1

אמצע מרץ 2020

"השגרה שלכם, איך היא נראית"? ממשיכים ושואלים אותי, כאילו ששגרה היא איזו חיית מחמד אהובה. ואולי היא כזו, השגרה היקרה שלנו, שומרת עלינו ואנחנו עליה. שקופה בקיומה, כואבת בהיעדרה.

משערים שווירוס הקורונה הועבר לאנשים מעטלף פירות בשוק לחיות אקזוטיות בעיר ווהאן. אולם מבחינתי, אין צורך להרחיק עד עטלף פירות כדי לפגוש אוכל סיני אקזוטי. הסינים אוכלים כמעט כל דבר, ומחבבים מאכלים אקזוטיים.

המאכלים שלהם נחשבים לעתים למוזרים וקשים לחך המערבי. למשל: מרק סנפירי כריש, שנחשב מעדן ועולה הון, קן סנוניות מטוגן, או מרק אבלון (סוג של מלפפון ים), שמזכיר בצורתו חשופית ובריחו ים. מעולם לא טעמתי.

יש גם מרק צבים, המובאים לשולחן בעודם חיים, כדי שיאושרו לבישול על ידי המזמינה. וגם מרק נחש, שיש האומרים שדומה בטעמו למרק עוף. בארוחות חגיגיות במיוחד, נוהגים הגברים לשתות שוטים של דם נחש אדום וסמיך, שמקובל לייחס לו חיזוק של כוח הגברא. יש גם משקה אלכוהולי ובו נחש משומר.

אני זוכרת את אחד הדיפלומטים, שחזר לשגרירות לאחר ביקור חשוב בדרום סין המום ומזועזע מהמזון שהוגש לו. למרות הפצרותיי, הוא סירב לשתף. שנים אחר כך למדתי על המנהג של הסינים בדרום, לאכול קופים בצורה אכזרית במיוחד.

אני יכולה בקלות למלא את המסך בסיפורי אוכל. התאהבנו באוכל הסיני בשליחותנו הראשונה בסין (1992-1995). הכרנו אותו מעט קודם, אך רק אז נחשפנו למגוון הצבעים, המרקמים והטעמים, ולכללי הארוחה המוקפדים. אני זוכרת את הפעם הראשונה שטעמנו את סלט המלפפונים הקר שמוגש עם מלח ושום מוקפץ במעט שמן, מנת פתיחה סינית נפוצה בעלת טעם גן עדן.

הסינים, ללא ספק, חיים כדי לאכול. אם בסיפור על הנסיכה והאפונה, המבחן לאותנטיות של הנסיכה היה בהטמנת אפון מתחת לשבעת המזרנים שעליהם שכבה לישון, הרי שבבדיקת אותנטיות לסינים הייתי מציעה את היחס לאוכל.

סינים אמיתיים נוהגים לאכול שלוש ארוחות ביום, בשעות קבועות, ללא צריכת חטיפים ושטויות אחרות בין הארוחות. הם נוהגים לשוחח על ארוחת הבוקר (מה אכלתי, איך היה האוכל, מה תכננתי לאכול) עד השעה עשר וחצי לערך.

משעה זו, מדברים על התכניות לארוחת הצהרים (מה אני רוצה לאכול, היכן אוכל), אשר נאכלת בין 11:30 – 13:00, תלוי בתנאים ובמידת הרעב של הסועדת. אחר כך תהיינה שיחות בדיעבד על ארוחת הצהרים, ומהשעה ארבע וחצי יופנו העיניים לארוחת הערב, שתתחיל בין חמש וחצי לשש וחצי.

סינים אמיתיים נוהגים לאכול שלוש ארוחות ביום, בשעות קבועות, ללא צריכת חטיפים בין הארוחות. הם נוהגים לשוחח על ארוחת הבוקר עד השעה עשר וחצי לערך, ומשעה זו מדברים כבר על התכניות לארוחת הצהרים

נסו לקבוע פגישה עם סינים בשעות הארוחות. במקרה הטוב, הם יראו בכך סימן לבורות. במקרה הרע, יעלבו מגסות הרוח. אם בכל זאת תרצו לפגוש אותם בין 11:15 ל-13:00, או בין 17:15 ל-18:30, עשו לעצמכם טובה והזמינו אותם לארוחה.  המחווה תתפרש כסימן של רצון טוב ורוחב לב. הקפידו שהארוחה תהיה נדיבה, והימנעו מאוכל חלבי, משום שרובם לא מחבבים מוצרי חלב ורגישים ללקטוז.

