חופשת חג השבועות וסוף השבוע הארוך שבא בעקבותיה, זימנו לי אפשרות לצפות בשתי תכניות שונות של "נטפליקס", ענק הסטרימינג האמריקאי.
מצד אחד הסרט "קזינו", סרטו המצוין של מרטין סקורסיזה, משנת 1995, עם רוברט דה נירו, שרון סטון וג'ו פשי, שמוקרן שם, כך אני מניח, גם בגלל סוג של "עסקת חבילה" בין הבמאי המוערך לרשת, אשר הפיקה את סרטו האחרון לפי שעה, "האירי". ומצד שני סדרת הדוקו בת ארבעת הפרקים על ג'פרי אפשטיין, איש העסקים והמיליארדר היהודי אמריקאי, שהורשע בשורה של עבירות מין, והתאבד בבית המעצר העירוני במנהטן, ב-10 באוגוסט 2019, בעודו ממתין לסיום משפטו.
לכאורה שני דברים שונים. מצד אחד סדרה דוקומנטרית ומהצד השני סרט עלילתי. אבל לטעמי לפחות, שניהם, הסדרה והסרט, מצליחים לשקף משהו עמוק ומהותי לגבי החברה האמריקאית והכוחות שמניעים אותה כבר שנים, ואולי מעניקים לנו גם כמה כיווני מחשבה לגבי אופי החברה הישראלית כפי שהוא מתהווה לנגד עיננו בשנים האחרונות.
נתחיל בסרט "קזינו"
במרכז של הסרט "קזינו", עומדים שניים – סאם "אייס" רות'סטיין (רוברט דה נירו) וניקי סאנטורו (ג'ו פשי) – ששולטים בעולם ההימורים של לאס וגאס בשנות ה-60 וה-70. בדרכו הקצבית והמבריקה, חושף לפנינו סקורסיזה את הקרביים המדממים (תרתי משמע) של תעשיית ההימורים בעיר ושל הכוחות המפעילים אותה. התשוקה לשליטה, כוח וכסף, ניצבת שם בצורה הכי גלויה וברורה, מתחת לאורות המנצנצים והבוהקים של המלונות היוקרתיים ב"סטריפ", וכמו שאומר שם דה נירו בסצנת הפתיחה המרהיבה של הסרט: "התפקיד שלי הוא פשוט למכור לאנשים חלומות תמורת הרבה מאוד מזומנים."
במאמר מוסגר אגיד, שאולי הדבר הכי עצוב שראיתי בזמן שבו אני חייתי באמריקה, היה מראה האנשים הזקנים, שצועדים בבוקר מהבתים הדלים והמתפוררים, לעבר הטיילת באטלנטיק סיטי, עוד עיר שהתפרסמה בזכות תעשיית ההימורים שלה, אם כי בסדר גודל קטן יותר.
התשוקה לשליטה, כוח וכסף, ניצבת מתחת לאורות המנצנצים של מלונות היוקרה ב"סטריפ". כמו שאומר דה-נירו בסצנת הפתיחה: "התפקיד שלי הוא למכור לאנשים חלומות תמורת הרבה מאוד מזומנים"
ב"ריקוד האחרון", סדרה אחרת שעלתה לא מזמן בנטפליקס על הכדורסלן מייקל ג'ורדן, מתואר איך ערב אחד, לפני המשחק הקובע בין ה"שיקאגו בולס", קבוצתו של ג'ורדן, לבין ה"ניו יורק ניקס", שוכר מייקל לימוזינה מפוארת ונוסע עם אביו מניו יורק לאטלנטיק סיטי, כדי לשרוף שעתיים על הימורים באחד המלונות המפוארים שם.
