סופי ריגל חזרה לתלוש לעצמה את השיער. הלחץ של הקורונה עורר אצלה רגרסיה, והיא חזרה להרגליה הלא בריאים: היא סובלת מטריכוטילומניה (הפרעה שמתאפיינת בצורך אובססיבי למרוט שיערות גוף) ושלוש הפרעות חרדה נוספות.

הסטודנטית הצעירה, שפרסמה שני ספרים על חרדה, הגיעה הביתה לניו יורק לחופשת האביב מהקולג' שלה, שם התבשרה שהאוניברסיטה נסגרת. היא ואביה נסעו מיד לצפון קרוליינה וארזו את חפציה, שעות ספורות לפני סגירת המעונות.

"לא היה לי מושג כמה זמן יחלוף לפני שנוכל לחזור לקמפוס, ולא היו לי מספיק תחתונים", הסבירה לי ריגל את הנחישות שלה להשיג את חפציה.

היא העסיקה את עצמה במשך התקופה עם שיעורים מקוונים והרצאות אונליין, אבל סבב הרצאות שתוכנן לה הקיץ בוטל. "אף אחד מאיתנו לא יכול לעשות תכניות. לאף אחד מאיתנו אין לגבי העתיד, וחוסר ודאות הוא הבסיס לחרדה".

גם בשגרה, מתבגרים הם חרדתיים ונתונים למצבי רוח, ואלו הועצמו בצורה משמעותית בעקבות המגפה והמגבלות שהביאה. אנשי מקצוע בקהילה היהודית בארה"ב מיהרו לזהות שבני נוער והוריהם זקוקים ליותר תמיכה בתקופה זו.

ארגוני נוער יהודיים ותכניות ייעודיות נכנסו לפעולה במטרה לספק הדרכה, והמיזם המשותף לחינוך ולהעשרה בני ובנות נוער יהודים השיק מאגר מידע מקוון, רב תחומי, לקראת חודש המודעות לבריאות הנפש שנערך במאי.

Jewish Teen Education and Engagement Funder Collaborative הוא ניסוי פילנתרופי במימון תורמים מארצות הברית, שמרוכז על ידי קרן ג'ים ג'וזף ומערב עשר קהילות. באמצעות יוזמת "החמלה הקולקטיבית", מצעים במיזם 23 סדנאות וירטואליות, דיונים ופעילויות לבני נוער, הורים ואנשי מקצוע.

"למרות שזו הפעם הראשונה שאנו מקדישים חודש שלם לרווחתם של בני הנוער, זה נושא שמעסיק אותנו מאז היווסדות המיזם ב-2013", אומרת מנכ"לית המיזם, שרה אלן. "מאז ועולם רצינו לעשות משהו לקראת חודש בריאות הנפש, והקורונה רק העצימה את הצורך בעשייה, וגם חייבה אותנו לפעול בצורה וירטואלית".

לפי מתאמת הרווחה במיזם, העובדת הסוציאלית מרג'י בוגדנאו, חובה לכלול את ההורים במשוואה. "בגלל שכולם ביחד בבית כל הזמן, ייתכנו יותר חיכוכים בין בני הנוער להוריהם", היא אומרת. "באופן כללי, אין הרבה תמיכה להורי המתבגרים. חשוב לספק להורים את התמיכה הזאת, לפני שילדיהם מגיעים לנקודת משבר".

"בגלל שכולם ביחד בבית כל הזמן, ייתכנו יותר חיכוכים בין בני הנוער להוריהם. באופן כללי, אין הרבה תמיכה להורי המתבגרים. חשוב לספק להורים את התמיכה הזאת, לפני שילדיהם מגיעים לנקודת משבר"

כבר לא טאבו

בסוף מרץ הקימה אריקה הרובי, דירקטורית הרשת לחינוך ולמעורבות בני נוער יהודים, JTEEN, קבוצת תמיכה וירטואלית להורים למתבגרים. פעם בשבוע מתאספים הורים מחלקים שונים בארה"ב וחולקים את מאבקיהם והצלחותיהם.

"ההורים האלה מחכים לשיחות שלנו, ושמחים לשמוע שיש אנשים אחרים בעולם שמתמודדים עם אתגרים דומים לשלהם", מספרת הרובי. "הם לומדים אחד מהשני, ומקבלים כתף לא שיפוטית להישען עליה".

בני נוער, שרגילים למערכת שעות עמוסה בתוך בית הספר ואחריו, למפגשים חברתיים עם החברים שלהם ולעצמאות הגוברת, מרגישים שהחיים שלהם יצאו להפסקה – בלי תאריך ברור לסופה.

חוסר הוודאות הזה גובה מחיר כבד מצעירים רבים, במיוחד אלו שמאובחנים עם חרדה קלינית או דיכאון. למרבה המזל, רוב המשתייכים לדור Z והוריהם לא מתייחסים לקשים האלה כאל סימנים של חולשה, והם מוכנים לבקש עזרה.

"זה כבר לא טאבו לדבר על בריאות הנפש", אומרת גייל ניו, אמא לשלושה – בהם תאומים בני 16 – ממארבלהד, מסצ'וסטס. "הנושא עולה בכל פגישה שלנו".

"הדור שלי מעולה בלפרק את הסטיגמה סביב בריאות הנפש", אומרת ריאן בלום, שמיניסטית בת 18 מנטיק, מסצ'וסטס, שחוותה עלייה בחרדה ובדיכאון בקרב חבריה. בלום מרגישה שמפחיד לצאת אל העולם, היא חוששת להידבק בווירוס. "יצאתי לטארגט עם אחותי. היא הייתה בסדר, אבל נלחצתי בטירוף", היא אומרת.

לפי בטסי סטון, פסיכולוגית בפנסיה ומרצה בהיברו יוניון קולג', הדבר הכי טוב שמבוגרים יכולים לעשות למען מתבגרים זה להקשיב להם ולאפשר להם לדבר בחופשיות על כמה קשה להם. היא מזהירה שניסיון לייעץ לבני הנוער עלול להתפוצץ להורים בפנים. "המתבגרים יפרשו את זה ככך שאתם לא באמת רוצים להקשיב להם", היא אומרת. "הכי חשוב לתת להם הזדמנות לבטא את עצמם".

תקועים ביחד

לא חסרים חסרונות למשפחות שתקועות יחד במשך חודשים. באינטימיות הכפויה צפויים להתגלע קונפליקטים, בעיקר על רקע היעדר המרחב האישי. ובכל זאת, סטון מציינת שזו הזדמנות מושלמת להורים לעזור לבני הנוער שלהם לבנות אופי, ולעבוד על הזהות שהם רוצים לאמץ – כחלק מהמשפחה וכאנשים בוגרים.

סטון מציעה לאפשר לבני הנוער הזדמנות בחירה בנוגע לעבודות שהם רוצים לקחת על עצמם, כדי לאפשר להם מידה של בחירה. "משחק מקביל" הוא דרך חשובה מאוד לבלות זמן משמעותי כמשפחה, כמו גם דרך להורים להציע תמיכה רגשית. "צפו יחד בטלוויזיה או בסרטים. תרכיבו פאזלים. שחקו במשחקי לוח. עשו דברים שילדיכם אוהבים, גם אם אתם לא אוהבים לעשות אותם", היא אומרת.

בן סופל, תלמיד תיכון מאווינג מילס, מרילנד, נהנה לאכול ארוחת ערב בכל יום עם הוריו ועם אחיו התאום. בן ה-17 נהנה לרוץ עם אבא שלו, וסתם להעביר את הזמן יחד המרפסת. הוא מתגעגע לחבריו מנבחרת הריצה ומבית הכנסת, אך הוא גילה שהוא מצליח לשמור איתם על קשר רציף אונליין, ושזאת אופציה לא רעה.

בלום אומרת שהריחוק מחבריה היה לה קשה מאוד. "אני אדם חברתי, אני כמהה לקשר פנים אל פנים", אומרת בלום, מנהיגה בקהילת הנוער של יהדות בוסטון. "אני אוהבת מגע פיזי, חיבוקים, כחלק מהפגנת הקשר הרגשי שלי עם אנשים".

הצורך להישאר כל כך הרבה זמן בחדר שלה דיכא אותה קצת, היא אומרת. היא העבירה שעות ברשתות החברתיות, רק כדי להפיג את השעמום. "אני יכולה לעבור על טיק-טוק במשך שעות", היא אומרת.

ריגל מזהירה נגד חשיפת יתר לרשתות החברתיות, אבל היא קוראת יותר מדי חדשות. "לא כל מה שמופץ הוא אמיתי, וגם הסטטיסטיקה לא בהכרח רלוונטית למקום המגורים שלך", היא אומרת.

הזדמנות לעצמאות

סמנתה וינוקור-מיינרט, דירקטורית ביוזמת המתבגרים של המרכז החינוכי היהודי בקליבלנד, גילתה שהקורונה סייעה לצעירים רבים להפוך לעצמאים ואחראים יותר בניהול הזמן שלהם.

"אני רואה נוער שפיתח שיטות משלו להתמודדות, ורמות חדשות של מודעות עצמית", אומרת וינוקור-מיינרט. "אני שומעת איך הם מתארים את היום שלהם, איך הם מצליחים לישון לילות שלמים בגלל שהם קבעו את הלו"ז של היום שלהם, בהתאם לקצב שלהם, והם גם הבינו שהמסכים הם לא תחליף לקשר אנושי".

סופל מסכים לגבי היתרון של קביעת לו"ז לעצמו. בעבודה מהבית, הוא פחות נלחץ מהלימודים, בגלל שהוא יכול ללמוד בקצב שלו, ודעתו לא מוסחת מהסביבה.

העדכון האחרון, לפיו מחנות הקיץ היהודים לא יפעלו הקיץ, הייתה גלולה מרה. הנסיעה של התאומים לבית ניו לארץ, ביחד עם המחנה שלהם, בוטלה. "הם מתאבלים עם החברים, אבל אני חושבת שהם עדיין מדחיקים", אומרת אמם.

בלום, שאמורה להתחיל ללמוד משפט פלילי, קרימינולוגיה ופסיכולוגיה באוניברסיטת מרילנד בסתיו, מרגישה שגזלו ממנה את הסמסטר האחרון בתיכון. בינתיים היא מתנחמת בתכניות טנטטיביות לקיים את מסיבת הסיום באוגוסט.

עבור חלק מבני הנוער, אינטרוספקטיביות יכולה לעזור. אהרון הנה, המנהל האמנותי של תאטרון דיבוק בלוס אנג'לס, מציע סדנת "סיפורים למען השפיות" במסגרת "החמלה הקולקטיבית". הנה מאמין בכוח של הביטוי היצירתי ושל האמנויות לעזור בהתמודדות עם קשיים. בסדנה הוא יתמקד בסיפור סיפורים ככלי לחיבור, הבנה והחלמה, בעיקר במסגרת המסורת היהודית.

"הקהל המרכזי של הסדנה שלי הוא נערים ונערות שפתוחים לאפשרות של חיבור עם הקולות הפנימיים שלהם בנקודה הזו בזמן", אומר הנה. "תהיה להם הזדמנות לכתוב את הסיפור שלהם, כך שהם יוכלו להמשיך ולהתייחס אליו גם בעתיד".

חשוב שבני הנוער יסתכלו קדימה, אל הדברים שיוכלו לחזור ברגע שיתאפשר. אם התכניות שלו לצאת לקייטנה של ה-JCC המקומי יתבטלו בגלל הקורונה, סופל מחויב להישאר פעיל ועסוק ככל האפשר במהלך הקיץ. בלום כבר מצאה לעצמה שותפה לחדר לקולג' והן עובדות על עיצוב המעונות שלהן.

אלן מצאה שבני נוער פעילים ועצמאים מפגינים עמידות גבוהה יותר. למשל, האחים מת'יו וג'רמי גייסון מיוסטון הובילו פרויקט הכנת מסכות מכיפות לחסרי בית. סמי גינסברג, בן 15 מטורונטו, מתכנן לפתח את עסקי האפייה שלו הקיץ.

הנער, שלימד את עצמו לאפות, נהנה מביקוש רב לעוגות שלו מאז אמצע מרץ. גינסברג, שמסתגר בבית עם הוריו ואחותו, עסוק באפייה ובלימודים. "סיפקתי כשמונה הזמנות בשבוע, ונאלצתי לסרב להרבה הזמנות נוספות", הוא אומר. גינסברג לימד שיעורים בחינם בזום, ותורם 20% מרווחי העוגות שלו, שמחירן נע בין 55 ל-300 דולר. הוא אפילו גייס שני תורמים נוספים שמשלשים את התרומה.

האפייה של גינסברג מנעה ממנו להשתעמם, ואפשרה לו להמשיך לפעול במרץ לקראת סוף שנת הלימודים הרגילה. "אבל יותר מכל", הוא אומר, "היא אפשרה לי להרחיק מעצמי את המחשבות על כמה מפחידה המגפה העולמית הזאת".

האפייה של גינסברג מנעה ממנו להשתעמם, ואפשרה לו להמשיך לפעול במרץ לקראת סוף שנת הלימודים הרגילה. "אבל יותר מכל, היא אפשרה לי להרחיק מעצמי את המחשבות על כמה מפחידה המגפה העולמית הזאת"