בעבר, הזמנו משפחה של חברים סינים לבראנץ' בביתנו. הגשנו להם סלט גדול, דגים מעושנים, ג'חנון, לחם שום, חמוצים, ביצים חומות, וגם פטה מלוחה ונהדרת שהובאה מהארץ. להפתעתנו, האורחים מאוד אהבו את הגבינה וזללו ממנה, למרות הצעתנו להיזהר עם הכמויות. הארוחה הוכתרה כמוצלחת וטעימה, אבל למחרת התקשר חבר לספר שכולם משלשלים, ושאל האם משהו היה מקולקל.

המטבח הסיני מגוון מאוד, ופועל בהתאם לכללים בסיסיים: מנות ראשונות קרות או חמות, מנות עיקריות הכוללות בשר, דגים/פירות ים וירקות, מרק לקראת סוף הארוחה, ופירות טריים לקינוח. יש להקפיד על הגשת ירקות ירוקים, ועל שילוב הצבעים והטקסטורות בין המנות. לא מבזבזים מקום בבטן על אורז או על אטריות, שנועדו להשביע את מי שידו אינה משגת לאכול בשר וירקות לשובע.

המשקה האלכוהולי הסיני הלאומי הוא מוטאי, Moutai. זהו משקה שקוף, עם כ-50% אלכוהול וריח של חציר מותסס, ששורף את הגרון ואת הבטן. הוא נלגם בשלוק אחד, כוס אחר כוס, עד שכל הנוכחים שיכורים לגמרי.

אמונה עממית סינית אומרת שאין להפוך דג המוגש לשולחן בשלמותו, משום שאם ייעשה כך, סירתו של הדייג תתהפך והוא יטבע. בשל כך פותחה טכניקה להוצאת אדרות הדג בשלמותן, כך שניתן יהיה לאכול את כולו ללא הצורך להפכו.

אכילת ארוחה עם מקלות סינים היא מיומנות אותה לומדים הילדים בגיל צעיר מאוד, ומתרגלים אותה באמצעות אכילת גרגרי אורז באמצעות מקלות.

אמונה עממית אומרת שאין להפוך דג המוגש לשולחן בשלמותו, משום שאם יעשה כך, סירתו של הדייג תתהפך והוא יטבע. בשל כך פותחה טכניקה להוצאת אדרות הדג בשלמותן כך שניתן יהיה לאכול את כולו בלי להפוך אותו

הסינים גאים מאד באוכל שלהם, כלומר, באוכל של מחוז הולדתם, וייהנו ממנו גם שנים רבות לאחר שהיגרו משם. לכל אירוע, חג ומועד יש מאכלים מסורתיים.

בשנגחאי הקוסמופוליטית יש מגוון מסעדות עצום, בשלל טעמים ומחירים. חלקן מגישות אוכל סיני שעבר התאמה לחייך מערבי. המנות נהדרות בטעמן ומרהיבות ביופיין. חלק מהמסעדות יקרות מאוד, לחלקן כוכבי מישלן, והן מארחות את העשירים והמפורסמים של העיר. יש צורך להזמין בהן שולחן שבועות מראש.

המסעדה המפורסמת ביותר בעיר עונה לשם Ultra Violet, וארוחה ליחיד עולה שם כ-2,500 שקל. באופן מפתיע, רוב הסועדים במסעדה הם צעירים מפונפנים שמעלים תמונות סלפי שלהם לרשת החברתית הסינית במשך הארוחה.

