הדיון הציבורי על הסיפוח רדוד

כוח צה"ל בפעילות ביהודה ושומרון. (צילום: צילום: דובר צה"ל.)
צילום: דובר צה"ל.
כוח צה"ל בפעילות ביהודה ושומרון.

ישראל עשויה להחיל בקרוב ריבונות על שטחי יהודה ושומרון ובקעת הירדן, או רק על חלק מהשטח, או בכלל לא. הדיון הציבורי בסוגיה רדוד, וכלל לא ברור מדוע. הרי בסוגיות אחרות יש כאן ויכוח ציבורי ער. אז למה בנושא אקוטי לביטחון הלאומי אנחנו מסתפקים בססמאות?

מאז הבחירות האחרונות נוכח המושג "סיפוח" בשיח הציבורי בישראל כמשהו ממשי, העומד להתרחש, ולא כשאיפה ותקווה שבינה לבין המציאות הגיאופוליטית אין דבר. ראש הממשלה בנימין נתניהו אפילו הודיע שביולי יתחיל התהליך.

אבל נשאלת השאלה באיזה סיפוח מדובר? האם ישראל עומדת לספח את כל השטחים ובקעת הירדן? האם רק חלק מהשטח? האם ישנה הסכמה שבשתיקה מצד בעלות בריתה (ירדן ומצרים למשל)? ואם לא מה ההשלכות האפשריות? מאחר ואין בכוונת ישראל להפוך את הפלסטינים לאזרחים ישראלים שווי זכויות או לגרשם, מה יהיה עליהם?

באיזה סיפוח מדובר? האם ישראל תספח את כל השטחים ובקעת הירדן או חלק? האם יש הסכמה שבשתיקה מצד בעלות בריתה (ירדן ומצרים למשל)? ואם לא, מה ההשלכות האפשריות?

אלו הן רק חלק מן השאלות שתשובות שלהם נבחרי הציבור, מימין ומשמאל, והדרג המדיני נמנעים מלספק להן תשובות ברורות. אולי כדאי לספח, ואולי מוטב להימנע? מה שבטוח הוא שדיון ציבורי מקיף ועמוק בסוגיה לא מתקיים.

במקום זה הושמעו הצהרות ריקות, ססמאות כלליות ושאר ירקות. הדיון הציבורי, כרגיל אצלנו כשהדברים אמורים בסוגיות של ביטחון לאומי, נשאר רדוד.

צה"ל ומערכת הביטחון כולה החלו לאחרונה לקיים דיונים מהותיים על תרחישים שונים הנוגעים לסיפוח, ההיערכות בשטח, הסיכוי להתלקחות סבב אלים ביהודה ושומרון וכיוצא באלו. הרמטכ"ל, אביב כוכבי, אף הורה על קיום משחק מלחמה בשיתוף השב"כ, שיבחן את ההשלכות האפשריות והמענים שברשות צה"ל

שר הביטחון, בני גנץ, הורה השבוע להאיץ את היערכות הצבא לקראת הצעדים המדיניים העומדים על הפרק בזירה הפלסטינית. עוד ציין כי בקרוב ימנה פרויקטור מטעמו שיעסוק בתיאום המהלכים הנדרשים בזירה זו, ויקים צוות משולב במשרד הביטחון שירכז את ההמלצות האופרטיביות. העובדה שמערכת נדרכת ונערכת לאפשרויות השונות חשובה, אבל כדאי שגם הציבור ידע על מה הולכים להחיל ריבונות.

בשנתיים האחרונות הפכו ישראלים רבים למומחים של ממש בסוגיות משפטיות כמו הלכת דרעי־פנחסי, עבירת סוביודיצה וחוק יסוד הממשלה. זה נהדר. לא חשוב מה עמדתכם בנוגע להעמדתו לדין של ראש הממשלה נתניהו, טוב שהדיון בסוגיה עוסק בשאלות של מהות ועומק, ולא נשאר רק ברמת ססמאות כמו "הוא זכאי", ו"מושחתים נמאסתם".

אבל כשזה מגיע לסוגיות של ביטחון לאומי, משום מה הציבור, שלפחות חלק ניכר ממנו מכיר את הנדבך הצבאי בתחום "דרך הרגליים", מעדיף שלא לדעת. ססמאות מבית מדרשם של ארגונים כמו "פרויקט הניצחון הישראלי", שקורא לסיפוח מבלי להסביר איך ומה, החליפו דיוני עומק על העלויות והתועלות של המהלך.

מה שבטוח – דיון ציבורי מקיף ועמוק בסוגיה לא מתקיים. במקומו הושמעו הצהרות ריקות, ססמאות כלליות ושאר ירקות. הדיון הציבורי, כרגיל אצלנו כשמדובר בסוגיות ביטחון לאומי, נשאר רדוד

כשהוויכוח הציבורי רדוד (והדיון העמוק והמקיף נשאר נחלתם של יודעי ח"ן ספורים) התוצאה כמעט תמיד עגומה. כך דיממה ישראל שמונה־עשרה שנות לחימה בלבנון, ניהלה מערכות ארוכות (מלחמת לבנון השנייה ו"צוק איתן") בלי שלציבור יהיה אכפת מדוע הסתיימו בתחושת החמצה, וגם נמנעת בימים אלה מלהיערך היטב לגל השני של מגפת הקורונה.

לא נורא, נספח וננצח. הפרטים? ההשלכות? כל אלה, כתב פעם יהונתן גפן בסיפור על האיש הירוק, הם "בכלל מסיפור אחר".

ומעניין לעניין באותו עניין. השבוע רחשו הרשתות החברתיות בעקבות סרטון שתיעד תקרית בה הותקפו שני מפקדי פלוגות מגדוד 932 של חטיבת הנח"ל, שרדפו אחר רכב של גנבי ציוד ואמצעי לחימה מן הפזורה הבדואית בבסיס צאלים. רכבים של תושבי הכפר, שיצאו לסייע לגנבים, חסמו את רכבם של הקצינים, והתעמתו עמם. במהלך העימות ירה אחד המ"פים, שחש מאוים, באוויר, ולאחר מכן נסוגו השניים.

תחקיר שקיים מפקד המרכז לאימונים טקטיים, אל"מ אוהד מאור, קבע כי הקצינים שגו ברודפם אחר הגנבים משום שתפקיד הצבא "הינו למנוע גניבות ולא לבצע מרדפים". יתרה מכך, קבע מאור, קצין שריון, שאין לבצע מרדף מחשש שכלי הרכב יתהפכו במהלך הנסיעה וחיילים ומפקדים יפגעו.

צאלים כבר מזמן הפכה למקור לא אכזב עבור גנבי אמצעי לחימה וציוד צבאי, רובם מן הפזורה הבדואית. חיילי מילואים התלוננו לא אחת על כך גדודים רבים בשנים האחרונות נאלצו להקצות לא מעט משאבים וכוח אדם בכדי לשמור על המאהל בו הם שוהים.

במקום לנצל את מקסימום הזמן והאנשים בכדי להתאמן באופן מיטבי, נדרשות יחידות מילואים וסדיר להקצות כל העת חיילים לשמירה על עצמם ועל ציודם, באמצע מדינת ישראל. בעשור האחרון לא ירד גדוד לאימון בצאלים מבלי שמפקדיו לא הגדירו בהישגים הנדרשים לאימון שלא ייגנב (הם כותבים יאבד) ציוד לחימה.

במקום לנצל את מקסימום הזמן והאנשים בכדי להתאמן באופן מיטבי, נדרשות יחידות מילואים וסדיר להקצות כל העת חיילים לשמירה על עצמם ועל ציודם, באמצע מדינת ישראל

אז נכון, מכת הגנבות בצאלים היא בעיה משטרתית הרבה לפני שהיא צבאית. והפתרון יחייב הקצאת משאבים, לאורך זמן, שכלל לא בטוח שהמשטרה יכולה להשקיע בלי החלטה וגיבוי של הדרג המדיני. עד שזה יקרה, זו נשארת בעיה של חיילים בסדיר ובמילואים, שעושים כמיטב יכולתם. הכל ידוע, אך בשטח אין שינוי של ממש.

אולי, לפני שמדברים על החלת ריבונות בשטחים, שטרם הוכרע הוויכוח הציבורי והבינלאומי בעניינם, כדאי להחיל את החוק והסדר בנגב, שבינתיים לפחות הוא חלק בלתי נפרד ממדינת ישראל. רק רעיון.

גל פרל פינקל, מפעיל הבלוג "על הכוונת", בלוג מדיני-ביטחוני על חזון, אסטרטגיה ופרקטיקה. בין היתר עבד כאנליסט בחברת מחקרי שוק ומודיעין עסקי. בעבר שירת בצנחנים ועבד במשרד ראש הממשלה. בעל תואר שני בדיפלומטיה וביטחון מטעם אוניברסיטת תל אביב. במחקריו עוסק בצה"ל, מערך המילואים, דוקטרינות ואסטרטגיות צבאיות.

פוסטים המתפרסמים בבלוגים של זמן ישראל מייצגים את כותביהם בלבד. הדעות, העובדות וכל תוכן המוצג בפוסט זה הם באחריות הבלוגר/ית וזמן ישראל אינו נושא באחריות להם. במקרה של תלונה, אנא צרו קשר.
עוד 781 מילים
סגירה