סיפור מסריח

פרק 8מפעלים לטיפול בפסולת הם הדבר האחרון שמישהו רוצה ליד הבית ● תהליך הטיפול בפסולת, בעיקר בפסולת מסוכנת, מייצר מפגעים בריאותיים ואסתטיים; מזהם את המים, האוויר והקרקע; וכרוך במטרדי רעש וריח ● לא הפלא וגם ממש לא פלא, אם כך, שרוב אזורי הפסולת של מדינת ישראל הם בכלל בגדה המערבית ● אמיר בן-דוד ממשיך במסעו על מפת הסיפוח, והפעם הוא נוסע בעקבות הריח

אתר הפסולת של קומפוסט אור, ליד משואה שבבקעת הירדן (צילום: יניב נדב/פלאש90)
יניב נדב/פלאש90
אתר הפסולת של קומפוסט אור, ליד משואה שבבקעת הירדן

אם מדינת ישראל היא גוף אנושי, הראש והלב שלה נמצאים בגוש דן ובירושלים, הזרועות החסונות נמצאות במפרץ חיפה ובאשדוד, העיניים של המדינה בחרמון, הדמיון ממריא אל על דרך נתב"ג, ואנחנו משתרכים מאחורי משאית אשפה עמוסה בכבישים הצרים של המעי הגס, בדרכנו אל פי הטבעת, לא רחוק מהמושב משואה בצפון בקעת הירדן.

אנחנו נוסעים בעקבות הריח, אל עבר המקום שעולה ממנו צחנה עזה, שכולנו שותפים ליצירתה, אבל אף אחד מאיתנו לא רוצה להריח, או לקחת עליה אחריות. באנגלית קוראים לזה NIMBY, ראשי תיבות של "לא בחצר האחורית שלי". והדרך אל החצר האחורית ביותר – החצר שנמצאת מאחורי כל החצרות האחוריות בישראל, רחוקה מהלב ובעיקר מהנחיריים – מתפתלת בצפון בקעת הירדן.

דב חנין נשאר בלי תשובות

הסיפור של כל החצרות האחוריות באשר הן, הוא תמיד סיפור של מעמד, של קירבה למקבלי ההחלטות, של גישה למוקדי הכוח ויכולת השפעה. אלה יכריעו בסוף מי ינשום לריאותיו אוויר נקי וייהנה מכל הטוב שהחיים המודרניים מציעים, ומי יתעורר בבוקר לצד הרי פסולת וחומרים מסוכנים. החיים, ככל שהם מודרניים, טכנולוגיים ומשוכללים יותר, גם מיצרים זיהומים מורכבים יותר. ומישהו צריך בסוף לטפל ולחיות עם הזיהום הזה.

הכניסה לאתר הפסולת של קומפוסט אור, ליד משואה שבבקעת הירדן (צילום: אמיר בן-דוד)
הכניסה לאתר פסולת ליד משואה שבבקעת הירדן (צילום: אמיר בן-דוד)

חלק ניכר מהתהליכים לטיפול בפסולת, בעיקר בפסולת מסוכנת, יוצר מפגעים בריאותיים ואסתטיים. מזהם את המים, האוויר והקרקע. כרוך במטרדי רעש וריח. גורר בעקבותיו מחלות ומזיקים. זה סיפור מסריח ומחורבן, אין דרך נעימה לכתוב את זה.

כשמתכננים מפעלי טיפול בפסולת, ההקמה שלהם נתקלת כמעט תמיד בהתנגדות מצד תושבים שגרים ליד. ככל שהמתנגדים מקושרים ועשירים יותר, ההתנגדות שלהם אפקטיבית יותר. זו לא בעיה ייחודית לישראל, אבל בישראל מצאו לה פתרון ייחודי.

ישראל סימנה אזורים שקל לה להקריב אותם, ורובם – לא הפלא וגם לא ממש פלא – נמצאים בגדה המערבית. כשהמקל של הרגולציה והאכיפה גמיש יותר והגזר של תמריצים כלכליים, הטבות מס וסובסידיות ממשלתיות, גדול יותר – משתלם יותר להקים מפעלים לטיפול בפסולת בשטחי הגדה המערבית מאשר בישראל שבגבולות הקו הירוק.

כשהמקל של הרגולציה והאכיפה גמיש יותר והגזר של תמריצים כלכליים, הטבות מס וסובסידיות ממשלתיות, גדול יותר – משתלם יותר להקים מפעלים לטיפול בפסולת בשטחי הגדה המערבית מאשר בגבולות הקו הירוק

קשה להעריך את סדר הגודל של התופעה, כי רובו המכריע של המידע בנוגע לכמויות הפסולת שמטופלות בגדה אינו גלוי. בגדה המערבית פועלים לפחות 15 מתקנים לטיפול בפסולת, שרובה מיוצרת בישראל. שישה מתוכם עוסקים בטיפול בפסולת מסוכנת, אשר מחייבת טיפול והסדרה מיוחדים בגין הסיכונים שכרוכים בטיפול בה.

בישראל מיוצרים מדי שנה כ-350 אלף טון פסולת מסוכנת. ארגון "בצלם", שהעביר בקשות חופש מידע רבות בנושא למשרד להגנת הסביבה ולמינהל האזרחי, לא קיבל תשובות מניחות את הדעת. גם דב חנין, שניסה כחבר כנסת לקבל מידע על הנושא ב-2017, נהדף בלי תשובות.

דב חנין (צילום: הדס פרוש/פלאש90)
דב חנין (צילום: הדס פרוש/פלאש90)

"בגדול הממשלה ורשויות המדינה בישראל מתייחסות לשטחים כאל סוג של פח זבל", אומר חנין. "זה דבר שהוא מאוד חמור וגם מנוגד למשפט הבינלאומי. ומה שמאוד בעייתי, שזו קטסטרופה סביבתית.

"אנחנו מדברים בסופו של דבר על ארץ מאוד קטנה, וזה לא משנה על איזה צד של הקו הירוק אתה מסתכל. אם אתה הופך את הצד השני למזבלה, אז כולם סובלים מזה. גם הפלסטינים וגם הישראלים. וזו גישה ישראלית מאוד ארוכת שנים, להתייחס לשטחים בתור מזבלה.

"קשה מאוד לקבל נתונים על מה שקורה שם. הגישה היא גישה של התחמקות, של מסמוס. זה מאוד מאוד בעייתי. כשהייתי חבר כנסת הצלחתי להגיע לנתונים מאוד חלקיים. הבעיה הכי גדולה היא שבשטחים אין דין ואין דיין. זה המזרח הפרוע. הרשות הפלסטינית, שהיא כביכול הגורם שאמור לתפעל חלק מהשטחים, אין לה למעשה שום סמכויות לגבי גורמים ישראלים. ובחלק גדול מהשטח בכלל אין לה סמכויות".

חוקי איכות הסביבה שחלים בישראל על טיפול בפסולת חלים גם בצד המזרחי של הקו הירוק?
"כעיקרון, החוקים שחלים בישראל לא חלים בשטחים. מה שחל שם זה צווים של המושל הצבאי".

"הבעיה הכי גדולה היא שבשטחים אין דין ואין דיין. זה המזרח הפרוע. הרשות הפלסטינית, שהיא הגורם שאמור לתפעל חלק מהשטחים, אין לה למעשה שום סמכויות לגבי ישראלים. ובחלק גדול מהשטח בכלל אין לה סמכויות"

אז אולי סיפוח והחלת החוק הישראלי יעזרו במקרה הזה?
"אני לא חושב שמשהו ישתפר. זה אולי ישנה צורה. הרי אין שום בעיה משפטית למושל הצבאי להחיל שם כבר עכשיו את כל החוקים שחלים בישראל. זה עניין של החלטה. כל מה שצריך זה לחוקק שם את אותם חוקים, הפעם בתור צו של הממשל הצבאי. אין פה בעיה פורמלית, חוץ מהרצון הפוליטי".