אם חשבתי שהקורונה תצמצם את הצריכה הראוותנית, התבדיתי. לפני כמה ימים, חברה חגגה שם יום הולדת לבעלה, ופרסמה תמונה תחת הכותרת:  "עוד משימה הושלמה". האם יש הצדקה לקיום מסעדה כה יקרה בתקופה זו, או בכלל?

* * *

אחד השינויים שהחברה הסינית עברה בשנות הפתיחות למערב הוא ביחס לאוכל. בשונה מהעבר, הילדים אוכלים ג'אנק פוד וממתקים, ועולים במשקל. בני ה-25-35 הפסיקו לבשל בבית, ולא פעם ראינו בשכונה שלנו שליחים שמביאים בבוקר הזמנה של שתי כוסות קפה, או שקיק עם עוגייה בשעות אחר הצהרים.

אבל משבר הקורונה גרם לסגירה מידית של מרבית המסעדות, והביא לשינוי בהרגלי צריכת המזון. כשבועיים לאחר תחילת ההסגר, התמלאו הרשתות החברתיות בתמונות שהועלו בגאווה על ידי צעירים, שלראשונה בחייהם הכינו לעצמם אוכל – או על ידי הוריהם הגאים. הכנת מזון בבית הפכה למקור לגאווה. ככל שהאוכל שהוכן היה מורכב יותר, כך רבו הלייקים מחברות וממכרים.

מסעדות רבות נסגרו, וייתכן שלא שרדו את המשבר. בעיתון כלכלי סיני פורסם כי רבע מיליון עסקים פרטיים הכריזו עד כה על פשיטת רגל. בתקופה הנוכחית מותר לאכול במסעדות, אך יש להקפיד על מרווח גדול בין השולחנות, כך שהתפוסה המקסימלית עומדת על 50%. כל המלצרים והטבחים לובשים מסכות, החום של האורחים נמדד בכניסה, וחלק מהכיף שיש ביציאה למסעדה נפגם.

משבר הקורונה גרם לסגירה מידית של מרבית המסעדות, והביא לשינוי בהרגלי צריכת המזון. כשבועיים לאחר תחילת ההסגר התמלאו הרשתות בתמונות שהועלו בגאווה על ידי צעירים, שלראשונה בחייהם הכינו לעצמם אוכל

בארוחת הפרידה – היחידה שנערכה לכבודנו לפני עזיבת העיר – הכינו המארחים שלנו סעודה שנחנזית עם דגים ופירות ים. היה זה אוכל של בית, אותנטי וטעים.

לקינוח הוגש לנו "אורז שמונה האוצרות"; תלולית אורז ממולאת במחית שעועית אדומה מתוקה, שעליה פירות יבשים ומסוכרים. כל היופי הזה מוכנס לסיר אידוי עד שהפירות הופכים לשקופים והאורז רך וצמיגי. מעדן.

2

28-31 במרץ 2020

פרח היא חברה שהכרתי בשליחותנו הראשונה בסין. עם השנים, החברות בינינו התהדקה והפכה לאמיצה וקרובה, גם בין שתי המשפחות. פרח, סינית שורשית, אישה חמה, משכילה ורחבת אופקים, היא מה שמכונה "חברה ישנה". אחרי שנים רבות של מגורים בבייג'ינג, היא ומשפחתה עברו לשנגחאי כמה שנים לפנינו. היא מכירה היטב את המנטליות והתרבות הישראלית, ודוברת אנגלית רהוטה.

למדתי ממנה המון על סין, ועל מה הסינים חושבים, אבל בעיקר על כמה כולנו דומים זה לזה. בתקופת הקורונה נשארנו בקשר טלפוני, וגם נפגשנו. לפני שנים למדתי ממנה פתגם סיני מקסים, קצר ומדויק, שקשור (איך לא) באוכל:

"החיים הם חמוצים, מתוקים מרים וחריפים".

יומיים לפני צאתנו הבהולה והחטופה מסין פגשתי אותה ונזכרנו בו. לא תיארנו לעצמנו כיצד יראו הימים הקרובים.

* * *

קבענו את מועד חזרתנו לארץ לסוף מרץ. מכיוון שאנחנו חוזרים לארץ עם פול, החתול הישראלי שלנו, רכשנו כרטיסי טיסה בחברת התעופה הרוסית אירופלוט, היחידה שמתירה להטיס חיות מחמד בתא הנוסעים, ועודנה יוצאת משנגחאי.

מסלול הטיסה המתוכנן: משנגחאי למוסקבה ומשם לארץ. עשינו את כל ההכנות והסידורים הדרושים בשנגחאי ובארץ, והיה חשוב לנו להשאיר לעצמנו כמה ימים של שקט לאחר אריזת המכולה, כדי להיפרד ככל האפשר מהחברים ומהעיר.

אספנו מהבנים רשימת קניות אחרונה בהחלט של פינוקים, בדקנו את התחזית, והטענו את האפליקציה הטלפונית של האופניים השיתופיים בכסף לפני שסגרנו את חשבון הבנק המקומי, כדי שנוכל לטייל בעיר. תכננו להיות קצת תיירים, ואפילו הכנתי רשימת דברים שרציתי לעשות, וקבעתי עם פרח לאן נטייל ומתי.

אבל לקורונה היו תכניות משלה. הידיעות על הנעשה באירופה, ואחר כך בשאר העולם, יחד עם הגעתם של חולים בקורונה לשדות תעופה בסין, יצרו בעיה של "ייבוא קורונה" למדינה, והתגבר החשש מגל שני של הדבקה. לאחר מספר ימים של המתנה ובדיקת המצב, הממשל החליט לנסות למנוע את התופעה בכל מחיר.

אייל היה בקשר יומיומי עם מנהל אירופלוט במוסקבה, לוודא שהטיסות ממשיכות כמתוכנן. זו נותרה החברה הזרה היחידה שטסה משנגחאי, אולי גם מסין כולה. בשיחות עם עמיתים באסיה, אייל שמע על מטיילים ישראלים שנתקעו בחו"ל ונהרו למוסקבה כדי למצוא טיסה הביתה. החלטנו לנסות להקדים את טיסתנו.

זיהיתי בקולו של אייל מתי הוא מתקשר עם בשורה רעה, היו לא מעט טלפונים כאלו. הכרטיסים שלנו היו לטיסה שיוצאת משנגחאי ביום ראשון בבוקר, והרגשנו שאנחנו במירוץ נגד הזמן. במקביל, בשיחות עם הילדים מהארץ הם חזרו ואמרו לנו: "זו לא תקופה טובה בארץ, אתם תאלצו לעבור כאן את כל מה שעברתם בסין. אנחנו מציעים לכם להישאר בינתיים בשנגחאי, שם המצב משתפר. עכבו את חזרתכם. בשנגחאי יש לכם לפחות בית, עבודה, ואפשרות לצאת מהבית".

בשלב מסוים הם פשוט אמרו לנו: "אל תחזרו עכשיו".

לא קל לשמוע דבר כזה בכל שיחה עם הילדים. הבנתי שהם חושבים על טובתנו, ויתכן שאינם מבינים את השיקולים שלנו לחזור דווקא כעת, אך אלו היו שיחות מערערות. התלבטנו. הבטן אמרה "הביתה עכשיו", הראש היסס. בשנגחאי נמשכה מגמת החזרה ל"שגרה", ובמקביל, סגירת הגבולות האוויריים והגברת העוינות כלפי זרים. בהודעה נוספת נמסר כי בסוף מרץ גם אירופלוט תפסיק לטוס מהעיר.

בשיחות עם הילדים מהארץ הם חזרו ואמרו לנו: "זו לא תקופה טובה בארץ, אתם תאלצו לעבור כאן את כל מה שעברתם בסין. אנחנו מציעים לכם להישאר בינתיים בשנגחאי, שם המצב משתפר, עכבו את חזרתכם"

ביום חמישי בצהרים, שלושה ימים לפני המועד המתוכנן החדש של הטיסה, שמעתי את אייל מגיע הביתה. הוא נכנס מבלי לומר מילה, השקט נשמע לי כמו חדשות רעות מאוד. "החל מחצות הלילה, אירופלוט מפסיקה את טיסותיה משנגחאי", אמר. זה היה קשה, הבנתי שיתכן שנתקענו ללא אפשרות לחזור לארץ.

אייל ניסה להשיג את מנהל התחנה של החברה הרוסית, ללא הצלחה. הקו היה תפוס במשך שעות. החלטנו לעשות כל מה שצריך כדי לצאת בטיסה למחרת בבוקר, גם אם בשלב זה לא יכולנו לקבל אישור שתהיה טיסה.

שלושה ימים לפני מועד הטיסה, שמעתי את אייל מגיע הביתה. הוא נכנס מבלי לומר מילה, השקט נשמע לי כמו חדשות רעות מאד. "החל מחצות הלילה אירופלוט מפסיקה את טיסותיה משנגחאי", אמר. הבנתי שייתכן שנתקענו כאן

לקחנו את החתול לבדיקת וטרינר, כמתחייב לפני טיסה. כמו כמעט כל דבר בסין, זה היה מסובך. הסינים נוקשים ופורמליסטים כאשר מדובר בנהלים של הממשל. בבית החולים הווטרינרי הממשלתי לא סייעו לנו, התקשו להבין את הדחיפות ואת בקשתנו לגלות גמישות; לא בבדיקה, אלא בנהלים ובמתן הניירת הנחוצה. לבסוף נעזרנו בווטרינרית זרה, מכרה של חבר, אשר הסכימה לבדוק את החתול ולאשר כי אינה מוצאת מניעה בריאותית לאפשרות שיטוס בתא הנוסעים (זה היה הניסוח).

בשש וחצי בערב, בעודנו אצל הווטרינרית, קיבלנו אישור ממנהל תחנת אירופלוט כי למחרת, יום שישי, תצא טיסה משנגחאי למוסקבה. לגבי הטיסה בשבת בבוקר ממוסקבה לישראל, אמר כי אינו יכול להתחייב, אך ככל הידוע לו תהיה טיסה.

הקונסולית בשגרירות ישראל במוסקבה, אשה טובת לב, מסורה, נמרצת ויעילה, וידאה – לבקשתנו – כי הטיסה ממוסקבה תצא כמתוכנן. בשני המקרים, היו אלו הטיסות האחרונות. לא רצינו להיתקע במוסקבה ללא טיסה ארצה. ביום חמישי בשבע בערב, החלטנו לעזוב את שנגחאי כבר למחרת בבוקר, ולטוס למוסקבה.

* * *

התכנית הייתה להיפגש עם חברינו הסינים לארוחת פרידה בשישי בערב. התקשרתי לחברתי והודעתי לה על השינוי. היא שמעה את קולי והבינה שזו אינה בדיחה. היא הייתה בהלם. קבענו שיגיעו להיפרד מאיתנו כאשר בעלה יחזור הביתה. במקום לאכול יחד, היא הזמינה עבורנו אוכל מאחת המסעדות החביבות עלי, חשבה על כל הפרטים הקטנים ושלחה עם שליח. את ארוחת הפרידה מחברינו הטובים ביותר בסין אכלנו במטבח ביתנו ובלעדיהם. לא היה לי תאבון.

נפרדנו בעבר פעמיים, בסוף השליחויות הקודמות בבייג'ינג. בכל פרידה כזו היינו בטוחות שלא ניפגש יותר. בכל פעם התקרבנו יותר, והחברות בינינו העמיקה. הקפדנו להיפרד "כמו שצריך", שתינו – וגם המשפחות. הילדים גדלו יחד, והכירו היטב את הילדה שלהם. כל פרידה היא טקס, גם אלו שלנו.

הכנתי לה מתנה כבר מזמן, בחרתי לתת לה משהו שלי, אישי, אבל לא הספקתי לכתוב לה את מה שרציתי. כתבתי את המילים בראשי, תכננתי להקדיש לזה זמן בשישי, לפני הפגישה המתוכננת. אני אישה של מילים, בעבר הקפדתי על מכתבים מושקעים. בתום שליחותנו הקודמת בסין נתנו זו לזו מכתב פרידה, הנוסח היה כה דומה, עד שאם היה מדובר במבחן, שתינו היינו נפסלות בשל חשד להעתקה.

אייל ואני התחלנו להכין את המזוודות, כאשר החברים שלנו הגיעו. דיברנו המון, תמיד היה לנו על מה לדבר איתם. בשעה 23:00 אייל קיבל הודעה כי החל מה-28.3 תיאסר כניסת אנשים לסין, למעט דיפלומטים בכירים ומקרים הומניטריים; כל הוויזות לסין מבוטלות, וחברות התעופה המקומיות מצמצמות דרמטית את טיסותיהן, עד כדי טיסה בשבוע לכל יעד. סין בחרה להיסגר. נפרדנו בשעה מאוחרת מאוד. מזל שהייתי עסוקה מאוד, כך שלא היה לי זמן לבכות.

בשבע בבוקר הגיע המאבטח הישראלי שלנו. בחור צעיר ומקסים, בגיל של ילדינו, שמעבר לתפקיד אותו מילא באמונה, היה אצלנו בן בית. עשינו סיבוב מקררים וארונות מטבח, נשאר לא מעט אוכל. קח כל מה שאתה רוצה, אמרתי לו.

לשכנים העברנו מתנה מהחתול שלנו לחתול שלהם, את כל הציוד שנשאר. במטבח השארתי פתק ומתנה לעוזרת שלנו. אשה טובת לב ומסורה שעבדה אצלנו שנתיים. כאשר הלכה הביתה אתמול עוד לא ידעתי שניסע, ולא הספקתי להיפרד.

בדיקה אחרונה שזכרנו לקחת הכל (כמובן ששכחתי משהו, גיליתי זאת רק בתל אביב), מסכה על הפנים, פול מוכנס לכלוב, ואנו עוזבים את הבית בשנגחאי.

אני חושבת שלא הבנתי שאנחנו עוזבים, לא היה לי די זמן לחוש עצב. בשלוש השנים האחרונות טסתי על קו ישראל-שנגחאי פעמים רבות, התרגלתי. לכאורה, עוד טיסה. הדרך לשדה עברה מהר, חששנו מעומסי תנועה שלא היו.  התקשרתי מהדרך לעוזרת, להסביר ולהיפרד ממנה. היא הופתעה, בכתה, היה לי קשה.

* * *

בשדה התעופה נפרדנו מהנהג המסור וטוב הלב שלנו, שנחנזי שהכיר כל פינה בעיר. נהגנו לאתגר אותו עם מקומות שגילינו בעיר, לעתים רחוקות מאוד הוא לא הכיר את המקום. בכל תקופת הקורונה הוא הציע לנו את עזרתו, לפעמים חשבנו שהוא מחכה להזדמנות לצאת קצת מהבית, להתאוורר, לעבוד, ולהרגיש נחוץ.

הצ'ק-אין ארך זמן רב. המספר המופרך של המזוודות שלנו לא עניין את אנשי הביטחון, הסיפור האמיתי היה פול. הכלוב לא היה בדיוק במידות התקניות, הניירת שהבאנו לא הייתה בדיוק מה שרצו לראות, ומשקל החתול חרג גם הוא.

הכל נמדד ונבדק בהתאם לנהלים, והיה קשה להסביר ולגרום להם להבין שאנחנו זקוקים לסיוע לעזוב את סין בטיסה האחרונה האפשרית. כמה טלפונים פתרו גם הנושא הזה, אבל ידענו שעד שנעלה למטוס עשויות לצוץ בעיות נוספות.

הכלוב לא היה במידות התקניות, הניירת לא הייתה בדיוק מה שרצו לראות ומשקלו של החתול חרג. הכל נבדק בהתאם לנהלים, והיה קשה לגרום להם להבין שאנו זקוקים לסיוע לעזוב את סין בטיסה האחרונה האפשרית

הביקורת הביטחונית עברה בשלום, הסינים התאהבו בחתול שלנו. יש בסינית מונח שמשמעו "איזה מותק", אבל בסינית זה נשמע יותר טוב. מיד כאשר קלטו אותו במבטם הכריזו שהוא "איזה מותק", והתמקדו בו. המתנו לתורנו. לאחר כל נוסע, חוטא אזור הבידוק באלכוהול, והרגשנו בטוחים למראה ההקפדה על כך.

עלינו למטוס באיחור, לאיש לא היה אכפת, אף אחד לא מיהר. ראינו את צוות המטוס מגיע, אחת הדיילות איבדה את דרכה בטרמינל, כיוונתי אותה לשער.

19 נוסעים, מתוכם ארבעה ישראלים, במטוס ענק. התקשרנו לילדים לבשר להם שאנו בדרך. פול היה מבוהל. הוא לא אהב את ההמראה, אך נרגע אחריה. הטיסה האחרונה של אירופלוט יצאה. להתראות שנגחאי, מי יודע מתי נשוב. נרדמנו.

* * *

נחתנו במוסקבה בשעות אחר הצהרים המאוחרות. לפני הנחיתה התבקשנו למלא טפסים עם מידע רפואי ופרטים על מקום מושבנו במטוס, והיכן נשהה בעיר עד לטיסתנו הבאה. לאחר הנחיתה עלו על המטוס אנשים שבדקו את כל הנוסעים עם מכשיר כלשהו, ושוחחו איתנו ברוסית שוטפת. אין לי מושג מה בדקו, מניחה שהיה לזה קשר לקורונה. בהשוואה לשדה התעופה בשנגחאי, המקום המה אדם.

לאחר הירידה מהמטוס הופנינו לאזור הבידוק לנוסעים במעבר. ההתנהלות שם הייתה שונה לגמרי מזו הסינית. תור ארוך המתין לבידוק, המקומיים צופפו את האנשים והעבירו הנחיות מבלבלות. לאחר חודשים של הקפדה על ריחוק חברתי, נאלצנו לעמוד צפופים עם נוסעים מרחבי העולם. למרות שלבשנו את המסכות הטובות ביותר, חששנו מאוד. תור צפוף במוסקבה יכול להיות אידאלי להדבקה.

סינים רבים שהמתינו בתור היו בדרכם חזרה הביתה, לסין. רובם לבשו חליפות חלל לבנות, משקפי מגן, כפפות ומסכות, מופת של הקפדה על הגנה אישית. בעת הבידוק הביטחוני דרשו מהם להוריד את החליפות ואת משקפי המגן, ובמקום נוצרו ערימות של חליפות ואריזות של חליפות חדשות שנזרקו בצד.

בעת ההמתנה שלנו לסיום הבידוק יצאו ממוסקבה טיסות בודדות ליעדים שונים בסין. נשאר לנו להעביר לילה שלם בטרמינל. בימים רגילים יש שם מספר מסעדות וחנויות הפועלות כל הלילה, אך מכיוון שגם השדה במוסקבה עמד להיות מושבת כמעט לחלוטין למחרת, רק שניים-שלושה בתי קפה קטנים נותרו פתוחים.

תור ארוך וצפוף של נוסעים המתין לבידוק במוסקבה. המקומיים צופפו את האנשים והעבירו הנחיות מבלבלות. לאחר חודשים של הקפדה על ריחוק חברתי, נאלצנו לעמוד צפופים עם נוסעים מטיסות מרחבי העולם

בשדה פגשנו גם עשרות ישראלים שהתקבצו מרחבי אסיה, והמתינו לטיסה לישראל. הרבה צעירים, תרמילאים, נשלפו מהטיול שאחרי צבא. חלקם סיפרו שלא הקשיבו לחדשות, שהיו מנותקים, שלא שמו לב למה שקורה בעולם. 

חלקם אמרו שאמא לחצה והתעקשה, ואיזה מזל שהיא התעקשה. המשפט: 'אני כאן בעיקר בזכות אמא שלי', היה מוטיב חוזר. אז תדעי אמא, אולי הילד שלך לא יגיד לך בעצמו, אבל את, כנראה, החזרת אותו הביתה.

הצעירים התארגנו לארוחת שישי מאולתרת, ואנחנו חיפשנו מקום להעביר בו את הלילה ולהוציא קצת את פול מהכלוב. מצאנו בטרמינל מלון, חדר פשוט עם מיטה ומקלחת. נדהמתי לראות את החדרניות ופקידת הקבלה ללא מסכות וכפפות.

למחרת בבוקר הגענו לשער העלייה למטוס. היו עוד מספר טיסות לספרד, איראן וסין, והטרמינל היה ריק ושקט. כאן, איש לא התעניין בגודל תיק היד שלנו או במשקל החתול. היה ברור שהמטרה היא להביא אותנו הביתה.

ייתכן שיכולנו להגיע לשער עם ג'ירפה או היפופוטם, והעניין היה עובר בשלום כל עוד היה להם כרטיס עלייה למטוס. המטוס המריא בזמן, מלא למחצה. כל אחד מהנוסעים היה שקוע במחשבותיו, עם מסכה, כמובן. על הטיסה היו שני נוסעים עם כיפה. כאשר שוחחתי איתם, סיפרו לי שקיבלו אישור מהרב בשל פיקוח נפש.

* * *

בשבת בצהרים נחתנו בנתב"ג, התרגשתי. הודנו לדיילות על שהביאו אותנו הביתה, תודה לאירופלוט על שהמשיכו לטוס. דוברת מטעם משרד הבריאות עלתה למטוס, והסבירה כי "בשל הנגיף המשתולל בארץ", על כל הנוסעים למלא טפסי בידוד באתר משרד הבריאות, וכי לא נוכל להיכנס לארץ אם לא נעשה זאת.

להפתעתי, לא התבקשנו למלא בנתב"ג שום טופס מעקב. איש לא מדד לנו חום במטוס, לא נבדקו סימנים אחרים לאפשרות של נוסעים אשר הגיעו חולים, לא נוהל רישום כלשהו לגבי סדר הישיבה במטוס. לו התגלה כי אחד הנוסעים בטיסה שלנו חלה בקורונה, אני מסופקת אם יכלו למצוא אותנו ולעדכן, חבל.

להפתעתי לא התבקשנו למלא בנתב"ג שום טופס מעקב עם הגיענו לישראל, איש לא מדד לנו חום במטוס, לא נבדקו סימנים אחרים לאפשרות של נוסעים אשר הגיעו חולים, לא נוהל רישום כלשהו לגבי סדר הישיבה במטוס

לפני הכניסה לאזור ביקורת הדרכונים עמדו נציגי משרד הבריאות במסכות בלבד, ללא חליפות או משקפי מגן, ובדקו אחת אחת את הנוסעות הנכנסות, אשר הראו להן את אישור מילוי טופס הבידוד בטלפון הנייד. הם היו חשופים לגמרי.

אספנו את המזוודות. לא היה צורך לבדוק היכן המסוע של טיסתנו, היינו הנחיתה היחידה בטרמינל. יצאנו במהירות לאולם מקבלי פנים ריק. פה ושם עמדו כמה אימהות והמתינו לילדים שחזרו, השאירו מפתחות של אוטו, חיבוק מרחוק והלכו.

נהג עמו תיאמנו מראש בא לאסוף אותנו לדירת הבידוד. זה היה רעיון מצוין של אמא שלי. לו היינו סומכים על כך שנמצא נהג מונית, היינו נתקעים ללא הסעה.

יצאנו החוצה, לשמש הישראלית ולאור. הופתעתי לראות בחוץ את אחותי, היא הגיעה לראות אותנו מרחוק ולהביא ארגז עם אוכל שהכינה עבורנו. שתינו בכינו. מרחוק, בלי חיבוק, בלי נשיקה. אהבה אפשר לבטא בכל מיני צורות.

תודה רבה על התמיכה וההקשבה שלכם, על המשוב והעידוד. נהניתי לכתוב וגם נהניתי מהפרגון שלכם. את יומן הקורונה של ישראל נוכל לכתוב יחד.

אני מקווה שיהיה לו סוף טוב. שלכם, יפעת