מאורעות השבועות האחרונים כאן ובארצות הברית, הולידו רצון עז, כמעט בלתי נשלט, לחפש מפלט במחוזות אחרים. טיסות לחו"ל הן עדיין בבחינת חלום רחוק (כשאני חושב על זה, ממש בשעה שאני מקליד את הדברים האלה, הייתי אמור להיות בדרך לשדה התעופה). לכן היד נשלחת כמעט באופן טבעי למדף ספרי השירה.
יש הרבה משוררים ומשוררות שאני אוהב מאוד את הכתיבה שלהם, ובכל זאת אחת המשוררות שאני מרגיש הכי קרוב ובן-בית בעולם שלה היא המשוררת דליה רביקוביץ.
זה דבר קצת חמקמק ומסתורי.
יש כותבים שהולכים איתי כבר שנים. כלומר, אני נהנה מאורם או חוסה בצלם, מטפס באמצעותם עד הרקיע או שוקע יחד איתם לתהום מצולות.
שורות הפתיחה מ"מיכאל שלי" של עמוס עוז למשל, הן אחת הדוגמאות המובהקות לכך: ("אני כותבת מפני שאנשים שאהבתי כבר מתו. אני כותבת מפני שבהיותי ילדה היה בי הרבה כוח לאהוב ועכשיו כוחי לאהוב הולך למות") וגם חנוך לוין המוקדם (אני יודע. חלק מחבריי הטובים והחכמים ינועו אולי עכשיו על הכיסא בחוסר נוחות מופגן למקרא החיבור שאני עושה בין לוין לעוז, אבל למי אכפת).
שורות מתוך "מלכת אמבטיה" למשל:
"היה זה בגיל שלוש, שאיבדתי את נעורי, בדרך מגן הילדים אל המקלט
מטוסים יפי-כנף חלפו מעלי ביעף, והותירו אותי ופני כבושות בעפר"
דברים שנחקקים עמוק בזיכרון והופכים להיות חלק מה ד.נ.א שלך.
ובכל זאת בתוך העולם הזה שרובו ככולו מורכב ממילים, יש אצלי לשירה של רביקוביץ מקום מיוחד.
יש כותבים חכמים שאתה מעריך מאוד את השירה שלהם, ובכל זאת נדרש לא מעט זמן כדי לפצח את הטקסטים שלהם, או שנדרש מעין "גשר גלילים" (סליחה על הדימוי הצבאי) כדי לעבור את המרחק שנפער בינך ובינם. לפני שאתה צולל לתוך עולמם אתה צריך, אם להשתמש בדימוי בו פתחתי, לעמוד לא מעט זמן בתור לביקורת הדרכונים כדי לקבל סוף סוף היתר להיכנס לתוך היבשת המילולית שלהם.
אני לא אוהב במיוחד (בעצם די מתעב) להשתמש במונחים ניו אייג'יים שגורים, אבל בכל זאת – יש טקסטים שהחיבור שלך איתם הוא ודאי ומידי. יש תמיד איזו מילה או שורה שננעצת לך ישר בלב. וצריך להגיד גם את זה –
מעולם לא פגשתי את דליה רביקוביץ. מובן שיותר מפעם או פעמיים קראתי במקוטע חלקים מתוך הביוגרפיה שלה, ובכל זאת אני מבקש לעשות את המסע הקצר שאני עושה כאן במנותק מאותה ביוגרפיה. כאילו שהטקסטים שהיא השאירה אחריה מתקיימים בעולם נפרד. שונה. מרוחק.
קשה גם להסביר את היופי של הטקסטים שלה, ואת הכוח של המילים שבאמצעותן אתה הופך לרגע כמעט חסר נשימה ומשקל.
זה משהו שאם הוא שם, אתה פשוט חש בו, או כמו שכתב פעם עגנון בהקשר אחר בסיפור "המלבוש":
"זה משהו שאם הוא יש, המלבוש מלבוש, ואם חסר אין המלבוש מלבוש"
משהו שמהדהד כנראה איזה יסוד נפשי עמוק אצלך, וגורם לך תוך שניה
"להרהר בצער מראשית הסתיו האפור ועד סוף הקיץ הצהב" (מתוך השיר "תמונה").
שניים שלושה דילוגים קלים ואתה כבר נמצא בעולם אחר. לא צריך ג'יפ שטח מפואר, ולא צריך לקום בארבע בבוקר. לא חייבים לארוז תרמיל. לא חייבים לעבור את כל שביל ישראל. אתה גולש ישר במורדות יחד עם הכבשים הירוקים
"והים למטה משכשך ומכחיל מן השמש"
ויחד איתה אתה נופל ("ממטוס באמצע הלילה") למקום שבו יש
"סהר כבדיל מרוקע, ואין מי שיבדיל/ בין זהב ובין בדיל/ השקול בפרוטה מחוקה" ("צער הלילה" מתוך הספר "בובה ממוכנת")
ופתאום חשבתי על זה שאולי דווקא העובדה שלא פגשתי אותה מעולם (טוב בסדר. לא ממש. אם כבר הגעתם עד הנה. פעם אחת בכל זאת חלפתי לידה בתאטרון הבימה, אבל אני לא זוכר בדיוק מה היה ההקשר) מסייעת בידי להרגיש כל כך קרוב אליה.
היא לא לימדה אותי בחוג לתאטרון באוניברסיטה
לא קראתי אותה רוטנת באיזה פוסט בפייסבוק
לא ראיתי אותה בהופעה
לא חיזרתי אחריה
היא לא חיזרה אחרי (סתם. אף משוררת לא חיזרה אחרי. גם לא משורר. את משחק הניחושים הפרוע מי הוא מי, אני משאיר כמובן על אחריותכם בלבד).
לפני כמה שבועות כתבתי פה כמה דברים בעקבות הביוגרפיה היפה שחיבר בן הקבוץ שלי ד"ר עדו בסוק על עמיחי, ביוגרפיה שבה הוא ניסה (בדרך יפה מאוד כמו שכתבתי) להלחים בין מילים של שיר לבין השדה הפיזי שבו הן "נולדו" ("גשם נופל על פני רעי" למשל). ואילו כאן, במסע שאני עורך עם רביקוביץ אני מתעקש כמעט באדיקות לנתק כל קשר גורדי שיחבר בין הביוגרפיה לבין המילים. לנסות לצייר לי דברים, כאילו בלי לדעת דבר או חצי דבר על מי שכתב אותם. לא לנסות לחבר. לא לנסות לפרק. לא לנסות להרכיב. רק לחזור בשלום עם
"סירת מפרשים מאיי השמש ושיחי האלמוגים" ("ארץ רחוקה" מתוך הספר "המערב הכחול")
ולכן, במין אסקפיזם מוצהר וגלוי, אני גם נמנע, לפחות הפעם, מדיבור על כל השירים ה"פוליטיים" של רביקוביץ (אין באמת חלוקה כזאת ברורה. הפוליטי מסתתר כמעט מתחת לכל שיר או שורה) ולא בגלל שהם טובים פחות או יותר – אני הרי לא נמצא כאן על תקן של מבקר ספרותי. אין לי באמת כלים מקצועיים לעשות את זה.
זהו מין ניסיון שנועד אולי מראש לכישלון, להסביר את מה שאולי לא ניתן להסביר בכלל באמצעות מילים. פעימות לב. יופי צרוף. תחושת התעלות.
אני אוהב אותה בגלל היכולת שלה לקפל עולם שלם בתוך כמה שורות קצרות. שורות בהן
"חורף וקיץ התהפכו בין גבעולי הדשא" ("החלון" מתוך הספר בעל אותו שם)
בכובע השני שלי אני נמצא לא מעט שעות מול טקסטים שאני צריך לערוך (כרגיל אי אפשר בלי קצת תוכן שיווקי). לא תמיד הם טקסטים מוצלחים כל כך לצערי, ואני עושה את המיטב כדי לנפות, להבריק ולשכלל, להסיר מעל המילים כמויות לא קטנות של מליצות, שומן ואבק, כאלה שאולי דבקים לפעמים גם בכתיבה שלי. ולכן אני מחזיק ממש לידי על שולחן העבודה את ספר השירים שלה. כדי להתנחם. כדי לראות דברים באופן אחר, צלול יותר (ולא. לא "אוויר הרים צלול כיין").
מקום מפכה. מעין סודי. מקום שבו
"לא נשמע בהם קול ורחש בם לא יעבור" ("כתמי אור" מתוך ספר בעל אותו שם).
"בכל מקום שנחה עיני היו רצועות ארגמן" (היא כותבת בשיר "הזמן הניצוד ברשת"),
ואתה מרגיש איך רביקוביץ מנסחת עבורך משהו חשוב. איך היא טורחת גם ממרחק הזמן שעבר, להדריך אותך לאן כדאי וצריך לכוון את העין.
רביקוביץ, שהיה גם יסוד דיכאוני בחייה (מה לעשות. בסוף בלי שהרגשתי, פיסת ביוגרפיה בכל זאת מבצבצת פה) כתבה פעם:
"מַה כְּבָר עָשִׂיתִי?
אֲנִי שָׁנִים לֹא עָשִׂיתִי כְּלוּם.
אֲנִי רַק הִסְתַּכַּלְתִּי בַּחַלּוֹן.
טִפּוֹת גֶּשֶׁם נִסְפְּגוּ לְתוֹךְ הַדֶּשֶׁא,
שָׁנִים עַל שָׁנִים"
("החלון" מתוך ספר בעל אותו שם)
מה כבר עשית?
עשית הרבה. לפחות בשבילי.
ובהזדמנות חגיגית זאת – מי שרוצה באמת להעמיק ביצירתה של רביקוביץ, מוזמן לעיין ב"דליה רביקוביץ – בחיים ובספרות", הספר המצוין שכתב ד"ר גדעון טיקוצקי.
רק טוב שיהיה לכולנו.
אודי בן סעדיה למד בימוי בחוג לתאטרון באוניברסיטת תל אביב. מחזות פרי עטו הוצגו בפסטיבל לתאטרון אחר בעכו, בתאטרון צוותא, הסמטה ותמונע בתל אביב. כתב בטור הסאטירי "בוקר טוב מעריב", ובעיתונים "חדשות" ו"העיר". פרסם סיפורים קצרים במוספים ספרותיים שונים וספר שלו יצא בהוצאת הקיבוץ המאוחד. בן קיבוץ אשדות יעקב. גר היום בבית דגן. משתדל לרוץ בשדות אם אפשר ולהביט על עצמו ועל העולם קצת מהצד. לפעמים זה כואב ולא מעט פעמים זה גם משעשע.
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם