הדרך מתפתלת מתחת לעיירה הפלסטינית עקרבה, כמה קילומטרים דרומית לשכם. השדות עוד מוריקים, רגע לפני שהקיץ יצהיב אותם. רן כהן – מי שהיה חבר כנסת במרצ עד לפני עשור – מתבונן מחלון האוטובוס בגעגוע, ונזכר בסיפור נשכח מתחילת שנות השבעים.

הסיפור של כהן מגלם בתוכו את כל המרכיבים שאפיינו את השמאל הישראלי הוותיק, הבטוח בעצמו: עבודה בשדות הפלחה של הקיבוץ, שירות מילואים כקצין בצנחנים, תמיכה של סטודנטים מעורבים פוליטית, ואהדה של התקשורת שהקימה "צעקה גדולה". היו זמנים, ומה שנשאר זה רק מורשת הקרב של המחאה.

רן כהן בסיור מרצ בגדה המערבית, ב-4 ביוני 2020 (צילום: אמיר בן-דוד)

לכן כשכהן מסיים לספר את הסיפור, הוא בכל זאת מרגיש צורך להוסיף התנצלות רפה. ממרחק השנים גם הוא מרגיש, שאולי כל המאבקים הגדולים ההם, שנראו אז גורליים, ואכן היו כאלה, שימשו בסוף רק למירוק המצפון.

"זה היה בתחילת שנות השבעים. השתחררתי מאימון במסגרת המילואים בצנחנים וחזרתי לקיבוץ שלי (גן שמואל). לעבוד בכותנה. בפלחה. העבודה הזאת בפלחה הייתה הדבר הכי משעמם בעולם. למה? כי כל מה שעשיתי היה לחפש חרקים כל היום. הג'וקים האלה שאוכלים את הכותנה.

"כדי לא להשתעמם הסתובבתי כל היום עם טרנזיסטור בכיס ועם אוזניה באוזן ושמעתי חדשות, שירים, הכול. זאת הסיבה שעד היום אני יודע את כל המילים של השירים העבריים מאז בעל פה.

"באחד הבקרים, בשעה עשר בבוקר, ארבעה או חמישה ימים אחרי שחזרתי מהמילואים, אני שומע פתאום בחדשות שצה"ל הזמין מטוס ריסוס עם רעל וריסס את שדות החיטה או השעורה של הכפר עקרבה. ממש השדות שאנחנו רואים פה, איפה שאנחנו עוברים עכשיו.

"שמעתי את זה ופשוט השתגעתי. הסתכלתי מסביבי וראיתי שהכול ירוק, אני באמצע שדות הכותנה של גן שמואל, איזה כיף, ואני אומר לעצמי 'אנחנו מרססים ברעל שדות ירוקים בארץ שלנו? הרי זה פשוט מטורף! חייבים לעצור את זה'.

"שמעתי את זה ופשוט השתגעתי. הסתכלתי מסביבי וראיתי שהכול ירוק, אני באמצע שדות הכותנה של גן שמואל, ואני אומר לעצמי 'אנחנו מרססים ברעל שדות ירוקים בארץ שלנו? זה פשוט מטורף! חייבים לעצור את זה'"

"חזרתי הביתה לצהריים, התרחצתי, החלפתי בגדים ונסעתי לתל אביב. אז הייתי בארגון שקראו לו שי"ח – שמאל ישראלי חדש – וארגנתי הפגנה של כמה מאות סטודנטים, קיבוצניקים ואחרים. באנו כאן לשטח, ליד הכפר, עם שלטים והכל, למחות על העוול הזה שבו מרססים שדות של פלאח פלסטיני ברעל מהאוויר. זה נראה לי באמת מטורף.

"ומה היה הדבר שהכי שיגע אותי? את מי הביאו מהצבא כדי לעצור אותנו? את החטיבה של הצנחנים שאיתה שבוע קודם הייתי באימונים. הם רדפו אחרינו ואנחנו ברחנו מהם. עשינו כל מיני תרגילים ובסוף הצלחנו להפגין את המחאה שלנו.

"קמה צעקה גדולה בארץ ובעולם נגד המעשה הבריוני והברוטאלי הזה. את המחאה שלנו השמענו. מה יצא מזה? אני לא יודע. אבל השמענו מחאה. אני, בכל אופן, חזרתי לקיבוץ בהרגשה שעשיתי מה שהמצפון שלי אמר. ואני מאמין בזה מאז ועד היום. לעשות מה שהמצפון שלך מורה לך".