וזה שלא חוקקו שם את החוקים האלה עד עכשיו, זה כי נוח לכולם לפעול שם רחוק מהעין והלב?
"בדיוק. וכי בוחשים בסיפור הזה הרבה מאוד גורמים והרבה מאוד אינטרסים".

לאן מגיעות התחבושות ובדיקות הדם?

טיפול בפסולת הוא פעילות מסובכת, מזהמת, מגעילה אבל גם רווחית מאוד. לכן אפשר למצוא בקצה אחד של הביזנס הזה גורמים פליליים, שחומדים את הכסף הגדול שמסתובב בתחום, ומפעילים קבלני פינוי פסולת, חלקם טיפוסים מפוקפקים שלא הייתם רוצים להיתקל בהם במזבלה חשוכה. אלה יודעים לסגור דילים לפינוי אשפה ברשויות המקומיות ועם תעשיינים, קבלני בניין וחקלאים, ואז מחפשים את הדרכים הזולות והמהירות ביותר להיפטר מהפסולת שהם אוספים.

בקצה העליון של שרשרת המזון המעוכל הזה נמצאים בעלי הון, שמזהים את הפוטנציאל העסקי של הסיפור הזה. כמו למשל גיל אגמון, הבעלים של חברת "דלק רכב", שרכשה ב-2017 70% מחברת "ורידיס" תמורת מיליארד שקלים.

חברת ורידיס שותפה בכמה אתרי פינוי פסולת, שהגדול שבהם הוא אתר "אפעה" בנגב; היא שותפה פעילה בחברות לאיסוף והובלת פסולת, מחזיקה ב-50% מהמניות במפעל ההתפלה באשקלון, ויש לה זיכיון עד 2027 להפעלת אתר לייצור קומפוסט מפסולת אורגנית, ששייך למושב משואה בבקעת הירדן.

הכניסה לאתר הפסולת של קומפוסט אור, ליד משואה שבבקעת הירדן (צילום: אמיר בן-דוד)
הכניסה לאתר הפסולת של קומפוסט אור, ליד משואה שבבקעת הירדן (צילום: אמיר בן-דוד)

סוגי הפסולת שישראל מעבירה לגדה כוללים בוצת שפכים, פסולת רפואית זיהומית, שמנים משומשים, מתכות, פסולת אלקטרונית, סוללות ועוד. כל תוצרי הלוואי של החיים העירוניים והתעשייתיים שישראל מייצרת בתוך שטחה שלה, ואז משנעת מזרחה. מפעל "אקומדיקל" באזור התעשייה של מעלה אפרים מטפל בפסולת הרפואית.

ישראל מעבירה לגדה בוצת שפכים, פסולת רפואית זיהומית, שמנים משומשים, מתכות, פסולת אלקטרונית, סוללות ועוד. כל תוצרי הלוואי של החיים העירוניים והתעשייתיים שישראל מייצרת בתוך שטחה שלה, ואז משנעת מזרחה

השער לחצר המפעל של "אקומדיקל" פתוח ואנחנו מנצלים את ההזדמנות ונכנסים פנימה בלי הזמנה. הפועלים הערבים מפנים אותי למשרד של מנהל העבודה היהודי, שמתקשה להסתיר את הפתעתו למראה האורח הלא-קרוא שצץ לפתע במשרד שלו ורוצה לראיין אותו על העבודה במפעל, על פינוי פסולת בשטחים ועל הסיפוח המתקרב.

הוא מתלבט לרגע, כמעט מתפתה לנצל את ההזדמנות המשונה, אבל אחר כך נמלך בדעתו, ומסביר בחביבות שהוא לא רוצה להסתבך. חברת "אקומדיקל" היא חברה גדולה ורצינית, הוא לא יכול סתם ככה להתראיין בלי אישור, אם ממש דחוף לי לשמוע מה דעתו על המצב ובכלל, שאתכבד ואקבל אישורים מהממונים עליו, בחברת "טביב" מפתח תקווה שמפעילה את המפעל.

ב"אקומדיקל" מטפלים בפסולת רפואית זיהומית וביולוגית שמקורה בבתי חולים ובמעבדות רפואיות ברחבי ישראל. חברת "טביב" מוגדרת "החברה הארצית לטיפול ולפינוי פסולת רעילה". אתר הבית של החברה צבוע בגוונים נעימים של ירוק, עם מעגל חיצי מיחזור וילדה חייכנית ובהירת שיער שמקפצת על מדשאה ירוקה.

אתר הפסולת טובלן בצפון בקעת הירדן (צילום: אמיר בן-דוד)
אתר הפסולת טובלן בצפון בקעת הירדן (צילום: אמיר בן-דוד)

"טביב", אני למד מהאתר שלה, "מציעה ללקוחותיה ושותפיה סט כלים רחב לקידום היבטים של סביבה וקיימות במגזר העסקי והציבורי, על ידי מניפה רחבה של פתרונות מקצועיים, איכותיים, זמינים, אפקטיביים, ועל פי כל דין".

על עניין ה"על פי כל דין" כדאי להתעכב רגע, לפני שנמשיך במסע בעקבות הריח הרע. כמו שהסביר דב חנין, החקיקה הסביבתית בגדה, שהתקבלה על ידי ישראל מעל לראשה של האוכלוסייה הפלסטינית, שונה מהחקיקה הסביבתית בישראל. הטיפול בפסולת מסוכנת בגדה המערבית מוסדר בצו בדבר ניהול מועצות מקומיות משנת 1981.

צו צבאי זה מחיל על השטחים שישראל העבירה לשליטת ההתנחלויות ולאזורי התעשייה שלהן – כמו אזור התעשייה במעלה אפרים – רק חלק מהחוקים הישראלים העוסקים בנושא. בעוד חוק החומרים המסוכנים וחוק רישוי עסקים הוטמעו בצו, שני חוקים חדשים יותר – חוק אוויר נקי וחוק הגנת הסביבה – לא שולבו בו, ולכן אין הם חלים על מתקני הטיפול הישראלים בפסולת בגדה. למה? כי אפשר.

בעוד חוק החומרים המסוכנים וחוק רישוי עסקים הוטמעו בצו צבאי, שני חוקים חדשים יותר – חוק אוויר נקי וחוק הגנת הסביבה – לא שולבו בו, ולכן אין הם חלים על מתקני הטיפול הישראלים בפסולת בגדה

"טביב" מבטיחה ללקוחותיה כי "איסוף הפסולת נעשה על ידי משאיות ייעודיות המאובזרות בציוד ייחודי, ובאמצעות נהגים מיומנים אשר עוברים תדיר הכשרות מקצועיות בנושאי פינוי פסולת מבתי חולים ומרפאות. בין לקוחותינו שירותי בריאות כללית, מאוחדת, קופת חולים לאומית, רשת אסותא, מכבי, בתי חולים ממשלתיים, משרד הביטחון, וטרינרים, מכוני קוסמטיקה, מרפאות שיניים, מכוני קעקועים ועוד".

הנהגים המיומנים שעברו הכשרה מקצועית מעבירים את הפסולת הרפואית ל"אקומדיקל" באזור התעשייה של מעלה אפרים – שהוא, על פי חברת "טביב", המתקן הגדול ביותר בארץ לטיפול בפסולת רפואית.

אם יש בגיהינום מדורים שונים שבהם נענשים החוטאים בהתפלשות בסוגי פסולת שונים, הרי שמדור הפסולת הרפואית חייב להיות במרתף, לא רחוק מהתנורים הלוהטים של השטן.

לשם מגיעים בדיקות הדם ונוזלי הגוף, חומרים זיהומיים ומדבקים מעבודות מעבדה, פסולת מניתוחים לאחר המוות וחיות מעבדה נגועות, כל מה שבא במגע עם חולים במחלקות בידוד (תחבושות, מטליות, כפפות ועוד). חשבתם פעם לאן כל אלה מממשיכים אחרי שהניתוח הצליח והחולה מת? הם נוסעים לבקעת הירדן.

מפעל הפסולת אקומדיקל (צילום: אמיר בן-דוד)
מפעל הפסולת אקומדיקל (צילום: אמיר בן-דוד)

לפי ארגון הבריאות העולמי, פסולת כזו מכילה מיקרואורגניזמים שעלולים להיות מסוכנים, ובכל טיפול בה קיים סיכון פוטנציאלי להתפשטות של מיקרואורגניזמים עמידים לתרופות מהמתקן לסביבתו. סיכונים ספציפיים יותר עלולים לכלול הרעלה וזיהום באמצעות שחרור של מוצרים פרמצבטיים, ובפרט אנטיביוטיקה ותכשירים מסרטנים. לא כיף.

אבל מנהל העבודה ב"אקומדיקל" מעדיף לא לספר לנו איך בדיוק הוא ואנשיו מטפלים בפסולת הרפואית שמגיעה אליו, ומה לדעתו ישתנה אם ישראל אכן תספח את האזור הזה ותחיל עליו את החוק הישראלי. הוא מלווה אותנו בנימוס אל השער ושולח אותנו להמשיך בנסיעה בעקבות הריח.

הבריון טורק את הדלת

קשה להבדיל בין אתרי האשפה הענקיים ליד ההתנחלות משואה. אלה שטחים עצומים שהצחנה העולה מהם בלתי נסבלת. הנהג שפורק אשפה ממליץ לנו לדבר עם איציק "המנהל" ומכוון אותנו אל הקרוואן שלו, בשולי המזבלה.

איציק מתגלה כהר אדם שרירי בעל פרצוף "אל תסתבך איתי אם אתה רוצה לחזור שלם לילדיך". הוא פותח את הדלת בקרוואן ומאחוריו – אני נשבע, ותצטרכו לסמוך על המילה שלי, לא הייתי ממציא דבר כזה – פוסטר בגודל טבעי של בנימין נתניהו.

"מה אתה רוצה?", הוא נובח, ומשאיר את הדלת חצי פתוחה.

אתר הפסולת של קומפוסט אור, ליד משואה שבבקעת הירדן (צילום: יניב נדב/פלאש90)
אתר הפסולת של קומפוסט אור, ליד משואה שבבקעת הירדן (צילום: יניב נדב/פלאש90)

אני רוצה להסביר לו שאני עיתונאי ושיצאתי להסתובב באזור ולהבין איך מטפלים פה בפסולת, מי אחראי, מי מנהל, מי מפקח. כלומר, אלה השאלות שתכננתי לשאול אותו, אבל לנוכח גודלו ומבטו המאיים, ולנוכח מבטו הנוזף של ראש הממשלה שמציץ מאחורי כתפו, אני מגמגם משהו כמו "אה, אני עיתונאי, מתעניין בזבל". זה לא נשמע טוב, אני יודע.

"אני לא מדבר", איציק הודף אותי מיד, "יש פה עניינים פוליטיים. אני לא יודע מי שלח אותך ומה אתה רוצה. לך מפה".

מפיו, זו נשמעת כמו המלצה שכדאי לציית לה בלי להתווכח.

אני מקווה שיהיה לי קצת יותר מזל בשדה האשפה העצום הסמוך, של מפעל "קומפוסט אור". זה המפעל הגדול ביותר לטיפול בבוצת שפכים שנוצרת בישראל. בוצה היא החומר האורגני המוצק, שמקורו בצואת אדם השוקעת באגני המכונים לטיהור שפכים. רוב האנשים משתמשים במילים אחרות כשהם מדברים עליה. על פי המשרד להגנת הסביבה, "הבוצה היא פסולת עם פוטנציאל גבוה לפגיעה סביבתית, אולם בשימוש נכון היא יכולה להפוך למשאב".

ואכן, על פי נתוני המשרד להגנת הסביבה לשנת 2015, חלק משמעותי מהבוצה שנוצרה בישראל – כ-387 אלף טון – שימש לייצור דשן ונוצל לשימוש חקלאי. כ-60% מכלל הבוצה שהפכה לדשן באותה שנה טופלה במתקן "קומפוסט אור". מדובר באימפריה ריחנית.

על פי נתוני המשרד להגנת הסביבה לשנת 2015, כ-60% מכלל הבוצה שהפכה לדשן באותה שנה טופלה במתקן "קומפוסט אור". מדובר באימפריה ריחנית

הבוצה שקולט המתקן מגיעה מ-25 מתקני טיהור שפכים עירוניים ברחבי ישראל – מאילת ובאר שבע, דרך ירושלים והרצליה, ועד חיפה וכרמיאל. חרא מכל רחבי ישראל. פרט ל"קומפוסט אור" פועלים עוד כמה מתקנים קטנים בשטח ישראל וברמת הגולן, אך כל אחד מהם מטפל בעשרות אלפי טונות בוצה בשנה בלבד.

בעבר פעלו שני מתקנים נוספים בתוך שטח ישראל: מתקן "דלילה" בצומת ראם ומתקן "בר עידן" בצומת פלוגות. המחאה של תושבי המועצות האזוריות האלה, שסבלו ממפגעי הריח הקשים שגרמו המפעלים, הובילה בסופו של דבר לסגירתם והבוצה שטופלה בהם עד אז הועברה לטיפול במתקן "קומפוסט אור".

הקומפוסט המיוצר במפעל נמכר לחקלאים בישראל ובהתנחלויות. בוצת שפכים אמנם אינה מסווגת כפסולת חומרים מסוכנים, ואולם מפגעי ריח קשים הם חלק בלתי נפרד מהעסק. בנוסף, הפעלתו עלולה לגרום לזיהום קרקע, מים ואוויר, למשיכת מזיקים, לשריפות ולהפצת מחוללי מחלות.

אני מודה למשה בר סימן טוב על מסיכת הקורונה, שמספקת הקלה מסויימת לנוכח הריח הבלתי נסבל, ומחפש מישהו מ"קומפוסט אור" לדבר איתו, מכין את עצמי למפגש עם בריון נוסף, שיראה לי את הדרך החוצה. המתקנים של "קומפוסט אור" נראים נטושים למדי, אבל בתוך אולם גדול שהוא מין חדר אוכל לפועלים, אני מוצא בחור בבגדי עבודה, שפניו מכוסים בצעיף צוואר כתום.

נדב זיו (צילום: אמיר בן-דוד)
נדב זיו (צילום: אמיר בן-דוד)

הוא מתעניין מי אני ומה מביא אותי לחור המצחין הזה של העולם, ואני מסביר לו במהירות ומצפה לרע מכל. אבל אז הוא מוריד את הצעיף הכתום ומציג את עצמו. קוראים לו נדב זיו. הוא גר בדרום הבקעה, בהתנחלות אלמוג שבמועצה האזורית הקטנה מגילות. בשנים האחרונות הוא עובד ב"קומפוסט אור".

"אנחנו מצילים פה את התחת של המדינה", הוא אומר, "מצילים את התחת. פיזית. את כל החירבון של המדינה, שבמקומות אחרים הולך להטמנה או לשריפה, ופה הוא עובר תהליך מאוד מאוד ייחודי".

"אנחנו מצילים פה את התחת של המדינה. מצילים את התחת. פיזית. את כל החירבון של המדינה, שבמקומות אחרים הולך להטמנה או לשריפה, ופה הוא עובר תהליך מאוד ייחודי"

ואז השיחה תופסת תפנית בלתי צפויה, בהתחשב בעובדה שאנחנו יושבים בשעת צהריים לוהטת בחדר רותח באמצע מזבלה ענקית ומצחינה בגדה המערבית.

זיו מפתיע ומספר לי שהוא דוקטור לנוירוביולוגיה, שניהל בעבר מעבדה בפקולטה לרפואה של האוניברסיטה העברית והתמחה בטיפול בכאב, אבל החליט לעזוב את התחום ולהתמסר לנושא האהוב עליו בעולם: יצירת קומפוסט ופחם מפסולת, דווקא כאן, במזבלה הענקית הזו שבשולי הבקעה.

* * *

בפרק הבא: שיחה עם ד"ר נדב זיו על פסולת, קומפוסט, פחם וסיפוח

עוד 2,102 מילים
סגירה