צפיתי לפני מספר שבועות בשלושת פרקיה של הסדרה המרתקת "מלחמה בלי שם", של ישראל רוזנר ומתי פרידמן על מלחמת לבנון.

מדובר במסמך תיעודי מטלטל מהשניה הראשונה ועד האחרונה של שלושת פרקיו. הוא מטלטל לא בגלל שהוא מביא את "כל הסיפור" (אף מסמך לא מביא את "כל הסיפור"), אלא מכיון שאת חלקי הסיפור שהוא כן מביא, הוא מביא באופן הגון, חודר ונטול הנחות.

מדובר במסמך תיעודי מטלטל. לא בגלל שהוא מביא את "כל הסיפור" (אף מסמך לא מביא את "כל הסיפור"), אלא מכיון שאת חלקי הסיפור שהוא כן מביא, הוא מביא באופן הגון, חודר ונטול הנחות

מה הוא כן מביא? את הסיפור הישראלי. כיצד "מלחמת אין ברירה" נוספת הפכה למלכודת של כוח, אטימות, קונספציה ופחדנות. כן, פחד היא כנראה המילה החשובה ביותר בסיפור הזה: הפחד לצאת נגד הקונספציה ונגד הברנז'ה, שאיים על רוב בכירי הצבא ועל הפוליטיקאים, הוא מה שהנציח את 18 שנות "שומרים על ישובי הצפון" מלבנון.

ופחד הוא גם מה שגמר את זה בסופו של דבר. פחד מוות במובן הפשוט והמיידי, שהומחש בסיפור הטרגי של החייל עופר שרון (מפברואר 1999), אשר חשש להסתער על לוחמי חזבאללה שארבו להם, שעה שחבריו נהרגו ונפצעו, כפי שמתואר בפרק השלישי. אבל הפחד והספקות שניכרו בשרון לגבי צדקת פעילות הצבא בדרום לבנון, ששיתקו אותו, הם אלו שבסופו של דבר הצילו כנראה לא רק אותו, אלא גם הרבה חיילים אחרים. זה היה אחד הארועים שהובילו את ראשי הצבא להבנה שהסיפור נגמר. הצבא אכול מבפנים. ולצבא שאכול מבפנים אין תקומה.

החסרון הגדול של הסדרה, כצפוי ביצירה דוקומנטרית ישראלית, הוא היעדרו הכמעט מוחלט של הקול הלבנוני האזרחי בסיפור הזה. למעט ראיון קצר עם לבנונית שיעית שמתארת בפרק הראשון כיצד בן דודה נהרג על ידי חיילים ישראליים, ככל הנראה בטעות או מתוך רשלנות פושעת – הצופה לא יכול להתחיל להבין את מימדי הסבל והמחירים האיומים שהאוכלוסייה בלבנון בכלל ובדרום בפרט, שילמה וחוותה במהלך 18 השנים הללו.

אין שום נתון כולל או אפילו התייחסות כלשהי למאות אלפי הפליטים, עשרות אלפי הפצועים וההרוגים (כמה בדיוק? כנראה שאף אחד לא יודע) וההרס הכלכלי והחברתי שהנוכחות הצבאית הישראלית, כלומר הכיבוש הישראלי, השיתו על לבנון ואוכלוסייתה האזרחית, שלרובה לא היה דבר וחצי דבר עם ישראל עד לשנת 1982.

פחד היא כנראה המילה החשובה כאן: הפחד לצאת נגד הקונספציה והברנז'ה, שאיים על רוב בכירי הצבא והפוליטיקאים, הנציח את 18 שנות "שומרים על ישובי הצפון" מלבנון

אין כל התייחסות לזוועות שהתחוללו כמה קלומטרים מצפון למטולה בין כותלי כלא אל חיאם (בו נכלאו במהלך השנים על פי הערכות כ-5,000 אנשים), שנוהל על ידי צד"ל בחסות צה"ל והשב"כ, בלא שכל ארגון בינ"ל יכול היה לבקר במקום.

אין כל התייחסות לחייהם של כ150,000 אזרחים לבנונים שחיו תחת כיבוש ישראלי בפועל במשך השנים שבמהלכן ישראל שלטה ב"רצועת הלבנון", שכללה כ-10% משטח לבנון! מסתבר שהשמיים הם הגבול כאשר עובדים "בלי בג"ץ ובלי בצלם".

וחבל שכך, ולא רק מכיון שראוי שישראלים ידעו ויבינו כיצד מעשינו השפיעו ומשפיעים על חייהם של שכנינו. אלא גם מכיון שהתייחסות לכל ההיבטים הללו היתה מעניקה עומק אחר לגמרי לתופעה שנקראת חזבאללה, ולא מותירה אותה רק כ"זרוע הפונדמנטליסטית והרצחנית של איראן", כפי שישראלים הורגלו לחשוב עליה.

העדרה הכמעט מוחלט של הפרספקטיבה הלבנונית אינו מקרי. הוא מבטא היטב את גבולות השיח המקובל כאן, שהיוצרים (שאת שניהם אגב, אני מכיר אישית מעריך ומחבב) הכפיפו את עצמם אליה בין אם במודע ובין אם לא. ברור אפוא שיוצרים אחרים אשר בשורה התחתונה אינם מחוייבים לסיפור הישראלי-ציוני, היו מוציאים תחת ידם סדרה אחרת לגמרי, שהיתה מאירה כמה פינות מוחשכות ומושתקות בשיח הישראלי, על התקופה הזו.

אין כל התייחסות לחיי כ-150,000 אזרחים לבנונים שחיו תחת כיבוש ישראלי ב"רצועת הלבנון". מסתבר שהשמיים הם הגבול כשעובדים "בלי בג"ץ ובלי בצלם"

למותר כמעט לציין שכאשר צופים בסדרה הזו, אי אפשר שלא לחשוב על קונספציות נוספות בהן אנו חיים ועל אוכלוסייה אזרחית נוספת שבה ישראל רודה ואותה היא מנשלת מזה עשרות שנים. רק שזה סיפור שאנו עדיין מאוד רחוקים מלהיות מסוגלים לדבר עליו בלשון עבר. תיאור כן והגון שלו יחייב אותנו יום אחד לבחינה הרבה יותר ביקורתית, חודרת וכואבת על כולנו כאן.

חלק ניכר מזמנו של דרור אטקס במהלך שני העשורים האחרונים הוא בילה בגדה המערבית, בנסיון להבין ולתעד את מדיניות ההתנחלות וגזל האדמות שישראל מנהלת שם. בעבר עבד עבור מספר ארגוני שמאל ישראלים וכיום פועל מתוך פלטפורמה קטנה בשם 'כרם נבות' שעוסקת בעניינים אלו. הוא מתכוון לתעד כאן מדי פעם אנשים או תופעות בהם הוא נפגש במהלך עבודתו. https://www.keremnavot.org/hebrew