רן כהן עם פלאח פלסטיני במהלך סיור של "שלום עכשיו" בשטחים ב-11 באוגוסט 2004 (צילום: פלאש90)

נערי הגבעות של הבית השני

רן כהן כבר לא זוכר בדיוק את כל פרטי האירוע, שהסעיר בשעתו אותו ואת חבריו לשמאל שעוד היה חדש. הרי חלפו מאז כמעט חמישים שנה. הוא זוכר כעס, ומטוס ריסוס ופלאח מסכן ורעל בשדות. לצעירים ממנו, שמקשיבים למורשת הקרב השמאלנית באוטובוס שחולף על הכביש מתחת לעקרבה, בואכה אריאל, כבר אין בכלל מושג על מה הוא מדבר.

כי בחצי המאה שחלפה מאז, נבנה מרתף ענק מתחת למושג הזה, "הכיבוש" – שהפך בפי מלעיגיו מימין ל"אקיבוש". ואל המרתף הזה נדחסו עם השנים אלפי סיפורים כמו הסיפור של עקרבה, שבינתיים כבר נשכחו מלב כולם, מלבד מלב הקורבנות.

אבל אם אנחנו כבר כאן, ומתכוננים לסיפוח המתקרב, זו הזדמנות טובה להיזכר גם בסיפור הזה, אחד מני רבים. כי למרות שהוא אולי נשכח מלב, הוא בכל זאת אקטואלי להפליא: עקרבה היא עיירה שנמצאת בשטח B, שבשליטה אזרחית פלסטינית, אבל אדמות הכפר נמצאות לא רחוק משם, בבקעת הירדן. בשטח שמיועד עכשיו לסיפוח.

מבט לעבר הכפר עקרבה מההתנחלות מגדלים בגדה המערבית (צילום: Eddie Gerald / Alamy)

כיום מתגוררים בעקרבה פחות מעשרת אלפים תושבים. רובם עובדים בחקלאות בהתנחלויות של בקעת הירדן. פעם בכמה שנים הכפר עולה לרגע לכותרות בעקבות אירועים אלימים. שטחי החקלאות שסמוכים לעקרבה מעוררים עימותים עם ההתנחלות הסמוכה איתמר.

באוקטובר 2002 יצאה קבוצת חקלאים פלסטינים מעקרבה למסוק זיתים בחלקה של הכפר שנמצאת קילומטר וחצי דרומית לאיתמר. מתנחלים מאיתמר ומגבעה 777 (גדעונים) ירדה לכיוונם והחלה לירות. שני פלסטינים נפצעו, והאני בני מניה, צעיר בן 24, נהרג. ככל הידוע, לא נעצרו חשודים.

באפריל 2004 פשט כוח צה"ל על בית בעקרבה ותוך כדי ירי לעבר אחד הבתים, קרא לבעלים לצאת החוצה. בעל הבית, מוחמד דירייה, פתח את הדלת ונורה למוות במקום. מאוחר יותר הסתבר שהחיילים הרגו את האדם הלא נכון. אחיו של מוחמד, איברהים, שגר בבית הסמוך, היה המבוקש שאחריו חיפשו. קורה. בצה"ל מסרו ש"הוסקו מסקנות".

ב-2014 רוססו כתובות נאצה של תג מחיר על המסגד בכפר. ב-2018, חודש אחרי שתושב עקרבה רצח בירושלים את עדמיאל קולמן, הוצתה דלת המסגד ביישוב.

פעולת תג מחיר במסגד בעקרבה, ב-13 באפריל 2018 (צילום: Nasser Ishtayeh/Flash90)

זו הכרוניקה האלימה המוכרת בשטחים בעשורים האחרונים. האלימות שמופעלת על ידי ישראלים, מתנחלים או חיילים, נשכחת. האלימות הפלסטינית מוגדרת "טרור" ומוכיחה שהם דוחים את ידנו המושטת לשלום.

אבל לעקרבה יש גם היסטוריה ארוכה הרבה יותר, שמזכירה למה הסכסוך הישראלי-פלסטיני הוא פלונטר שגם גדולי הדור לא מצליחים להתיר.

בעקרבה, כמו בגדה המערבית כולה, ההיסטוריה חוזרת על עצמה שוב ושוב, פעם כטרגדיה אלימה, ופעם כטרגדיה עוד יותר אלימה. ולכן, עוד לפני שנחזור אל הפרשה בת זמננו של מטוסי הריסוס, זו שהסעירה בתחילת שנות השבעים את רן כהן וחבריו, ושהובילה בהמשך להפקעת קרקעות עקרבה, שעוד מעט אולי יסופחו לישראל, נחזור אלפיים שנה אחורה וניזכר באלעזר בן-דינאי.

בן-דינאי היה טיפוס מפוקפק ונשכח למדי מההיסטוריה היהודית, שהתגורר בעקרבה ואפשר לראות בו אבטיפוס לנערי הגבעות של היום, שממשיכים למרר את חייהם של אנשי עקרבה.

בן-דינאי היה טיפוס מפוקפק ונשכח למדי מההיסטוריה היהודית, שהתגורר בעקרבה ואפשר לראות בו אבטיפוס לנערי הגבעות של היום, שממשיכים למרר את חיי אנשי עקרבה

בן-דינאי אולי לא התנחל בלבבות כגיבור לאומי, אבל הצליח להלך קסם על ההיסטוריון יוסף קלוזנר. קלוזנר היה אביו הרוחני של בנציון נתניהו, ששרטט בהשראתו את החזון הציוני שלו. והחזון הציוני של בנציון נתניהו דומה דמיון מדהים ממש לחזון הציוני שדוחף עכשיו את בנו, בנימין נתניהו, לדהור אל עבר הסיפוח. כך שכל קצות החוט האלה של עקרבה אפילו יתחברו בסוף. כלומר יסתבכו שוב לפלונטר שבלתי אפשרי להתיר.

עקרבה מוזכרת כבר בכתבי יוסף בן-מתתיהו ובמשנה. בתקופת בית שני היה בה מרכז יהודי, ממנו יצאה חבורת הליסטים היהודים של בן-דינאי לנקום בשומרונים על רצח עולה רגל יהודי שהיה בדרכו מהגליל לירושלים.

אם יש את נפשכם לדעת מה מניע את נערי הגבעות של הגדה המערבית, כדאי להכיר את אלעזר בן-דינאי. הוא המודל. מין נער גבעות פורע חוק, רק של תקופת בית שני. ואת זה לא אני אומר. יוסף בן-מתתיהו, ההיסטוריון בן התקופה, תיאר אותו כ"שודד ששכן בהרים זה שנים רבות". אפילו בגמרא מכנים אותו בתואר הקיצוני "רצחן".

יוסף בן מתתיהו ביצירה שהופיעה בשנת 1854, בספר בו תרגום של ויליאם ויסטון לדבריו של בן מתתיהו (ויקיפדיה)

מסע הנקמה של נער הגבעות הזה בשומרונים החל אחרי שעולה רגל יהודי מהגליל נרצח בג'נין במהלך חג הסוכות של שנת 51 לספירה. בן-דינאי אירגן בעקרבה חבורת "תג מחיר" ויצא לנקום בבני העיר הסמוכה, בה התגוררה אוכלוסייה מעורבת של שומרונים ויהודים.

יוסף בן-מתתיהו כותב שבן-דינאי ואנשיו "הרגו בהם בלי לחוס על זקן וטף, והעלו את כפריהם באש". הידיעות על הטבח בהרים הגיעו לנציב הרומי בקיסריה, קומאנוס, שלא ממש סבל את היהודים, ויצא בראש גדוד פרשים לעזור לשומרונים המותקפים. החיילים הרומיים הרגו ושבו רבים מהחבורה של בן-דינאי, אבל הוא עצמו הצליח להימלט איכשהו.

כמה שנים מאוחר יותר, הנציב הרומי אנטוניוס פליקס פיתה את בן-דינאי להגיע לפגישה, תוך הבטחה שלא יאונה לו כל רע, אסר אותו, ושלח אותו עם רבים מחבורתו לרומא, שם הם נצלבו ומתו.

קלוזנר, ההיסטוריון שנערץ על הימין הישראלי (הוא היה מועמד התנועה הרביזיוניסטית לכהונת נשיא המדינה הראשון) ראה בבן-דינאי "גיבור לאומי, אמיץ ולוחם מלחמת החירות".

קלוזנר כותב כי לא לחינם זכה בן-דינאי לאהבת העם, ולכך שתושבי הכפרים היהודיים בשומרון סיכנו את חייהם והסתירו אותו מפני הרומים במשך יותר מעשרים שנה. לדעת קלוזנר, הבגידה של הרומים בבן-דינאי קוממה את היהודים נגד הנציב ונגד רומי, והובילה אותם לאמץ את שיטות הטרור של "הסיקריקים". גם מזה עוד יהיה לנו בהמשך די והותר.

ההיסטוריון יוסף קלוזנר (צילום: הארכיון הציוני המרכזי)

לצד הערצתו לבן-דינאי, לקלוזנר לא היתה דעה טובה במיוחד על ערביי הארץ. הוא כינה אותם "נייטיבים" וגם "עבדים למחצה ופראים למחצה". הוא כתב עליהם, "הפראי למחצה והלבנטיני המשכיל למחצה, אינו יכול לחשב חשבונות מדיניים מן הדקים", בעוד שהיהודים "קוראים תמיד לשלום, מושיטים יד אחווה אף לאחר שהערבים דחו כמה וכמה פעמים את היד המושטת להם".

ההשקפה הזו היא היום השקפה שמקובלת לא רק על המתנחלים, אלא על רבים מהישראלים. בנציון נתניהו הצעיר, שהעריץ את קלוזנר, אימץ ממנו את הביטוי "פראים למחצה" שבעזרתו תיאר את הערבים ברבים ממאמריו. וככה אנחנו מגיעים למאמר שלו בשם "התיישבות כפרית והתיישבות עירונית" שפורסם בכתב העת "הירדן" ב-9 בדצמבר 1934. כשקוראים אותו היום, קשה שלא לחשוב על חזון הסיפוח שמוביל עכשיו בנו, ראש הממשלה בנימין נתניהו.

במאמר משווה בנציון נתניהו בין מפעל ההתיישבות בארץ ישראל לבין מפעל ההתיישבות האירופי באמריקה. במשוואה הזו היהודים הם כמובן האמריקאים, והערבים הם האינדיאנים. "כיבושו של הקרקע היה אחד המפעלים הראשונים והיסודיים של כל קולוניזציה", כתב נתניהו האב, "המדינה אינה רק מושג אריתמטי של מספר בני האדם, אלא אף מושג גיאוגרפי.

"בן הגזע האנגלו-סכסי, שהיה נתון בהתנגשות מתמדת עם אדומי העור, לא הסתפק במה שהקים את הכרכים העצומים של ניו יורק וסן פרנציסקו על שני חופי האוקיאנוסים הגובלים את ארצות הברית. הוא ביקש ביחד עם זה להבטיח לעצמו את הדרך שבין שני הכרכים הללו.

בנימין נתניהו ואביו בנציון בביתו בירושלים ב-2009 (צילום: נתי שוחט/פלאש 90)

"אילו היו כובשי אמריקה משאירים את הקרקעות בידי האינדיאנים, היו מצויים כיום, לכל היותר, כרכים אירופיים אחדים בארצות הברית, והארץ כולה הייתה מיושבת בידי מיליונים של אדומי עור. הצורך העצום בתוצרת החקלאית של הכרכים האירופיים והתרבות האירופית הייתה גורמת לריבויים העצום של הילידים באזורי החקלאות, וסופם שהיו מציפים גם את הערים".

בנציון נתניהו: "אילו היו כובשי אמריקה משאירים את הקרקעות בידי האינדיאנים, היו מצויים כיום, לכל היותר, כרכים אירופיים אחדים בארצות הברית, והארץ כולה הייתה מיושבת בידי מיליונים של אדומי עור"

הנה אם כן מסלול ההמראה הציוני, שמוביל מהרצחן היהודי, תושב עקרבה, אלעזר בן-דינאי, דרך הפראים הערבים של יוסף קלוזנר, וחזון "המדינה כמושג גיאוגרפי" של בנציון נתניהו שמתורגם עכשיו לחזון הסיפוח של בנו, בנימין נתניהו.

ועל המסלול הזה המריא באפריל 1972 מטוס ריסוס צה"לי נושא רעל.

השדות המורעלים של עקרבה

האם היהודים "קוראים תמיד לשלום" כמו שכתב קלוזנר? והאם אלה תמיד הערבים "הפראים למחצה" שדוחים את היד המושטת להם?

עקרבה מספרת לנו סיפור מעט שונה.

כפר עקרבה בין השנים 1929 ל-1931 (צילום: דוד בנבנישתי/יד בן צבי)

בסקר הכפרים שערכה מחלקת הקרקעות של המנדט הבריטי ב-1945 נמנו בעקרבה 2,060 תושבים, שעיבדו כ-142 אלף דונם, רובם בבקעת הירדן. מיד אחרי מלחמת ששת הימים הפקיע צה"ל עשרות אלפי דונמים של הכפר בבקעה והכריז עליהם שטח צבאי סגור לצרכי אימונים.

אחרי שלוש שנים הורחבה ההפקעה הזו ל-5,000 דונם נוספים. תושבי עקרבה המתוסכלים פנו לממשל הצבאי והתחננו שיניחו להם לעבד את אדמתם, והוחלט להתיר להם להיכנס לשטח הסגור, אבל רק בין 12 בצהריים לחמש אחר הצהריים, ורק בימים מסוימים בשבוע.

רובו של השטח הסגור החדש, שסומן בעזרת יתדות וחביות, היה שטח מרעה. בסוף 1971 זרעו תושבי עקרבה את השטח. בתחילת 1972 הגיעו אנשי הממשל הצבאי למקום וגילו שגדלה בו תבואה.

הם הורו לנהג טרקטור שהיה במקום לנסוע הלוך ושוב על השדות הזרועים, ועשו כך גם עם המכוניות הצבאיות איתן באו. אבל הם השמידו כך רק חלק קטן מהתבואה. בעקבות התקרית הזו שלחה מועצת הכפר תלונות לנשיא המדינה, לראש הממשלה, לשר הביטחון ולממשל הצבאי.

תצלום אוויר משנת 1970 ובו ניתן לראות את קיומם של שטחי עיבוד חקלאי פעילים, ברובו המכריע של השטח שהופקע מעקרבה (צילום: מתוך העתירה שהוגשה לבג"ץ)

בתחילת אפריל 1972 הבשילה התבואה של חקלאי עקרבה בשדות שנסגרו. ב-17 באפריל הופיע מעל השטח מטוס ריסוס ישראלי, שחזר וריסס את השטח במשך כל שעות היום, מהבוקר ועד הערב. תוך יום-יומיים הפך הדגן הירוק לצהוב ולבסוף הלבין וקמל. על האירוע החמור והקיצוני הוטל איפול תקשורתי, שנשבר כעבור שלושה חודשים בפרסום בעיתונות הצרפתית, ואז גם דווח בישראל.

ב-17 באפריל 1972 הופיע מעל השטח מטוס ריסוס ישראלי, שחזר וריסס את השטח במשך כל שעות היום, מהבוקר ועד הערב. תוך יום-יומיים הפך הדגן הירוק לצהוב ולבסוף הלבין וקמל. על האירוע החמור הוטל איפול תקשורתי

כך שמע עליו רן כהן ברדיו, בשעה שעיבד את שדות הפלחה של גן שמואל.

בארץ פרצה סערה שנמשכה כמה חודשים. סיעות האופוזיציה משמאל תקפו את הפקעת האדמות בעקרבה והצביעו על כך שהמטרה אינה צבאית אלא הקמת התנחלות יהודית. ויקטור שם-טוב, שהיה שר מטעם מפ"ם, דרש שמעשים כאלה לא יישנו במדינת ישראל. דוד זכאי, עיתונאי בכיר ב"דבר", עיתון מפלגת השלטון, כתב: "למעשה שנעשה בשדות עקרבה אין כפרה".

הידיעה במעריב מה-15 במרץ 1973 על משפט חברי שי"ח במהלך המחאה על ארועי עקרבה

פעולות המחאה בעקרבה דוכאו סופית אחרי שחמישה מאנשי שי"ח – יובל גולן, אריה ארנון, איתן מיכאלי, יוסי כהן ויצחק לאור – הועמדו לדין בבית הדין הצבאי בשכם "על קיום מפגש מחאה" ונדונו לחצי שנת מאסר או לשלושת אלפים לירות קנס.

ניבה לניר משי"ח כינסה אחרי המשפט מסיבת עיתונאים והצהירה: "אין אנו רואים את עצמנו כקדושים מעונים, שישיבה בכלא מקדמת את מטרתם, אבל נמשיך להפגין בעד מדיניות שתביא לשלום, נמחה נגד עוולות וחריגים ונאבק נגד בניית ארצנו על חשבון הפלסטינים".

דני רובינשטיין מהעיתון "דבר", שהגיע לעקרבה ביולי 1972, כתב:

"ביקשתי לצאת ולראות את השטח בו מדובר ונסענו במכונית מספר קילומטרים לכיוון הכפר הסמוך, מג'דל בני-פאדיל. מנקודת תצפית על הכביש אפשר היה לראות את החלקות הסמוכות לכפר שנותרו בבעלות התושבים ואת החלקות הרחוקות יותר, שהושמדו. הנכבדים אמרו, כי כפרם נותר למעשה ללא קרקעות. נראה כי סיפורם של תושבי עקרבה נכון בקווים כלליים. גורמים ביטחוניים אף אישרו זאת, אך הוסיפו כי לתושבים הוצעו פיצויים על התבואה שהושחתה – בתנאי שלא ישמש הדבר עילה לעיבוד השטח הסגור בעתיד. מכל מקום, אף אם הוזהרו התושבים לבל יעבדו את השטח הסגור החדש – ויש לכך נימוקים ביטחוניים – קשה לראות יבול אלפי דונמים של תבואה מושחת במחי יד אחת תוך זמן קצר לפני הקציר".

כל ההיסטוריה הקרובה והרעילה הזו נשכחה מזמן בקרב הציבור הישראלי. אף אחד כבר לא זוכר את אדמות עקרבה, שנסגרו בסוף שנות השישים כ"שטח צבאי" בגלל צרכי ביטחון, רוססו בתחילת שנות השבעים ברעל כדי ללמד את המקומיים לקח ואז הועברו להתנחלויות גיתית, מכורה ובקעות, שהוקמו בשטח שעליו מתכוון ראש הממשלה להחיל בקרוב את הריבונות הישראלית.

הארכיאולוג ד"ר צבי אילן, מהתומכים הראשונים בפרק הראשון – "הביטחוניסטי" – של מפעל ההתנחלות, כתב על הפקעת אדמות עקרבה:

"אין להשתמט ולהכחיש – גיתית תל-טל תקבל חלק מאדמות עקרבה, שהופקעו לצרכי ביטחון. הנך נאלץ להתייחס ולהביע עמדה – האם זה הומאני, האם זה צודק? תשובתי אני חיובית. בקעות, חמרה, כור, גיתית, מעלה-אפרים – יישובים אלה שהוקמו במדבר שומרון – מסמנים את הגבול המערבי של תחום 'תכנית אלון' בבקעת-הירדן. הם גובלים בשטחי הכפרים של במת-ההר עצמה, אדמותיהם זיבורית יותר ומקבלות פחות מים. ובכן, 'תכנית אלון' היא פשרה נוראה, שהולכים לעשותה בלב דואב, אך גבולותיה נחשבים גבולות הביטחון שמהם אין לסגת. אם מחייב הדבר להפקיע קרקעות כפרים ערביים – הרי זה הכרח לא יגונה".

הומני? צודק? עזבו, זה "הכרח בל יגונה". הלב דואב אבל נעשה את זה. כי ידנו המושטת תמיד לשלום גם יודעת להוריד סטירות לפראים למחצה הערבים. בכל זאת למדנו משהו גם מאלעזר בן-דינאי.

אפילוג

החלטת בג"ץ אתמול לפסול את חוק ההסדרה – אותו חוק המאפשר למדינה להפקיע קרקעות בשטחים – תפשיר מההקפאה עתירה שהגישו תושבי עקרבה ב-2016, בדרישה שישיבו להם את האדמות שנגזלו מהם בתחילת שנות השבעים. יכול להיות שכך יפתח פרק חדש בתולדות המקום למוד הסבל הזה.

הנסיון מלמד שלא כדאי לאנשי עקרבה לטפח ציפיות גבוהות מדי.

* * *

בפרק הבא: איך נראה הסיפוח במקום שכבר סופח