זהו כמובן הדימוי הכי "קלאסי" של "החיים הטובים" ושל החלום האמריקאי – לימוזינה מפוארת, משקאות חריפים, סיגרים וכסף גדול שמתאדה תוך שניות על השולחן הירוק בלי להשאיר אחריו שום סימנים, אבל אני לצערי תקוע כמו אידיוט במראה הזה של האנשים הזקנים שהולכים כל חודש עם המעט שהם מקבלים מה-social security ויושבים בפנים כבויות מול מכונות המזל, ושום זיק של חיוך או של שמחה לא נדלק בפניהם, גם כשפעם בהרבה זמן הם זוכים.
הסידרה התיעודית על ג'פרי אפשטיין
והנה גם בסדרה התיעודית אנחנו חוזים באותה "תנועה" מקוטב אחד לשני. התנועה ששואבת את הנטרפים ישר לתוך הלסתות האימתניות של הטורפים.
נערות צעירות בנות 14-15, בדרך כלל ממשפחות בעלות רקע כלכלי וסוציאלי קשה, שנלכדות ומובאות כמו טרף קל מ-West palm beach לאחוזה המפוארת של אפשטיין.
והנה גם בסדרה התיעודית אנחנו חוזים באותה "תנועה" מקוטב אחד לשני. התנועה ששואבת את הנטרפים ישר לתוך הלסתות האימתניות של הטורפים
אחד אחרי השני מובאים לפנינו הסיפורים, ואחת אחרי השנייה, עולות הנשים שהיו אז רק נערות צעירות ובסדרה מקפידים לקרוא להן Survivors (ניצולות או שורדות) ולא Victims (קורבנות) והן מרכיבות לפנינו את מה שדי מהר מתברר כמו דפוס פעולה קבוע ואכזרי:
איש עשיר וחסר מעצורים, שבדרכים לא ממש מתוחכמות מצליח כל פעם לטוות לפניהן רשת חלקלקה של הבטחות ופיתויים, עד שהוא מניח עליהן את היד הפוצעת והדורסת שלו, ומטביע בהן חותם וצלקת שלא יימחו גם אחרי שנים.
יש כמובן משהו שמעורר הרבה הערכה בדרך שבה כל הנפגעות "מצאו את קולן" כהגדרתה של הבמאית ליסה בראיינט, יוצרת הסדרה, ודאגו לכך שבסופו של דבר גם המיליארדר בעל העוצמה והקשרים הפוליטיים הענפים לא יצליח לחמוק מהדין. אם כי צריך לומר גם ביושר, שיש גם משהו שמעורר קצת רתיעה בדרך שבה החברה האמריקאית בוחרת להתנקות במהירות מהרעל, מסמנת איש אחד (מהלך ראוי כשלעצמו) ולא ממהרת אולי לקיים דיון מעמיק ומקיף על שורשיה של התופעה כולה.
במישור הישיר זהו למשל סיפורו של אלכסנדר אקוסטה, לימים שר העבודה בממשל של טראמפ, ועשר שנים קודם לכן, ב-2008, הוא זה שעומד בראש מערך התביעה הכללית במדינת פלורידה. מי שאיכשהו, אולי בהשפעת עורכי הדין המקושרים ועתירי ההשפעה של אפשטיין (אלן דרשוביץ כבר אמרנו?) סוגר עסקת טיעון מקלה מאוד עם אפשטיין, כשזה מועמד לדין בפעם הראשונה.
אבל יש כאן משהו עמוק יותר לטעמי, משהו שעליו עמדנו כשהזכרנו, בקצרה אמנם, את העמדה הזאת של הטורפים והנטרפים והאנשים החלשים ונעדרי הקשרים.
קחו למשל נתון אחר מכיוון שונה לגמרי: על פי מחקר שפורסם ב2018 על ידי לשכת מפקד האוכלוסין בארצות הברית (United States Census Bureau) – ל-27.5 מיליון אמריקאים אין בכלל ביטוח רפואי! אתם קוראים נכון. נתון מדהים. משהו כמו עשרה אחוז מכלל האוכלוסייה בכל היבשת. נתון קטן ו"יבש" שמלמד אותנו כמה יש עד היום אחוז גבוה של גברים ונשים פגיעים ופגיעות כל כך, ועד כמה קל לטורף מהסוג הבזוי והנחות של אפשטיין לבוא ולהקיף את הקורבנות בזרועות התמנון שלו, כשהקרקע הבריאותית והכלכלית פשוט נשמטת להם מתחת לרגליים.
ל-27.5 מיליון אמריקאים אין ביטוח רפואי. נתון שמלמד על האחוז הגבוה של אנשים פגיעים, ועד כמה קל לטורף כאפשטיין ללכוד קורבנות בזרועות התמנון שלו, כשהקרקע תחתם נשמטת
שלוש הערות קצרות לפני סיום:
- קודם כל זה יהיה תמיד מאמץ יומרני מדי לנסות לשרטט את קווי המתאר של כל החברה האמריקאית רק על פי סרט או סדרה אחת בנטפליקס. החברה הזאת היא מן הסתם מורכבת הרבה יותר וכמובן גם עתירת זכויות. אבל נדמה לי שמה שמבצבץ שם בין הדברים שציינתי הוא בהחלט לא רק חולי נקודתי בלבד.
- דבר שני לגבי החברה הישראלית: אנחנו כבר רחוקים שנות אור מהתקופה ה"סוציאליסטית", שבה למדינה ובטח למערכת ההסתדרותית הייתה מעורבות גדולה בכל מה שקשור לחברה ולכל ההתנהלות הכלכלית בה. החברה הישראלית עברה מאז תהליך מואץ של הפרטה, תהליך שביסודו הוא טוב וחיובי, אבל צריך כל הזמן לזכור גם את הסכנות הגלומות בו, כפי שהן מודגמות בסדרה על ג'פרי אפשטיין – כלומר היווצרות שכבה לא קטנה של אנשים מוחלשים (העובדים הזרים הם בטח דוגמה די טובה לכך) ושל נשים פגיעות, שטורף חסר מעצורים יכול בקלות לשלוח יד זדונית ולפגוע בהן.
- ודבר אחרון לגבי נטפליקס (טורף לא קטן בזכות עצמו…): יש לרשת הענקית הזו נטייה לפעמים להושיט יד החוצה ולבדוק קודם לאן נושבת רוח התקופה. יכול להיות שהיו גם אילוצים משפטיים שאני לא מודע להם, אבל אני מנסה לחשוב אם הם היו מגלים את אותו אומץ ואת אותה תעוזה כשג'פרי אפשטיין היה בחיים, מוקף בכל סוללת עורכי הדין העשירים והמקושרים שלו.
כך או כך הסדרה הזאת היא חשובה ומעוררת מאוד למחשבה.
אודי בן סעדיה למד בימוי בחוג לתאטרון באוניברסיטת תל אביב. מחזות פרי עטו הוצגו בפסטיבל לתאטרון אחר בעכו, בתאטרון צוותא, הסמטה ותמונע בתל אביב. כתב בטור הסאטירי "בוקר טוב מעריב", ובעיתונים "חדשות" ו"העיר". פרסם סיפורים קצרים במוספים ספרותיים שונים וספר שלו יצא בהוצאת הקיבוץ המאוחד. בן קיבוץ אשדות יעקב. גר היום בבית דגן. משתדל לרוץ בשדות אם אפשר ולהביט על עצמו ועל העולם קצת מהצד. לפעמים זה כואב ולא מעט פעמים זה גם משעשע.
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
מצד אחד המחבר מתאר בכשרון את התחלואים של החברה שהם תוצאה ישירה של ההפרטה והתנערות המדינה מכל אחריות לצרכים הבסיסים מצד שני מציין שהפרטה דבר טוב סתירה שאופיינית לשמאל הליברלי,ימין שמתחפש לשמאל לא רציני.