על חמלה ויהדות

איאד אל-חלאק
איאד אל-חלאק

בשנים האחרונות אני חש יותר ויותר איך איבדנו את החמלה שלנו. את מקומה תפסה ביקורת, שמחה לאיד, הצדקת התוקף ועוד. היום למשל חברה טובה פירסמה פוסט בו היא מביעה שאט נפש על הרג צעיר ערבי אוטיסט רק כי חשדו בו שהוא מחזיק אקדח.

התגובות והנאצות שקיבלה היממו אותי. תגובות רבות האשימו אותו בהרג של עצמו, ולא ראיתי טיפת חמלה או עצב. כלום. משום מה, המכנה המשותף שזיהיתי לאותם "לא חומלים" זה שלעיתים קרובות הם מתהדרים בנשיאת שם שמים. הם מצטטים בכל אמירה את אלוהים והיהדות ועוד בבל"ת מסוג זה ומשוכנעים שכל מעשיהם נעשים לשם שמים. כשאני רואה ונתקל בחוסר חמלה שכזה, כולי מתפלץ מהאופן שבו עיוותו את התפישה היהודית על חמלה והפכו אותה קרדום לחפור בה.

התגובות והנאצות היממו אותי. רבים האשימו אותו בהרג של עצמו, ולא ראיתי טיפת חמלה או עצב. כלום. משום מה, המכנה המשותף שזיהיתי אצל רבים מאותם "לא חומלים" זה התהדרות בנשיאת שם שמים

ראשית, אתחיל במושג שכולנו מכירים:

"ואהבת לרעך כמוך".

אמנם אני עוסק בחמלה ולא ב"אהבה" אולם הרבה פעמים חל בלבול ביניהם. לכאורה הציווי האולטימטיבי הוא לאהוב את האחר ובוודאי לחמול עליו. אולם יש בעיה עם פסוק זה. תמיד כששמעתי חילוני צועק לחרדי: "ומה עם הציווי האלוהי של ואהבת?", ידעתי שהוא לא מבין כי בעיני אותו חרדי ציווי זה הפך עקר. הרי נאמר בו ואהבת ל"רעך". קרי, החובה היא לאהוב את רעך, וכלפי מי שאינו רעך – אין חובה שכזו. ובוודאי שלפי פרשנות זו – מי שאינו יהודי אינו "רעך", גם מי שלא שומר תורה ומצוות אינו רעך ואין חובה לאהוב אותו. אז הנה, הציווי של "ואהבת" התאיין לכאורה ולא ניתן לעשות בו שימוש.

אולם פה יש פספוס אדיר. שהרי חמלה אינה קשורה לאהבה, אלא לרגש אנושי של בני האדם. חמלה לבעל חיים וליצור חי ובמיוחד לאדם, שלפי התפיסה נברא בצלם אלוהים. ובמילים אחרות, בתפיסת היהדות, לא צריכים לאהוב את האחר כדי להרגיש אליו חמלה.

הנה מספר דוגמאות מהמסורת:

בספר שמות נאמר:

"כי תראה חמור שנאך רבץ תחת משאו וחדלת מעזב לו עזב תעזב עמו"

למרות שהחמור שייך לשונא, אין זה קשור לחמור שעליו עלינו לחוש חמלה.
כשפרעה וחילו טבעו בים, רצו המלאכים לומר שירה, ואלוהים אמר להם:

"מעשה ידי טובעים בים ואתם אומרים שירה"?

פה יש אמירה ברורה על כך שעלינו להיות עצובים או לפחות להרגיש חמלה על מעשה ידיו של הקב"ה שמת, ומכאן למדו חז"ל שאין לשמוח בנפילתו של רשע.
ועוד דוגמא, עם יונה הנביא שקרא לתושבי נינוה לשוב לדרכם הטובה, אלוהים החליט בסוף לא להחריבה, והדבר חרה ליונה, שהיה צריך לעשות את כל המסע כאילו לחינם. אלוהים העמיד אותו על מקומו עם סיפור הקיקיון שנבל והוכיח אותו:

אַתָּה חַסְתָּ עַל הַקִּיקָיוֹן אֲשֶׁר לֹא עָמַלְתָּ בּוֹ וְלֹא גִדַּלְתּוֹ שֶׁבִּן לַיְלָה הָיָה וּבִן לַיְלָה אָבָד. יא וַאֲנִי לֹא אָחוּס עַל נִינְוֵה הָעִיר הַגְּדוֹלָה אֲשֶׁר יֶשׁ בָּהּ הַרְבֵּה מִשְׁתֵּים עֶשְׂרֵה רִבּוֹ אָדָם אֲשֶׁר לֹא יָדַע בֵּין יְמִינוֹ לִשְׂמֹאלוֹ וּבְהֵמָה רַבָּה

היהדות מקדשת את ערך החמלה כאמור לא רק כלפי בני אדם אלא גם בעלי חיים, כפי שראינו לגבי חמור שונאיך אולם לא רק. הגמרא מספרת על רבי יהודה הנשיא שיצא מבית המדרש עם תלמידיו, כאשר גדי הצליח לברוח מהמשחטה ונכנס להסתתר מתחת לגלבייה שלו, והוא (ר' יהודה) שלח את הגדי לשוחטיו באומרו:

"לך, לכך נוצרת".

לפי המסורת מאותו רגע נפלו על רבי יהודה ייסורים, מכיוון שלא חמל על הגדי, שהלא נאמר

"ורחמיו על כל מעשיו".

המנהיגים של עם ישראל נבחרו לפי חמלתם וראייתם את האחר, החמלה היא ערך חשוב ביותר בתפיסת המוסר היהודי וכמו שנאמר בישעיהו הנביא:

"באהבתו ובחמלתו הוא גאלם".

והציווי לחמול חשוב שבעתיים בתפיסה היהודית שכן האדם באשר הוא אדם נברא בצלם (ישנו מקרה אחד ויחיד שהתורה מצווה במפורש לא לחמול, וזה על העם העמלקי, אבל זהו מקרה אחר וייחודי, ובפועל שאול בסוף חמל).

תמיד כששמעתי חילוני צועק לחרדי: "ומה עם הציווי האלוהי של ואהבת?", ידעתי שאינו מבין כי בעיני החרדי הציווי הפך עקר. החובה היא לאהוב את "רעך", ולפי פרשנות זו – מי שאינו יהודי או שומר תורה ומצוות – אינו "רעך"

חשוב לי להדגיש איני עוסק בחמלה של אמפתיה או הזדהות, או הגשת "הלחי השניה" בשם אותה חמלה (כתפיסת הנצרות וכד'), אלא לחמלה בסיסית של "מעשה ידי טובעים בים ואתם אומרים שירה?"

כשאנחנו לא חומלים על אויבנו, אנחנו לא חומלים על אוהבינו והכי חשוב לא חומלים על עצמינו. הצמיחה בחיים נובעת מהיכולת לחמול ולהבין שהדברים אינם שחור ולבן ומורכבים. ואסיים בתפילת ראש השנה ויום כיפור כשהיהודים פונים לאלוהים ומבקשים ממנו "חמול על מעשיך". אם אנחנו רוצים שאלוהים יחמול על מעשה ידיו, זה מתחיל בנו.

יהודי, בוגר החינוך החרדי ליטאי / חסידי, תלמיד חכם בהווה, עורך דין ויועץ לחיים, חופר עמוק, תשוקה לחיים, מוזיקה, אוכל טעים, לאלוהים ולמורכבות האנושית

פוסטים המתפרסמים בבלוגים של זמן ישראל מייצגים את כותביהם בלבד. הדעות, העובדות וכל תוכן המוצג בפוסט זה הם באחריות הבלוגר/ית וזמן ישראל אינו נושא באחריות להם. במקרה של תלונה, אנא צרו קשר.
עוד 688 מילים
סגירה