אסתר ספרן פויר, בתם של ניצולי שואה, מספרת שהיא גדלה מוקפת ברוחות רפאים, רדופה על ידי קרובי משפחה שאיש לא דיבר עליהם.
אבל, כפי שהיא כותבת בספרה, "אני רוצה שתדעו שאנחנו עדיין כאן" (I Want You to Know We're Still Here), רק כשהייתה בת 40 וקצת, גילתה רוח רפאים חדשה ומשמעותית: אחותה, שעל קיומה מעולם לא ידעה. לא רק שהגילוי הזה הגדיר את השלב הבא של חייה, הוא גם שלח אותה למסע באוקראינה.
למרות שהוא עוסק בשואה, ספרן פויר מתייחסת לספרה כאל ביוגרפיה "פוסט שואה", הכרה במה שאירע למשפחת אחרי המלחמה. זה ספר על הישרדות, אבל זה גם ספר על חשיבות הזיכרון ועל היסטוריה.
"כתבתי את הספר למען הורי, ולמען אבותי, לטובת ששת הנכדים שלי והצאצאים שלהם", אומרת לי ספרן בשיחת טלפון מביתה בוושינגטון. "אם לא הייתי כותבת את הסיפור הזה, הוא היה אובד לעד".
אבל המסר חיובי, היא מתעקשת. המשפחה – שמורכבת משלושת הבנים המפורסמים שלה, הסופר המוערך ג'ונתן ספרן פויר ואחיו העיתונאים והסופרים פרנקלין וג'ושוע – עדיין כאן. ועדיין צומחת וגדלה.
ספרן פויר מתארת את חייה המקצועיים כמסגור וסיפור סיפוריהם של אנשים אחרים, מכיוון שאת רוב הקריירה שלה בילתה ביחסי ציבור. במשך כמעט עשור, מאז הקמתו ב-2004, ניהלה את Sixth & I, בית כנסת ומוסד תרבותי בוושינגטון, עד שבחרה לעזוב את התפקיד כדי לכתוב את הספר שלה. בשלב הזה כבר הייתה סבתא והחליטה שהיא מוכנה לצלול אל העבר. "אני מניחה שהייתי צריכה לעשות את כל הדברים האלה לפני שיכולתי להסתכל אחורה", היא אומרת.
מביאת האושר
ספרן פויר נולדה בלודז', פולין, ב-1946, והגיעה לארצות הברית ב-1949, דרך מחנה עקורים בגרמניה. מכיוון שנקראה על שם שתי הסבתות המתות שלה, היא הבינה באופן כמעט אינסטינקטיבי שהתפקיד שלה במשפחה היה להביא אושר.
"אני לא יודעת אם הרגשתי איזה שהוא לחץ, אבל זה בהחלט משהו שתמיד ליווה אותי", היא אומרת לי. "אני לא חושבת שזה מיוחד שילדי שואה חושבים לעצמם, 'איך אני מעז לעשות להורים שלי צרות, אחרי כל מה שהם עברו'".
הוריה נמנעו מלדבר על עברם. "הדרך שלהם להמשיך קדימה כללה את הניסיון להשאיר את העבר מאחור", היא אומרת לי. אבל ספרן פויר תמיד שאלה את אמה שאלות – למרות שהקפידה להגיש אותן בזהירות. "היא ניסתה להגן עלי, ואני ניסיתי להגן עליה. זו התנהגות קלאסית במשפחות של ניצולי שואה".
כשאמה סיפרה לה לבסוף שאביה חי בגטו עם אשתו ובתו, ששתיהן נרצחו על ידי הנאצים כשהוא נשלח לעבודה, ספרן פויר נדהמה. זאת הייתה הפעם הראשונה שבה שמעה שלאביה הייתה משפחה לפניה. היא מאמינה שזה לא היה משהו שאמא שלה ניסתה להסתיר ממנה.
כשאמה סיפרה לה לבסוף שאביה חי בגטו עם אשתו ובתו, ששתיהן נרצחו על ידי הנאצים כשהוא נשלח לעבודה, ספרן פויר נדהמה. זאת הייתה הפעם הראשונה שבה שמעה שלאביה הייתה משפחה לפניה
"היא דיברה איתי וזה פשוט השתרבב לשיחה. אני לא חושבת שזה היה מעשה מודע", היא אומרת. "כשהיא הסתירה ממני דברים, היא עשתה זאת כדי לא להכאיב לי. וגם, אולי, כדי שלא תצטרך לדבר על משהו שהכאיב", היא אומרת.
ב-1954, כשספרן פויר היתה בת 8, התאבד אביה, בחירה שגרמה לכאב נוסף, שלא מדברים עליו, במשפחה. "זה יצר איזה עולם שלם וחדש שלא יכולנו לגעת בו", היא אומרת. "היה קל יותר לשאול את אמא שלי על אמא שלה, מאשר לדבר איתה על אבא שלי. פשוט ידעתי שזה נושא שאי אפשר לטפל בו".
ספרן פויר משוכנעת שהטראומה של אביה מהשואה תרמה להתאבדותו, על אחת כמה וכמה מכיוון שחי בתקופה שבה בריאות נפשית הייתה נושא שלא מדברים עליו. "היום, תודה לאל, הדברים האלה כבר לא נשמרים כסוד", היא אומרת.
הזיכרון כאובססיה
ספרן פויר כותבת שבמשפחה שלה, הזיכרון הוא סוג של אובססיה. היא מתארת את המשרד הביתי שלה כחלל שקורס תחת נטל התמונות, המסמכים והמפות, חלקם מאורגנים בתיקיות מסודרות וחלקם פשוט מסודרים בערימות.
זיכרונות, ושאריות של היסטוריה אישית, נצברים גם בעשרות צנצנות ושקיות: אפר מהשטעטל של אמה בקולקי, אוקראינה, מונח בצנצנת בחדר השינה שלה, ליד חצץ מגטו ורשה. אריח בודד מבית כנסת עתיק בטורקיה שמור בשקית ניילון.
ספרו הידוע ביותר של בנה, "הכל מואר" מ-2002, מבוסס בקווים כלליים על מעט הפרטים שידועים בנוגע למשפחתה. הספר והסרט שנעשה בעקבותיו הציתו עניין מחודש בשטעטל האוקראיני טרוכנברוד, שבו נולד לואיס ספרן, סבו של ג'ונתן.
חלק מפזורת הקהילה הקטנה והפעילה של טרוכנברוד, לא אהבו את האופן שבו ג'ונתן הציג את עיירת אבותיהם. "אנשים הגנו על זכרון העיירה שלהם", אומרת אמו. "זה לא היה בדיוק הדימוי שלהם לשטעטל שלהם. ואני מבינה את זה".
בהתחלה סירבה ספרן פויר לשמוע את שיחות הטלפון הביקורתיות שזרמו לביתם, אך בסופו של דבר התגברו הסקרנות והאובססיה על הרתיעה. "היו לי יותר ויותר שיחות עם אנשים שקשורים לעיירה, והתחלתי לחבר בין פיסות לא קשורות של מידע בנוגע לאבא שלי", היא אומרת.
הספר שלה פורס כמות מסחררת, לפעמים מבלבלת, של קרובי משפחה ודמויות אחרות שבהם נתקלה במהלך המחקר שלה, שלקח אותה לברזיל, ישראל ולבסוף, ב-2009, לאוקראינה.
כשהיא חמושה בתמונה קטנה ודהויה בשחור לבן שאותה שמרה אימה, תמונה של שני גברים ושתי נשים, נסעה עם בנה פרנק לנסות ולאתר את המשפחה שהסתירה את אביה מהנאצים, ואולי גם ללמוד פרטים חדשים על אחותה.
כשהיא חמושה בתמונה קטנה ודהויה בשחור לבן שאותה שמרה אימה, תמונה של שני גברים ושתי נשים, נסעה עם בנה פרנק לנסות ולאתר את המשפחה שהסתירה את אביה מהנאצים, ואולי גם ללמוד פרטים חדשים על אחותה
"לא ציפיתי למצוא כלום", היא אומרת. "לא היו חסרים אנשים שאמרו לי שאני צריכה להסתפק בזכות ללכת בכבישים ולהריח את האוויר בכפרים שמהם הגיעה המשפחה שלי. אז לזה הכנתי את עצמי".
היא בהחלט לא הכינה את עצמה לרגע שבו תמצא את המשפחה שהגנה על אביה ותשמע לראשונה על זהות האנשים בתמונה הישנה.
"אני זוכרת שישבתי ליד פרנק ושאלתי אותו, 'זה אמיתי?'", היא מספרת. "ואז, כמו שאני כותבת בספר, הוא אמר, 'מאה ועשרה אחוז'. אם הייתי לבד, אם הוא לא היה איתי כדי לתרגם ולפרש ולאשר, אני לא בטוחה שהייתי מאמינה לזה".
היא גם גילתה את שם אחותה שנרצחה, אסיה, והכניסה את פרטיה למאגר יד ושם. למען תחושת ההמשכיות וברוח המסורת היהודית, נכדתה הצעירה ביותר של ספרן פויר זכתה לשם השני "אסיה".
פחדתי לגלות
ספרן פויר מודעת לכך שאולי לעולם לא תדע את כל האמת בנוגע לאביה, אבל לדבריה – היא מצאה את מה שהיא צריכה.
המחקר שלה ממשיך, והודות לקהילה המסורה של טרוכנברוד, אנשים יוצרים איתה קשר כל הזמן, מעניקים לה רמזים ולידים שמובילים למידעים חדשים.
אבל אחרי שהקדישה כל כך הרבה שנים לפרויקט הזה, פרסום הספר הוביל לתחושה ממשית של שחרור. "זה מרגיש נפלא, מבחינתי, להצליח לכתוב את הסיפור הזה", היא אומרת. "הכתיבה עזרה לי להתמודד עם הסיפור".
בספר, היא אומרת שהמחקר הובילה אותה למקומות בתוכה שהפחידו אותה, שהיא פחדה מהדברים שהיא עשויה לגלות. "על אף שרציתי לדעת, פחדתי מהדברים שאני עלולה לגלות", היא אומרת.
"ואני לא יודעת ממה פחדתי בעצם. מהלא נודע? יש כל כך הרבה דברים שלא יכולנו לדבר עליהם. כנראה שהגעתי למקום בחיים שבו נוח לי מספיק עם עצמי כדי לעשות את זה".
בתור אמא לילדים ספרותיים, ספרן פויר מודה שכתיבת ספר הייתה תהליך מלחיץ, בעיקר כי מעולם לא חשבה על עצמה כעל סופרת. היא העזה להראות לבניה את כתב היד רק כשהיה קרוב לסיום.
בתור אמא לילדים ספרותיים, ספרן פויר מודה שכתיבת ספר הייתה תהליך מלחיץ, בעיקר כי מעולם לא חשבה על עצמה כעל סופרת. היא העזה להראות לבניה את כתב היד רק כשהיה קרוב לסיום
"זה היה קצת מפחיד", היא צוחקת. "אני מניחה שהיה איזה סוג של היסוס, חשש מהשיפוטיות שלהם. אני יודעת שהייתי צריכה קול משלי כדי לספר את הסיפור הזה, ולא הבנתי את זה עד שנכנסתי לעומקו. זה היה משהו שהייתי צריכה לעשות בשביל עצמי, בשביל המשפחה שלי".
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם