על הצידוק - "סכנת חיים"

הפגנת תמיכה באלאור אזריה מחוץ לבית הדין הצבאי בקריה, 24.3.2016 (צילום: Tomer Neuberg/Flash90)
Tomer Neuberg/Flash90
הפגנת תמיכה באלאור אזריה מחוץ לבית הדין הצבאי בקריה, 24.3.2016

להלן שני מקרים של ירי בפלסטינים כמקרה בוחן לטענת "סכנת החיים":

מקרה ראשון: עבד אל פתאח אלשריף.
העובדות: ביום חמישי בתאריך 24.3.2016 נורה למוות בראשו עבד אל-פתאח אלשריף, מחבל פלסטיני ששכב פצוע על הארץ לאחר שביצע פיגוע דקירה, בידי חייל צה"ל.
טענת החייל היורה: חששתי כי המחבל נושא על גופו מטען חבלה, לנוכח הסכין שהייתה מונחת על הכביש בקרבת המחבל, ולאור כך שהבחנתי במחבל מזיז את ידו, סברתי כי המחבל מנסה לבצע פיגוע משולב. חשתי בסכנת חיים מוחשית ומיידית פעלתי על מנת להגן על עצמי ועל השוהים בזירה.

מקרה שני: איאד אלחלאק.
העובדות: ביום שבת בתאריך 6.6.2020 נורה למוות איאד אלחלאק, פלסטיני תושב מזרח ירושלים, בידי שוטר משמר הגבול בעיר העתיקה. נתיחתו העלתה כי הוא נורה פעמיים בפלג גופו העליון.
טענות הצדדים: לטענת השוטרים שירו בו הוא החזיק חפץ חשוד בידו, לאחר שנורה התברר כי הוא לא אחז בידו בנשק, בהמשך נודע כי איאד אלחלאק הוא אדם בעל צרכים מיוחדים שהיה מלווה במדריכה שלו והעדים לירי סיפרו כי הוא נורה כשהוא שכוב על הקרקע ורועד.

המקרה הראשון

עלה לכותרות בזכות סרטון שצולם בזמן אמת בעת הירי, סרטון שהביא לכך שהחייל היורה הועמד לדין על עבירת ההריגה. כשנה לאחר האירוע הורשע החייל היורה בהריגה. השופטים דחו את טענתו כי חש בסכנה לחייו וגזרו עליו 18 חודשי מאסר בפועל.

החייל ערער הן על ההרשעה והן על גזר הדין, אך ערעורו נדחה תוך ששופטי הרוב קבעו כי:

"המערער לא נטל אחריות על המעשים ולא הביע שמץ הרהור או פקפוק. ערעור ההגנה על קלות העונש נדחה אפוא על דעת כל השופטים. מידת הפגיעה בערכים בשל מעשי הנאשם רבה מאוד. אין זו דרכה של מדינת ישראל, אין זו דרכו של צה"ל. מדובר במעשה אסור ולא מוסרי".

בדעת המיעוט נקבע כי:

"יש להחמיר את עונשו של המערער. יש לצפות מכל חייל שיפעיל שיקול דעת מירבי. גם אם נדביק למחבל שמות תואר שישקפו רגשות שנאה ובוז, עדיין אדם הוא – ולא חיה או חפץ. גם מחבל שנפצע זכאי לקבלת טיפול רפואי נאות שיכול להציל את חייו. אין להתיר התרת דם. המערער קיפד את חייו של מפגע נבזה, כשביניהם עומדים מפקד הפלוגה ומפקד המחלקה. הוא ירה ללא כל צורך מבצעי. הראיות מאפשרות להגיש כתב אישום חמור יותר, אך התביעה הצבאית עשתה את שיקוליה".

המקרה השני

עלה לכותרות בישראל משתי סיבות עיקריות:

  1. הראשונה, איאד אלחלאק שנורה למוות הוא אדם בעל צרכים מיוחדים וקשה היה להתעלם מהתמונה של פניו עם עיניו הגדולות והיפות כשהוא אוחז בידיו עציץ ונראה כסמל לתום.
  2. השנייה, איאד אלחלאק נורה למוות בסמיכות מקרים למוות של צעיר שחור אמריקאי בידי שוטר לבן – וההשוואה בין שני המקרים היתה לבלתי נמנעת.

לראשונה הגיב ראש הממשלה בנימין נתניהו לירי באיאד אלחלאק ואמר את הדברים הבאים:

"זו טרגדיה, מצפה לבדיקה מלאה".

אני רוצה להתייחס לתגובתו מהבחינה המילולית, בחירת המילים בהן השתמש. ובכן, המילה הראשונה שהוא השתמש בה היא – "טרגדיה". כשאנחנו חושבים על טרגדיה האסוציאציה הראשונה העולה בראשנו היא אסון טבע, כוח עליון שגרם לאסון, משהו בלתי נמנע, משהו שאין לחפש בעטיו אשמים, משהו שקרה ללא שליטה ויש להשלים איתו. כך למשל מוות בעריסה הוא טרגדיה, דום לב בגיל צעיר הוא טרגדיה, מוות בעת לידה הוא טרגדיה.

מה לגבי המוות של איאד אלחלאק, האם אפשר להגדיר את מותו כטרגדיה? כמוות בלתי נמנע? כאסון טבע הנגרם בידי כוח עליון? מדובר בשאלות רטוריות בלבד, המוות של איאד אלחלאק נגרם בידי השוטרים שירו בו, הם אחראים למותו ועל כן על אף שמדובר בטרגדיה, הרי שאין מדובר במוות בלתי נמנע.

האם אפשר להגדיר את מות איאד כטרגדיה? כאסון טבע? מדובר בשאלות רטוריות, מותו נגרם בידי השוטרים שירו בו ואחראים למותו. לכן על אף שמדובר בטרגדיה, הרי שאין מדובר במוות בלתי נמנע

בהמשך אמר נתניהו שהוא "מצפה לבדיקה מלאה". שימו לב שהוא לא השתמש במילה חקירה אלא השתמש במילה בדיקה, ולא בכדי. המילה חקירה יכולה ללמד על מעשה פלילי, כמו למשל בביטוי "חקירת משטרה". חקירה מלמדת על אחריות לאירוע, על חיפוש אשמים, ועל כך שאם נמצאים אשמים עליהם לתת את הדין.

אלא שמהרגע שנתניהו השתמש במילה בדיקה תחת המילה חקירה, הרי שהוגדרה מטרה והיא איננה חיפוש אשמים. השימוש במילה בדיקה אומר שיבדקו את נהלי הפתיחה באש, יבדקו האם היורה פעל במסגרת הנהלים או חרג מהם וכדומה. משכך לא יהיה מי שייתן את הדין על המוות של איאד אלחלאק.

לכאורה אין דבר משותף

לכאורה אין דבר משותף בין שני המקרים: האחד הוא פלסטיני שבא לבצע פיגוע ואילו השני הוא פלסטיני שלא רק שאינו יודע פיגוע מהו אלא שהוא אדם בעל צרכים מיוחדים. מעצם השוני הזה נובע גם היחס השונה בתכלית של החברה בישראל לשני המקרים:

על המקרה הראשון אפשר לומר כי רבים סברו שעצם עובדה שהפלסטיני בא לבצע פיגוע הופכת אותו לבן מוות, לכזה שמותר לירות בו גם כשאינו מהווה סכנה לסביבה ושהחייל היורה הוא גיבור שצריך לקבל צל"ש על הירי. זו הסיבה שהמשפט של היורה לווה במחלוקת ציבורית קשה. זו גם הסיבה שעל אף שהורשע בדין בעבירת ההריגה, הרי שלא ניתן לומר כי העונש שנגזר עליו הולם את חומרת מעשיו. ואילו על המקרה השני ספק אם מישהו ייתן הצדקה לירי.

שימו לב שנתניהו לא השתמש במילה "חקירה" אלא במילה "בדיקה", ולא בכדי. חקירה יכולה ללמד על מעשה פלילי, כמו בביטוי "חקירת משטרה". היא מלמדת על אחריות לאירוע וחיפוש אשמים

למעשה רב המשותף

למעשה רב המשותף על המפריד:

  • בשני המקרים מדובר בירי על פלסטינים
  • בשני המקרים מדובר היה בפלסטינים שלא נשאו נשק בעת שנורו
  • בשני המקרים טענת ההגנה של היורים היא כי חששו שהפלסטינים מחזיקים בנשק. במקרה של עבד אל-פתאח אלשריף דובר על חשש מחגורת נפץ, לא פחות, ואילו במקרה של איאד אלחלאק השוטרים טענו כי הוא "החזיק בחפץ חשוד", הכוונה כמובן לכלי נשק. במילים אחרות טענת ההגנה, או ההצדקה לירי בשני המקרים היא, כי היורים חשו בסכנה לחייהם ועל כן ירו.

קל ללכת שבי אחרי הצידוק "סכנה לחיים", והרי אין אדם שיחוש בסכנה ממשית לחייו ולא ינסה להגן עליהם. בצידוק הזה נכנס אפילו המדרש התלמודי:

"הבא להורגך השכם להורגו"

אבל כשמתייחסים לצידוק הזה עלינו לזכור שגם כאשר מדובר בתחושה סובייקטיבית שקשה לשפוט אותה בדיעבד – אין היא בלתי שפיטה. קיימים אמצעים לשפוט אותה בהתאם לנסיבות המקרה – כפי שהוכח בירי במחבל ששכב פצוע על הקרקע. יש אפשרות לקבוע האם אכן הירי היה תגובה לסכנה לחיים והאם אפשר היה למנוע את הירי ולהסתפק באמצעים אחרים. על כן אי אפשר להפוך את הצידוק הזה לחזות הכל. אי אפשר להפוך אותו לתרוץ שימושי לירי בקלות, בקלות רבה מדי, בפלסטינים לא חמושים – כן, אפילו אם הם מחבלים שביצעו פיגוע. שהרי בתי המשפט נבחנים במקרים הקשים הבאים לפתחם ולא במקרים הקלים.

כשמתייחסים לצידוק "סכנת החיים", עלינו לזכור שגם כשמדובר בתחושה שקשה לשפוט בדיעבד – אין היא בלתי שפיטה. קיימים אמצעים לשפוט אותה בהתאם לנסיבות המקרה

במקרה הראשון של עבד אל פתאח אלשריף הוכח בסרטון והוכח במשפט כי היורה ירה בקור רוח מתוך כוונה להרוג את המחבל ולא מתוך צורך הגנתי.  מה יהיו תוצאות הבדיקה (בדיקה ולא חקירה) של הירי באיאד אלחלאק? אינני יודעת אבל עצם העובדה כי מדובר בבדיקה ולא בחקירה מעלה את החשש כי הטענה תתקבל והיורים יצאו בלא כלום.

שני המקרים האלה הם אמנם מקרי קצה – האחד מחבל לאחר ביצוע פיגוע והשני אדם בעל צרכים מיוחדים – אבל בשני המקרים מדובר בבני אדם בעלי הזכות החוקתית לחיים. זכות שאיננה ניטלת מהם רק כי הם מחבלים שביצעו פיגוע או רק כי הם פלסטינים. ובעיקר זכות שאיננה ניטלת מהם כי מישהו שהוא חזק, חמוש ומוגן "חש בסכנה לחייו".

אי אפשר להתשמש בטענת הגנה זו בכל פעם שיורים בפלסטינים למוות – השימוש בהגנה זו צריך להיות שמור למקרים בהם יש סכנת חיים אמיתית ולא כהצדקה לירי נמהר באנשים שזכויות האדם הבסיסיות שלהם נרמסות על ידנו מעל לחצי מאה.

ואחרון – המשימה הניתנת בידי החיילים והשוטרים להחליט, לעיתים בשבריר של שנייה, האם מדובר בסכנת חיים – היא משימה קשה. לעיתים בלתי אפשרית. היא יכולה לקבוע את דינם לחיים או למוות. למדינה ששלחה אותם לבצע את המשימה יש אחריות והיא איננה יכולה להתחבא מאחורי החיילים שנשלחו לבצע את המשימה.

דוקטור לביוכימיה ומשפטנית.

פוסטים המתפרסמים בבלוגים של זמן ישראל מייצגים את כותביהם בלבד. הדעות, העובדות וכל תוכן המוצג בפוסט זה הם באחריות הבלוגר/ית וזמן ישראל אינו נושא באחריות להם. במקרה של תלונה, אנא צרו קשר.
עוד 1,223 מילים
סגירה