ב-1765 כתב אדם בשם ג'ון פיני מכתב עם השורות הבאות: "מאז הגיעי ל(אי) סנט קיטס (בקאריביים), רכשתי תשעה עבדים כושים – ואני יכול לספר לך שהזדעזעתי מהמבט הראשון בבשר אדם המוצע למכירה, אבל בטוחני שאלוהים ציווה אותם לשימושנו ולרווחתנו, אחרת, בחוכמתו, הוא היה שולח מסר או סימן".
המכתב מוצג במוזיאון העירוני המצוין של בריסטול לגדות הנמל ההיסטורי של העיר ממנו יצאו, בשיאו, כאלפיים ספינות סחר עבדים. הספינות ייצאו חומרים לקולוניות האירופאיות במערב אפריקה, שם פרקו את הסחורה והעמיסו סחורה אחרת בדמות מאות אלפי עבדים אפריקאים.
הספינות נסעו לאיים הקאריבים והאמריקות ושם פרקו את המטען האנושי, או מה שנותר ממנו, והעמיסו סחורות שגודלו בחוות כמו טבק, סוכר, רום וכותנה. האל בחוכמתו לא שלח סימן או מסר להפסיק – וערים כמו בריסטול, לונדון, ליברפול וגלאזגו שגשגו ואנשים רבים התעשרו מתוצרי השואה האפריקאית.
אחד מהם היה אדוארד קולסטון מבריסטול, דמות מרכזית בחברה המלכותית לאפריקה שבשלהי המאה ה-17 היתה אחראית לחטיפת ומשלוח כ-84 אלף אפריקאים לחיי עבדות מעבר לאוקינוס האטלנטי. על פי הערכות, כ-19 אלף מהם לא הגיעו כלל לנמל היעד והושלכו מהסיפון לקבר ימי.
בשבוע שעבר נעשה צדק היסטורי קטנטן ופסלו של קולסטון הושלך למימי נמל בריסטול לאחר שהוסר מבסיסו במהלך הפגנת הזדהות עם מחאת השחורים בארצות הברית. הפסל נמשה מהמים על ידי עיריית בריסטול וצפוי להיות מוצג במוזיאון, אבל המים לא שקטו – המעשה והמחזה של הפסל מגולגל ברחובות העיר ונזרק למי הנמל עוררו תגובות שרשרת בבריטניה וניתן לשער גם ברחבי העולם. המסר נשלח.
לא מפתיע שהאירוע המטלטל הזה התרחש דווקא בבריסטול. העיר היפה והמרתקת היא הבמה המוקצנת ביותר של מלחמת התרבות שמתרחשת בימים אלה בבריטניה. בכל רחבי העיר בת 440 אלף התושבים ניתן לראות את העושר הגדול שהביא הסחר במשולש האטלנטי של סחורות וסבל אנושי.
סחר העבדים נמשך יותר מ-300 שנה, ובמשך מאה שנה מתוכן מילאה בריסטול תפקיד חשוב כעיר נמל. חצי מיליון אפריקאים נחטפו ונשלחו למותם או לחיי עבדות בספינות שיצאו מנמל בריסטול, 20 מפעלי סוכר עבדו בה ומשפחת ווילס, המשפחה בעלת חברת הטבק שהעסיקה עבדים, בנתה את מגדל האוניברסיטה הבולט והמרשים הנושא את שמה לדיראון עולם.
הסחר הזה עיצב את פני העיר. בתי מידות מפוארים בפרברים העשירים וליד הגשר המפורסם מעל לנקיק הנהר אייבון, מחסני ענק שפעם אכסנו טבק וסוכר, שלל בניינים יפהפיים בסגנונות שונים – כולם מעידים שהעיר הזו יכלה להרשות לעצמה חיים נוחים.
מבט נוסף מגלה לוחית שחורה קטנה בקיר המוזיאון העירוני M Shed עליה נכתב: "לזכר אינספור גברים, נשים וילדים אפריקאים ששיעבודם וניצולם הביאו עושר עצום לבריסטול במהלך סחר העבדים".
זוהי בריסטול העשירה והשמרנית שיש בה שכונות לבנות כמעט לגמרי אבל ישנה בריסטול אחרת. ברחבי העיר פזורים ציורי רחוב של בנקסי, כולל "הנערה עם עור התוף המנוקב" הענקי במספנות הישנות של העיר. רובע סטוקס קרופט אינו אזור של סוחרי עבדים לשעבר ובעלי מטעים. זהו אזור של יוצרים, אמנים, שכל פיסת קיר פנויה בו הופכת לציור וכל תא שירותים בקפה הופך ללוח מודעות למסרים פוליטים.
בריסטול היא בעצם שתי קהילות מובחנות היטב, והמתח ביניהן מפרה את העיר ומביא כל כמה שנים למהומות בעיר. ויקיפדיה מציינת מהומות ב-2011, 1992, 1987, 1980, 1932, 1931, 1831 ו-1793, על רקע מעמדי, מתח גזעי, זכויות הצבעה לפועלים ונשים ומאבקים אחרים כמו פתיחת סופרמרקט גדול בסטוקס קרופט. השאלה היא לא מדוע הופל קולסטון אלא כיצד הוא החזיק מעמד במשך 125 שנה.
קולסטון עצמו מת בשיבה טובה ב-1721. קארמה-שמארמה. איש העסקים שהיה גם חבר בפרלמנט במשך שלוש שנים, תרם ביד נדיבה למוסדות חינוך, בתי מחסה וארגוני צדקה בבריסטול אבל ספק אם הרגיש במחסור בשל כך. כשהעבדות נאסרה בחוק בבריטניה ב-1807, סוחרי העבדים ובעלי המטעים קיבלו פיצוי אסטרונומי בסך 20 מיליון ליש"ט – מיליארדים רבים במונחי היום – לעומת העבדים עצמם שלא קיבלו פני אחד.
קולסטון הפך לנדבן אבל זכה להנצחה בדמות פסל רק ב-1895 – עובדה שמעידה כי הפסל הוצב לא בכדי להציג את ההיסטוריה של העיר אלא בכדי להסתיר אותה. קולסטון חזר לרחובות העיר בתקופה שבה האימפריה הבריטית יצאה למבצעים אלימים באפריקה והיתה זקוקה לתעמולה מבית.
הפסל הוקם בדומה לפסלי מנהיגי הדרום בארצות הברית שנים רבות אחרי מלחמת האזרחים בתגובה לאירועים שאיימו על מעמד העליונות הלבנה והאימפריה. קולסטון זכה לפסל בכדי למרק את התדמית ולהציג אותה צחה כשלג.
קולסטון הוא מקרה נדיר שבו חוק גודווין אינו תקף. קולסטון היה נאצי לכל דבר מלבד הגרמנית וצלבי קרס. הוא האמין בעליונות לבנה, היה רוצח המונים ואדם מתועב שתרם מעט מההון ששדד בחזרה לבני עירו. לא מדובר במקרה מורכב של אדם דגול שחלק מעברו בעיתי כמו גנדי, צ'רצ'יל, או גלדסטון אלא באדם שהצבת פסל שלו במקום מרכזי בעיר נועדה להצהיר שהעבדות היתה תקופה שאין לבריטים מה להתבייש בה. זה היה נכון ל-1895 ונכון עכשיו.
"בהכירי את ההיסטוריה שלו, לראות את קולסטון בכל יום על האדן שלו – בשילוב העושר וההדר של העיר שאיים על איש מרקע שלי – גרם לי להרגיש שזוהי עיר שאתקשה להרגיש בה בבית", כתב ההיסטוריון השחור דויד אולוסוגה ב"גארדיאן" השבוע.
ולמרות זאת, הפסל שרד שנים רבות של התנגדות. במשך יותר מ-25 שנה ניסו תושבי העיר להוסיף לוחית לכן הפסל שתציג את התמונה כולה וללא הצלחה. גופים עירונים רבי עוצמה התנגדו לכך. סוחר העבדים נותר על מקומו משקיף על העיר המעורבת מלמעלה.
לא שזה הפריע לרבים לטעון השבוע שכן היה צריך להוריד את קולסטון אבל לא בדרך שכזו, כאילו שהיתה דרך אחרת. כמו הסופרג'יטיות שנאבקו על זכות ההצבעה לנשים בתחילת המאה העשרים ולא בחלו באמצעים, ההיסטוריה תזכור את חשיבות המאבק ולא את הפרת החוקים.
והיו גם כאלו – כמו חבר מועצה בשם ריצ'רד אדי – שטענו כי "קולסטן היה גיבור", ושהוא "מזועזע ונחרד מהתנהגות האספסוף הקרימינלי". אותו אדי קרא בזמנו להוריד כל לוחית שתצורף לפסל. יש משהו בדבריו של אדי: המחזה הזה של המונים מפילים פסל כבד, רוקדים על ראשו ומגלגלים אותו כאילו היה תפוח רקוב אחד, צריך להדאיג אנשים כמוהו.
קולסטון היה הראשון ולא האחרון. מחזית מוזיאון בדרום מזרח לונדון הוסר על ידי העירייה פסלו של ראש עיר, בעל מטעים ופוליטיקאי בשם רוברט מיליגן שאף התנגד לביטול העבדות בפרלמנט, וראש העיר סאדיק קאן הורה על הקמת ועדה שתבדוק עשרות פסלים ושמות רחובות נוספים. ראשים צפוים להתגלגל וכנים רבים להתפנות – למשל של הנס סלואן, רופא דגול, ממייסדי המוזיאון הבריטי ואף ממציא משקה השוקו חם.
בנוסף למעלות אלו, סלואן היה גם בעל חווה בג'מייקה שבה הוא נהג להעניש עבדים במסמורם לקרקע ושריפתם בעודם חיים, או במקרים קלים יותר, בקטיעת כף הרגל או הצלפה בשוט וזריית מלח על הפצעים. הוא זכה לפסל וכיכר מרכזית בצ'לסי כראוי לאיש שחיבר בין קקאו וחלב חם.
באוקספורד נערכה הפגנת המונים בדרישה להוריד את פסלו של ססיל רודס המשקיף על הרחוב הראשי ממשכנו בקולג' אונברסיטאי. אותו רודס היה מדינאי בריטי ומייסדה של רודזיה (היום זימבאבווה) ומדיניות הפרדת הגזעים בדרום היבשת. ספק אם הפסל יישאר על מקומו עד חג המולד הבא.
זו מלחמת תרבות שכרגע מתרכזת בסמלים. בריטניה השמרנית נזדעקה. ג'וליה הארטלי ברואר, שדרית ועיתונאית שמרנית בולטת, אמרה השבוע: "הבעיה שלי עם ההמון שמסיר פסל אחרי פסל אינם פתיתי השלג הליברלים. אני מאשימה את הפוליטיקאים שכרעו ברך ואת התקשורת שמפחדת לנקוט עמדה ולהגיד – מספיק". פריטי פאטל, שרת הפנים, קראה להעמיד לדין את מפילי הפסל.
וכך מופצות עצומות בעד ונגד בקצב מסחרר. בפלימות' קוראים תושבים להסיר את פסלו של פרנסיס דרייק, מגלה ארצות ואחד מסוחרי העבדים הראשונים, בעוד שתושבים אחרים חותמים על עצומה לשמור על פסלו בעיר. ישנם כאלו שתומכים בהסרת פסלו של קולסטון אבל תוהים היכן זה ייעצר – האם יורידו כל פסל של מישהו עם כתם בעברו?
ובכן, זהו רעיון לא רע שמתבצע באופן קבוע במספר מקומות. פסלי אישים הם כמעט כולם הצהרה פוליטית ולכן אם האקלים התרבותי והפוליטי משתנה, אין סיבה לשמור אותם. ב-1686 ביקשו להפגין בניוקאסל נאמנות למלך ג'יימס השני והזמינו פסל של המלך ישוב על סוס. שנתיים מאוחר יותר נשלח ג'יימס לגלות וההמון פירק את הפסל וזרק אותו לנהר הטיין. הפסל נמשה מהנהר, הותך והפך לפעמוני כנסייה.
בדומה, ספק אם פסלי לנין וסטאלין חסרים למישהו. בפראג ובודפשט וברחבי מזרח אירופה ישנם גנים בהם מרוכזים הפסלים המכוערים של אותם דיקטטורים סובייטים רצחניים. באופן כללי לא יזיק לאמץ את מדיניות מוזאון השעווה המפורסם, מאדאם טוסו: אם הפסל כבר אינו פופולרי, כדאי להתיך אותו. או להציג עבודות אמנות ברחבי הערים, ולא פסלים של גנרלים על סוסים. במקרה הגרוע ביותר נוצף באומנות גרועה עד בינונית.
זו בדיוק המדיניות הנהוגה בנוגע לכן החמישי הפנוי בכיכר טרפלגר בלונדון. במקום מצביא וסוס, מידי כמה שנים מתחלפת התצוגה בתרנגול כחול, ספינה בבקבוק ענקי, אריה אשורי עשוי מצנצנות סילאן עיראקי או פסל של אישה נכה בהריון. לפעמים זה מבריק, לפעמים פחות, לעיתים מעורר מחשבה.
אבל לא רק קולסטון נפל חלל השבוע. מפגינים ניצלו את הרגע בכדי לטנף את פסלו של ווינסטון צ'רצ'יל בטענה שהוא היה גזען. זה נכון, אבל מתגמד לעומת המלחמה שלו בתנועה הגזענית המסוכנת ביותר בתולדות האנושות. ואילו בליברפול, מתעצם ויכוח ישן נושן – האם לשנות את שם הרחוב "פני ליין" שהפך כל כך מפורסם בעקבות שירם של הביטלס, אך מכונה כך על שמו של ג'יימס פני, סוחר עבדים מהעיר.
במקומות אחרים, ניסו למשל לשרוף את הדגלים שעל מצבת הזיכרון הראשית בוויטהול, האתר הלאומי המקודש. בפעם הבאה הימין לא יעבור בשתיקה על מעשים כאלו.
ונותרה השאלה מה לעשות עם המקום שהתפנה בכיכר בבריסטול. בנקסי הציע להחזיר את הפסל למקומו אבל הפעם עם שלשלאות סביב צאוורו והמון נאור שמוריד אותו ממעמדו. רעיון לא רע – כי יתכן והסרת הפסל תהיה משמעותית עוד יותר מהצבתו.
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם