זירת הבלוגים

בשר תותחים - אוטיסטים וילדים

נשלחים יומיום אל מותם הוודאי בקרב אבוד מראש. שולחיהם יושבים ליד שולחן מקבלי ההחלטות

רפיף קרעין בת ה-4 שנהרגה מכדור תועה

איאד אל חאלק נורה למוות בחדר אשפה במזרח ירושלים. נער אוטיסט עם "צרכים מיוחדים", ללא הגנה, ללא נשק, בלי שאיים על איש. הוא רק ברח מבהלה. ברח מהסכסוך אותו מעולם לא הכיר ולא הבין. שוטרי מג"ב ששמם לא פורסם דלקו אחריו. ירו בו בטענה שראו משהו חשוד בידיו. זה נגמר במותו.

איאד אל חאלק ז"ל הוא בשר התותחים.

לכאורה עולה השאלה המבצעית – מתי לוחצים על ההדק? מתי אדם נושא תפקיד ונשק לוחץ על ההדק והורג. זו לא שאלה פוליטית. לא כיבוש ולא אווירה. לא היסטוריה של דקירות ולא פיגועים ברקע. הרי איאד היה יכול להיות גם אוטיסט יהודי שנבהל וברח. אוטיסטים לא יודעים על זהותם הלאומית ועל המאבק הפלשתיני ישראלי.

אבל השאלה שתיחקר בוודאי היא רק שאלה ביורוקרטית, נהלית – האם שוטרי מג"ב הרגישו מאוימים. מאוימים עד כדי סכנה לחייהם? עד שאין ברירה אלא להפעיל נשק נגד המאיים? האם ירו על פי הנהלים, ההוראות, הפקודות…?

ככל שבוחנים את האירוע המזעזע של הריגת איאד, אי אפשר לא לראות את גודל האבסורד. שוטרים חמושים רודפים אחרי נער בורח, ובסופו של המרדף יורים בו למרות שאינו חמוש, ולמרות שלידו עומדת אישה שמזהירה אותם כי הוא אדם נכה. מה עובר בראשם? הצורך לצוד בכל מחיר את הנרדף? לחסל? להרוג? לממש את יכולתם להפעיל כוח? לבצע פקודות בכל מחיר? על מי הוא איים שם בחדר האשפה?

מה עובר בראשם? הצורך לצוד בכל מחיר את הנרדף? לחסל? להרוג? לממש את יכולתם להפעיל כוח? לבצע פקודות בכל מחיר? על מי הוא איים שם בחדר האשפה?

באותו שבוע מתה הילדה בת ה-4 רפיף קרעין, לאחר ששבועיים קודם נורתה במזרח ירושלים מכדור תועה שפגע בראשה. רפיף התגוררה בעיסאוויה, וכדור M16 שירה מישהו נושא M16 חדר בשקט לראשה. שבועיים על שולחן הניתוחים לא עזרו ומוחה לא הצליח לספוג את הכדור התועה השקט.

רפיף קרעין ז"ל היא בשר התותחים.

אוטיסטים וילדים. הם בשר התותחים של הסכסוך הפוליטי, המדיני, הצבאי. הם נשלחים יומיום אל מותם הוודאי בקרב אבוד מראש, חסר תכלית. שולחיהם אל המוות המיותר הזה יושבים ליד שולחן מקבלי ההחלטות. לעתים בשני הצדדים. אדישים ודואגים רק לעתידם הפוליטי. אולי ריבונות, אולי סיפוח, אולי אינתיפאדה, אולי מדינה. אולי מדינות העולם יתערבו, אולי ילחצו, אולי כלום לא ישתנה.

שוטרי מג"ב האנונימיים ואותו יורה ב-M16 שהרג את רפיף קרעין, הם התותחים. מובלים אל שדה הקרב ובידיהם הפגזים והקנים, ולהם ניתנות הוראות פתיחה באש. לכאורה זה נתון מעתה בידיהם, על מצפונם, על פי שיקול דעתם.

אולם הוראות הפתיחה באש שנועדו לשמור על רמתו המוסרית של הלוחם, לא עוזרות לאיאד ורפיף. בסופו של יום ב"שדה הקרב" בו הם חיים, מתנהל מצוד. כדורים עפים, והם למעשה רצים בין שריקת הקליעים, משחקים וחיים אל מול האש. כמו החיילים בגליפולי בקרבות מלחמת העולם הראשונה, היוצאים בהמוניהם מהתעלות ורצים בשורות חזיתיות ישר אל מול מקלעיהם של חיילי הצבא העותמאני, סופגים את הכדורים בלית ברירה, אך מבצעים את חובתם לקום ולהסתער. לפי פקודה.

בשר התותחים של המלחמה הם שוכני הרחובות וחדרי האשפה, גני הילדים, המוסדות לבעלי צרכים מיוחדים ומרחב המטווח והטווח בין קני הרובים. אנשים פשוטים. אלה חוטפים את מחיר פחדם של הקברניטים להפסיק את האש.

בשר התותחים הם שוכני הרחובות וחדרי האשפה, גני הילדים, המוסדות לבעלי צרכים מיוחדים ומרחב המטווח והטווח בין קני הרובים. אנשים פשוטים. אלה חוטפים את מחיר פחדם של הקברניטים להפסיק את האש

מולם עומדים מקבלי ההוראות. מבצעי ההוראות. הציידים על פי פקודה. מקבלי ההחלטות לא יפסיקו את הקרב. לא יקפלו את התותחים ולא יתיישבו לדבר ביניהם על גורלם של ה"לוחמים" בשני צידי החזית. אילו רצו להפסיק את המלחמה, בשר התותחים לא היה נאכל לאור השמש יומיום.

נסיך: בחיים עוד לא ראיתי כזה אוסף-עולב.

פלסטאף: פה-פה-פה, טובים מספיק להשתפד על כידון, בשר תותחים, בשר תותחים. הם ימלאו בור-אחים טוב כמו כל בן טובים. שה, בן אדם, בני תמותה, בני תמותה.

(ויליאם שייקספיר / הנרי הרביעי)