים של בודהיזם או קונפוציאניזם. בעוד הבודהיזם היא דת, הקונפוציאניזם מהווה יותר סוג של זרם מחשבתי-תרבותי.

בשנים הראשונות שלנו בסין (1992-1995) הרבינו לבקר במקדשים בבייג'ינג ומחוצה לה. רובם היו ריקים ומוזנחים, והשרידים שביקרנו בהם הצביעו על עבר מפואר, לפני שנופצו בעקבות מהפכת התרבות של מאו ואנשיו. הממשל אסר על פולחן דתי לסוגיו, כינה אותו "הרגלים בורגניים" ואכף את האיסור בקפדנות.

מפאת מיעוט מקום וריבוי אוכלוסייה, הממשל הסיני אוסר על קבורת מתים, ומנסה לאכוף את האיסור. במקרים שבהם מתגלה שאדם נקבר, לא מהססים לחפור, להוציא את העצמות ולשרוף אותן, ולנתץ את הקבר

אהבתי להתבונן בהתפעלות ובעתה בדמויות המפחידות של האלילים השונים שהוצבו בחדרי המקדש, באלות נעימות המבט ומרובות הידיים, ובזקנים המחייכים בטוב לב. כל הפסלים, צבעוניים ומרשימים, עשויים מעץ או אבן. רק איך אפשר להכיר כל כך הרבה אלים, ולדעת מה התפקיד של כל אחד ואחת מהם?

בטיולים שעשינו למקומות נידחים ביקשנו לבקר במקדשים העתיקים, לעתים פגשנו שם נזיר או נזירה זקנים ובודדים. בשליחותנו השנייה בבייג'ינג (2002-2006) ניכר היה שחלק מהמקדשים שופצו, ולעתים אף היו בהם נזירים, ואהבנו לברוח אליהם כאשר נזקקנו לשקט, שלווה ורוגע.

במיוחד אהבתי את מקדש קונפוציוס בבייג'ינג. מדובר מקדש עתיק, רחב ידיים וצנוע למראה. יש בו פסלי צבים עצומים משיש, כשכל צב נושא על גבו עמוד שיש שעליו נחצבו כתבים עתיקים בכתב צפוף ומסודר. בגינת המקדש נטועים עצים בני 700 שנה. מעניין מה היה קורה לו אחד מהם היה יכול לספר מה ראה בימי חייו.

לפני חצי שנה, כשהגענו שוב למקדש, הופתעתי לגלות שהוא הומה אדם. אחרי שנים רבות נראה היה שהמקדשים בסין חזרו להיות מקום לגיטימי לפעילות חברתית מהסוג הפולחני. מספר אדיר של מבקרים שטף את המקום, על רקע המולה של מיקרופונים ניידים בבליל שפות. היופי נשאר, השקט נגמר.

השינוי ביחס הממשל כלפי הפולחן הבודהיסטי הוא ככל הנראה תוצר לוואי של דאגת הממשל מהתפשטות הנצרות בסין, ואולי גם נובע מהרצון לחזור לשורשים. מקדשים רבים בשנגחאי עמוסים כיום במתפללים בכל הגילאים, זוגות צעירים, סבתות ונכדות, הורים וילדים. וגם מובילי דעת קהל ועשירים מופלגים אינם מהססים להעלות לרשתות החברתיות תמונות שלהם במקדשים, בחברת נזירים.

אחרי שנים רבות נראה היה שהמקדשים בסין חזרו להיות מקום לגיטימי לפעילות חברתית מהסוג הפולחני. מספר אדיר של מבקרים שטף את המקום, על רקע המולה של מיקרופונים ניידים בבליל שפות. היופי נשאר, השקט נגמר

באופן מפתיע, כולם מכירים את התנועות והפולחן, ויודעים לאיזה אל לפנות בעת הצורך. נראה שבשקט-בשקט, מתחת לאפו של הממשל, היו כאלה ששמרו על המסורת למרות האיסורים וההקפדה. אחרת קשה להבין איך ייתכן שהמוני צעירים שמגיעים למקדשים יודעים מה לעשות.

בשיחות פרטיות, הסינים מבקרים את ניסיונו של מאו להחריב את המקדשים ואת תרבות התפילה בסין. "אלפי שנים, הדת הבודהיסטית והתפיסה הקונפוציאנית שמרו עלינו כעם. הפולחן והאמונה טבועים בדמנו ובדי.אן.איי שלנו. איך מאו חשב שיצליח להרוס את זה?" הם שואלים ומצקצקים בלשונם.

לפני ראש השנה הסיני הגענו למקדש עתיק בשנגחאי. בניין יפהפה, שלצדו בריכת מים קטנה ומטופחת וגינה ירוקה ומוקפדת. שמחתי לפגוש את דממת המקדש האהובה עלי, וגם לראות בו מבקרים שהתפללו.

איזה שינוי עברה החברה הסינית ב-25 השנים האחרונות. מעניים אתאיסטים וקומוניסטים בעל כורחם, רבים מהם הפכו לעשירים וראוותנים, שאינם מהססים לבקר במקדשים עם ילדיהם ולקיים פולחן בודהיסטי בפרהסיה.

הם באים להדליק מקלות קטורת ריחניים, לתרום כסף ולבקש בקשות מהאלוהים שלהם: בריאות, הצלחה, נישואים, לימודים, עבודה, ילדים. איש איש ותחינותיו. בסופו של דבר כולנו כל כך דומים, מבקשים להרגיש אהובים, שייכים ובריאים.

אני מביטה על עצי הלימון שלי, המלבלבים בירוק אדמדם, ומתעודדת. כאשר הגענו לשנגחאי מילאנו את הבית בצמחים. במרפסת בקומה ה-28 הצופה אל נוף מרהיב, שמנו אדניות פורחות ובשני עציצים ענקיים שתלנו עצי לימון.

בשנתם הראשונה במרפסת גדל לימון אחד ושמחתי בו. אבל בראשית החורף עצי הלימון השירו כמעט את כל העלים. אני חושבת שלא כל כך טוב להם עם מזג האוויר של שנגחאי ועם הרוחות בקומה הגבוהה שבה אנו גרים. מהחלון מגיע ריח עדין ודקיק של פריחת עצי ה-Osmanthus, ואני יודעת הכל יהיה בסדר.

2

26-27.3.2020

מועד סיום השליחות בסין מתקרב. האם הייתי מגיעה לשנגחאי אילו הייתי יודעת שאהיה כאן זמן כה קצר? מבחינה מקצועית אני מרגישה שלאחרונה התחלתי לקטוף את הפירות של עבודה סבלנית ומפרכת, לעתים מתסכלת, במשך יותר משנה. מבחינה אישית, אני טיפוס שבלולי, נזקקת לזמן כדי להתרגל לשינויים.

לקח לי זמן לאהוב את שנגחאי, ליצור קשרי חברות, למצוא לעצמי את הנישה שלי, וקצת מוקדם לי לעזוב עכשיו. מצד שני, ממילא הייתי בוחרת לנסוע לישראל בתקופת הקורונה. אמא שלי כתבה לי: "חבל שאת מגיעה לשידור חוזר" (של הקורונה), והתכוונה לכך שהשידור החוזר הוא בבית שלי, לצד משפחתי בארץ.

אני מסתובבת ברחובותיה המתעוררים של העיר ונפרדת ממנה. יש חנויות פתוחות, אך לא כולן. לא מעט בעלי עסקים התקשו לעמוד בנטל הכלכלי וקרסו.

אני עוברת ליד חנויות ריקות שהסחורה והציוד שהיו בהן הוצאו, מציצה פנימה למסעדות שנסגרו בחטף ושכיסאות עדיין מוערמים על שולחנותיהן, כאילו ממתינים לפתיחה מחודשת שאולי תבוא. מכון העיסוי המצוין שנהגתי להתפנק בו לעתים נעול על בריח, ואין לי מושג מתי ייפתח. בימים של "לפני" היה צריך להזמין תור לפחות שבוע מראש. חנויות בגדים שנסגרו בערב ראש השנה הסיני נתקעו עם בגדי חורף, והורידו מחירים כדי להיפטר מהמלאי.

המילייה החברתי שלנו מורכב מאנשים מבוססים מאד, הם לא יאבדו את פרנסתם ולא ירעבו ללחם או לאורז. חלקם אולי ירוויחו פחות, אחרים יתעשרו כתוצאה מנפילתם של אחרים. אחד מחברינו, עשיר מופלג, שבחר לפני שנים לוותר על דוקטורט במתמטיקה בשל הצורך לפרנס את הוריו, דיבר בגילוי לב על המשבר הכלכלי שבפתחו ניצבת סין, וחזה כי בשנה הקרובה תתרסק הכלכלה הסינית. להערכתו, יחלוף זמן רב עד שהמדינה תתאושש. עם זאת, הוא סיפר איך הוא מנצל את המצב כדי לרכוש נדל"ן בעיר במחירי מציאה ומניות בבורסות העולם.

חברים מעסקי התיירות הפסיקו לחייך. הם מבינים את גודל המשבר, ומודים שאינם מסוגלים לחזות מה יהיו השלכותיו על עסקיהם. מכר נוסף, מנהל חברת שילוח גדולה באסיה, סיפר לנו שעובדיו אורזים עשרות בתים של זרים שעזבו את סין כשפרצה המגפה, ושולחים אליהם את תכולתם. הם כבר לא ישובו לסין.

הציוד ברוב הדירות השכורות מעורב, כך שחלקו שייך לבעלי הדירות וחלקו לשוכרים, ומכיוון שהאריזה נעשית בדרך כלל ללא נוכחות הצדדים, היו מקרים שבהם התקבלו במשרדי החברה טלפונים מבעלי דירות זועמים, שרכושם נארז בטעות ונשלח למשכירי הדירה בחו"ל. אין לי מושג כיצד השפיעה ומשפיעה התקופה האחרונה על שכבות פחות מבוססות באוכלוסיה, או על הצעירים אשר יסיימו בקרוב ללמוד באוניברסיטה וייכנסו לשוק העבודה הסופר תחרותי.

מכתבות בתקשורת הסינית ניתן להבין כי צפוי מחסור גדול במקומות עבודה לבוגרי האוניברסיטאות, וכי בכוונת הממשל לעודד סטודנטים להמשיך ללימודי תואר שני, כדי לדחות את כניסתם לשוק העבודה המקומי.

בצעד נדיר נמסר כי הממשל יעודד בוגרי תיכון ובוגרי אוניברסיטאות להתגייס לצבא. אפילו פורסם כי נפתח מסלול קצונה ייעודי לבוגרי אוניברסיטאות, אשר יחליטו להתגייס לאחר התואר הראשון. מדובר בהודעה חריגה במדינה שבה השירות אינו חובה, ושאינה מעודדת גיוס נרחב.

מנהל של חברת שילוח גדולה באסיה, סיפר לנו שעובדיו אורזים עשרות בתים של זרים שעזבו את סין כשפרצה מגיפת הקורונה, וכי עתה תכולת בתיהם נארזת ונשלחת אליהם. הם לא יחזרו לסין

קריאת התקשורת הסינית משולה לקריאת טקסט מסובך ומורכב ללא מילון. כשהתקשורת המקומית לעולם לא תדווח על קשיים או בעיות, דווקא הסיפור הזה עשוי להאיר את החסר; כעת יש להניח שהשלטון חושש ממצב של אבטלה גבוהה.

הפארקים הציבוריים ובתי הקולנוע שוב פתוחים, בכפוף למגבלות שנועדו למנוע צפיפות. מדידת חום של כל הנכנסים לבניין או לפארק, בדיקת ה"אפליקציה", ולמעט סועדים במסעדות ובבתי קפה – או זרים סוררים שהחליטו שנמאס להם –  כולם לובשים מסכות במשך כל זמן שהותם במרחב הציבורי.

שנגחאי מתרוקנת מזרים. להיות זר בסין היה סמל סטטוס עד לא מזמן, והממשל עודד הגעת זרים שיתרמו מהידע ומהמיומנויות שלהם לכלכלה המקומית. כל זה השתנה בשנים האחרונות, כשהסינים חשו שהם לא זקוקים יותר לזרים כה רבים, וכי לחברות הזרות והמקומיות יש מספיק כוח אדם מקומי זול ומיומן.

המסרים מהממשל מחלחלים לכל האוכלוסייה. למשל, בביתנו בשנגחאי סבלנו ממקקים, ולא משנה מה עשינו, המקקים נשארו. באחד הימים אמרה לי העוזרת שלנו בתמימות כי בעבר לא היו ג'וקים בסין, וכי הזרים הם אלה שהביאו אותם. כשהגבתי בהפתעה, היא השיבה כי זה מה שקראה. לא משנה אם הסיפור שהיא שמעה מדויק, הוא בכל מקרה משקף את היחס השלילי של הסינים לזרים.

כאשר התחילה מגפת הקורונה, נטשו רוב הזרים לארצות שכנות או למולדתם. עם דעיכת המגפה בסין, והתפרצותה ברחבי העולם, הזרים חזרו לסין ולטענת השלטונות הביאו עימם את סכנת הגל השני של הקורונה.

הממשל מוכן לעשות המון כדי למנוע גל שני של הדבקה, ולאחר כמה ניסיונות לצמצום חשיפת המקומיים לסכנה, הוחלט בסוף מרץ לאסור כניסת זרים לסין, למעט הגעת דיפלומטים בכירים ומעבר מסיבות הומניטריות.

באחד הימים אמרה לי העוזרת שלנו בתמימות, שבעבר לא היו ג'וקים בסין, וכי הזרים הביאו אותם. כשהגבתי בהפתעה, היא השיבה שזה מה שקראה. לא משנה אם הסיפור ששמעה מדויק, הוא משקף את היחס השלילי לזרים

חברות התעופה הסיניות מורשות לטוס טיסה שבועית אחת לכל יעד, בתפוסת נוסעים של 75% במטוס, כדי להחזיר סינים הביתה. המשמעות היא שסין סגרה את שעריה לתקופה לא ידועה. בעוד שבתחילת המשבר האשימו הסינים את המערב בעוינות כלפיהם ובסגירת דלתות המערב בפני סינים, עתה הם יצרו איזון, וחדי השמיעה יכולים לשמוע את העולם סוגר את דלתותיו בטריקה.

היכן הם כל אותם קברניה של מדינת הלאום? היכן כל אלו שטענו (יצא לי להיפגש עם לא מעט המכונים xpatriots) כי העולם של היום הוא יחידה גלובלית אחת, שאין בה כל משמעות למדינת הלאום, וכי כל אדם יכול להתגורר היכן שיחפוץ ללא מגבלות? נראה לי שרובם נחפזו "הביתה" מיד עם פרוץ המשבר.

בימים אלו, של תחושת הקלה מסוימת בעיר, אנו מרבים לטייל ברחובותיה. אני מעדיפה מרחבים פתוחים וטבע על פני המגדלים של שנגחאי המודרנית, אבל יש לי חיבה רבה לשכונות הישנות בערים, למרות שהמגורים שם אינם תענוג.

בחלק מהבתים אין צנרת מים וחשמל מסודרת, השירותים והמקלחות ציבוריים, החדרים צרים, טחובים וחשוכים, המבנים ישנים ומתפוררים, והרחובות כל כך צרים שלעתים רק רכב אחד יכול לעבור בהם.

משהו באווירה שם מרגיש אותנטי וחם. האנשים מחייכים זה לזה, משוחחים זה עם זה ועם עוברי אורח כמוני. הם נוטים לעזור בסבלנות, גם מבלי לדעת אנגלית.

הזמן מקבל משמעות אחרת בשכונות הישנות. אני מניחה שחלק מהן ייעלמו, ושבתוך כמה שנים יהפכו גם הן למגדלי מגורים חדשים, ויושביהן יפונו לאזורים מרוחקים או יקבלו פיצוי כספי וירכשו דירה במגדל חדש אחר.

Zhang Yang, בימאי סיני נחשב, עשה סרט נפלא על השכונות הישנות והנכחדות של בייג'ינג בשם Shower, כדאי לכם לראותו. בשנגחאי החליטה העירייה להכיר בבניינים ישנים בעלי משמעות ארכיטקטונית ובשכונות ישנות בעלות משמעות היסטוריות ייחודית כעל "אתרים היסטוריים".

ההחלטה אומרת כי כל בניין שהוכר כאתר היסטורי יישמר, ובעליו – אם זו אינה העירייה – יחויב בהוצאות שימורו. על הבניינים לשימור קבעו אריח שעליו מצוין מועד השלמת המבנה ולמה שימש בעבר.

הרובע שבו אנחנו מתגוררים תוכנן על ידי זרים ומאכלס את רוב רובם של המבנים לשימור. חלקם נרכשו על ידי אילי הון מקומיים למגורים או לשמש כמטות של החברות שבבעלותם. אחרים נמסרו לאנשי צבא ופוליטיקאים.

שאר הבתים, ששימשו בעבר משפחות מערביות מבוססות, בותרו לחלקים והם מאוכלסים כיום על ידי משפחות מקומיות. בבניין שהתגוררה בעבר משפחה אחת, חיות כיום 5-8 משפחות בצפיפות ובמחנק. חלק מהמשפחות המתגוררות בבתים אלו מבוססות מאד ולא יוותרו בקלות על חלקן בבניין.

בשכונות הישנות יש ערבוביה צבעונית של מגורים וחנויות קטנות לממכר מזון או כלי בית מהסוג שכבר קשה למצוא במקומות אחרים, כמו חובט שטיחים או קערות אמאייל. יש גם מסעדות קטנות, שמוכרות אוכל רחוב, וחנויות לממכר תה.

בצהריים, לאחר האוכל, יושבים בעלי החנויות, המוכרות והמוכרים וסתם שכנים על שרפרפים, מפצחים גרעינים, משחקים קלפים או מה-ג'ונג (משחק חשיבה סיני), מדברים (כלומר, צועקים) וצוחקים. אני חושבת שהם גם מרכלים, המון.

הכביסה נתלית בחוץ, בין הבניינים, וצובעת בשלל גוונים את המרווחים הצרים ואת החזיתות. גיליתי שהבילוי בשכונות נעים לי, כי תמיד אפשר לגלות כאן משהו חדש ומעניין. השקיות היחידות שאנשים מחזיקים שם הן שקיות עם מצרכים לארוחה הקרובה, ואפשר לראות שם אנשים מחייכים.

בתקופת הקורונה שכונות אלו "חיו" יותר. למרות סכנת ההדבקה הגבוהה שם, יותר אנשים הסתובבו ברחוב וחלק מהחנויות היו פתוחות. בעליהן שיחקו "חתול ועכבר" עם הפקחים העירוניים שקנסו חנויות שנפתחו ללא אישור.

בימי שמש ישבו זקנות רגועות על שרפרפים בפתחי הבתים, שוחחו עם שכנות וחייכו לעוברי אורח, חלקן ללא מסכות. הן, שעברו את מהפכת התרבות, את הקפיצה הגדולה קדימה ותקופות קשות נוספות לא חששו יותר מדי מהקורונה.

באופן פרדוקסלי, למרות הצפיפות היחסית של השכונות, ממדי ההדבקה של האוכלוסייה שם לא היו חריגים. יתכן שהצייתנות של האנשים והאכיפה של השלטון המקומי עשו את שלהם.

3

28.3.2020

מאז ראשית תקופת הקורונה נסגר ונחסם אחד השערים, והשכונה עברה לנוהל קורונה; שער אחד שפתוח 24 שעות ביממה, מספר השומרים תוגבר, הם לובשים מסכה, משקפי מגן, כפפות ומעיל דק מעל חליפת המדים הרגילה.

כמו בכל שכונה סינית, יש הנהלת שכונה, והדיירים פועלים בהתאם להנחיות ההנהלה, שפועלת בהתאם להנחיות מנהלת הרובע, שפועלת בהתאם להנחיות העירייה, שפועלת בהתאם להנחיות השלטון המרכזי.

בבושקת הנחיות, כאשר כל גורם בדרך מלמעלה למטה מוסיף (לעולם לא מפחית) הנחיות במטרה למנוע פשלות. זוכרים את פרויקט הפרדת האשפה בעיר?

לכל בניין מספר: יש את בניינים 1,2,3 ו-5. המספר ארבע נחשב בסין כמספר שמביא מזל רע, משום שהוא נשמע כמו המילה "מוות". איש אינו מעוניין לגור בבניין, קומה, או דירה מספר 4. הפתרון הסיני האלגנטי הוא לדלג על ספרה זו. ברוב המבנים הסינים לא תהיה קומה 4 וגם לא דירה 4, כך מקובל גם בהונג קונג.

הכניסה לבניינים וכביש הגישה מחוטאים לעתים קרובות, וריח חומרי החיטוי עומד באוויר. הכניסה למתחם מותרת לדיירים, שליחים להובלת מזון, עובדי המתחם ועוזרות בית קבועות של הדיירים (המכונות בסינית A-Yi, דודה).

כניסה של אורחים מותנית בהודעה מראש, ומחייבת מדידת חום מנדטורית בכניסה למתחם והשארת פרטים אישיים, כולל מספר תעודת זהות ומספר טלפון.

מעבר לתחושה של מציאות משונה ומוזרה, ולמרות שהניקיון והחיטוי הכפייתיים בסביבתי הביכו אותי, הם השרו גם תחושת ביטחון מסוימת. ביטחון שיש מי שאחראי לשמור על הניקיון, שמסייע לאלו שזקוקים לעזרה, שיש יד מכוונת.

קבוצות וויצ'ט עירוניות ושכונתיות, בסינית, באנגלית ובשפות נוספות, מסייעות בהעברת מידע ונתונים, נזהרות לא להעביר שמועות (התקשורת באפליקציית וויצ'ט נעשית בפיקוח צמוד של הרשויות), ומעבירות הנחיות המגיעות מהנהלות השכונה. זוהי שעתם היפה של אנשים בעלי יוזמה ואחריות חברתית.

בשכונה שלנו קיבלה על עצמה דיירת סינית דוברת אנגלית לתרגם את כל ההודעות של הנהלת השכונה שמתפרסמות בסינית ומיועדות לציבור.

ייתכן שהיא עובדת עם השלטונות, אינני יודעת, אך היוזמה שלה, שדרשה שעות רבות של עבודה, עזרה לנו ולאחרים להתמצא טוב יותר בסבך הנחיות, שמועות ושאלות. יש כאן קטע כזה, שהנחיות והודעות לציבור מפורסמות רק בסינית.

כל מי שיוצא מהבית לובש מסכה. ליד המעליות תלויות מודעות ענק באנגלית ובסינית, המורות לכל מי שחזר לעיר להירשם במשרדי הנהלת הבניין ולהיכנס לבידוד של שבועיים. ברי המזל הם אלו שחוזרים לעיר ו"זוכים" לבידוד בביתם.

מאז תחילת "ייבוא" הקורונה לסין משתנים הנהלים בכל יום, לעתים כמה פעמים ביום. בהתחלה התבקשו המגיעים להישאר בבידוד בבית, אך ההגעה מהשדה הייתה באחריותם. אחר כך שונה הנוהל, וכלי רכב ייעודיים שעברו חיטוי לאחר כל שימוש, נהוגים בידי שני אנשי חלל ממוגנים היטב, הביאו את הנוסעים לבתיהם. הנהגים וידאו שהמגיעים נכנסים לדירה, וסגרו את הדלת מבחוץ במדבקה.

את המדבקה ניתן לפתוח פעם ביום כדי לאפשר הוצאת אשפה והכנסת מזון. הנהלת השכונה מסייעת בפינוי אשפה, ובמקרי הצורך גם בהזמנת מזון או דברים נוספים. כניסת רכב עם נהגים ממוגנים מושכת תשומת לב רבה ומרחיקה אנשים.

אח"כ פורסם נוהל לפיו בכל נחיתה מחו"ל בשדות התעופה בעיר הנוסעים יעברו בדיקה לגילוי קורונה בעודם במטוס, ועליהם להמתין במטוס עד לקבלת תשובה (5-6 שעות). נוסעים שתתקבל לגביהם תשובה חיובית מועברים לאשפוז בבית חולים, בעוד האחרים מועברים לבידוד של שבועיים במקומות ייעודיים בעיר.

ברוב המקרים יהיו אלה מלונות מדרגת תיירות נמוכה שהוסבו למלונות בידוד, והאירוח הוא על חשבון הבאים. נהלים דומים או מחמירים יותר קיימים בכל סין. אני מקווה שלא מדובר ב"שגרה חדשה" אליה נצטרך להתרגל, של פיקוח הדוק מאוד על הפרט, פחד וחשש, מסכות (ממשיות ומדומיינות) וריח חומרי חיטוי.

את המדבקה על פתח הדלת ניתן לפתוח פעם ביום כדי לאפשר הוצאת אשפה והכנסת מזון. הנהלת השכונה מסייעת בפינוי אשפה, ובמקרי הצורך גם בהזמנת מזון או דברים נוספים. כניסת רכב עם נהגים ממוגנים מרחיקה אנשים

כאשר אנו משתמשים במעלית והיא נעצרת בקומות אחרות מעדיפים הממתינים לתת לנו, הזרים, להמשיך ולהמתין למעלית הבאה. זו תופעה בלתי רגילה, משום שבדרך כלל מעדיפים הסינים להידחק למעלית, גם אם היא דחוסה, כדי לא לבזבז את זמנם. כל זרה נחשדת, לא משנה אם היא מתגוררת בעיר ברצף כבר תקופה ארוכה. מלונות אינם מקבלים זרים, וייתכן שגם מקומות נוספים כמו מסעדות.

האווירה כלפי זרים חמוצה, והם מוצגים על ידי השלטון כגורם שמחזיר עמו את הקורונה. רבים הבינו את המסר, ובקבוצות הוויצ'ט של השכונה שלנו ושל הזרים בשנגחאי מופיעות הודעות של אנשים שעוזבים ומוכרים או מוסרים חפצים שונים. עולם ללא גבולות? גלובליזציה? אולי, אבל לא כשאתה זר בימי קורונה.