תופעת הסלבריטאים מוכרת, אך אני לא בטוח שמשמעותה חילחלה עמוק מספיק לתודעה הציבורית. אני גם לא בטוח עד כמה אזרחי ישראל מבינים מי הם אותם ידוענים שזוכים ליחס מלטף.
הפרשיות המדוברות כעת הן של בר רפאלי ואמה ציפי רפאלי שמשלמות את חובן למדינה. זהו מקרה קצה, אך לקצה הזה יש התחלה, תופעת הידוענים. בר רפאלי היא לא הראשונה וכנראה גם לא האחרונה.
הנטייה הטבעית בעת המפגש עם הדמות המתוקשרת היא התרגשות שמקורה בהתחככות עם הפסגה. תחושה של זכיה. רגע של תהילה בחיים האפורים. תחושה שבדרך כלל תתמצה בתמונת סלפי ותישכח. אך לעתים המפגש נטען במשמעות נוספת. למשל, מפגש עם ידוען במסעדה, או ידוען שמבקש לקנות ממך מכונית או בית וכדומה, מפגש שהופך לטעון ונפיץ. לכאורה מדובר בעסקאות שגרתיות וחסרות חשיבות, אך בפועל מדובר לעתים בעסקאות מורכבות, הנערכות מעל ומתחת לשולחן, לעתים בקריצת עין שאינה נקלטת בעין המצלמה. במילים אחרות, לעתים אנו עוברים בלי להרגיש למתחם "הנחות סלב", הנחות שבעלי עסקים נותנים לידוענים. זה יכול להתרחש מתוך ההתרגשות שיצר המפגש, אבל לפעמים זה קורה כי יש להם מה להרוויח בפרסום ושיווק המוצר.
לעתים מפגש עם ידוען נגמר בעסקה, הנראית שגרתית, אך בפועל עלולה להיות מורכבת ולהיחתם בקריצת עין שאינה נקלטת בעין המצלמה. לעתים אנו עוברים בלי להרגיש למתחם "הנחות סלב"
"הנחת הסלב" היא מונח רווח. אחרי הכל, מי לא רוצה לקבל הנחה. אנחנו מקבלים את העובדה שמרביתנו משלמים מחיר מלא, או הנחה מסוימת שלא מתקרבת ל"הנחת סלב". ברשות המיסים רוצים לדעת מה מקבלים הידוענים. הם מצליחים לחשוף רק את קצה הקרחון אבל מקווים שעונשים כבדים לאלה שנתפסו יפחידו את האחרים. לצערנו זה לא קורה, כי השיטות הופכות מתוחכמות יותר ויותר. למה זה קורה? התשובה ברורה, אתיקה בעייתית בעסקים.
אבל זהו כאמור קצה הקרחון, כי כשנרחיב את מעגל הידוענים מדוגמניות, שחקני כדורגל, אושיות רשת וכדומה נגיע גם אל נבחרי הציבור. אלה שבחרנו בהם ואין לנו ולו שמץ של מושג האם הם משלמים במסעדות או מקבלים הנחה.
האמת שלעולם לא נדע, אלא אם כן בעל עניין ישבור את הכלים. זו הדרך הכמעט יחידה להביא לחשיפתה של התנהגות כזו, וגם היא בעייתית, שכן המדליף הוא בדרך כלל שותף לדבר עבירה בעצמו והסיבה שהדליף נעוצה בכך שמשהו נפגם במערכת היחסים. כך החשיפה מעניקה לו הגנה מתביעה בדומה להסכמי עד מדינה הנחתמים חדשים לבקרים. לידוענים רבים אין כללי אתיקה. לכל היותר שכל ישר, שעלול להתעקם עם הכסף הרב שהם מרוויחים.
מובן מאליו למה מרעיפים אהבה ומביאים לנבחרי ציבור מתנות, אבל מעניין לראות איך הידוענים והנבחרים חשים שמגיע להם לקבל מתנות. יש כללים בתקשיר מה דינה של מתנה, אך אל מול הכללים יש מציאות, ולעתים כשיש בעל עניין – נחשף סיפור. כך בעצם נחשפו הסיגרים והשמפניות שזרמו למשפחת נתניהו.
אל דאגה, הם לא היחידים, יש עוד רבים שנהנים ממעמדם וקרני השמש לא הגיעו אליהם עדיין. נתניהו לא הראשון ולא האחרון ברשימת מקבלי המתנות, ויש עוד רבים שנהנים אפילו ברגע זה ממתנה כזו או אחר שקיבלו מ"חבר/ה". בהערת אגב, שימו לב לעובדה שלנבחרי הציבור יש חברים בעלי הון רבים, מה שלא היה להם כשהיו ככל האזרחים.
בדרך כלל מקובל לחשוב ששכר גבוה מהווה פיצוי נכון לבעלי משרות בכירות וידוענים, שכר שהוא גם בלם להתנהגות בלתי ראויה. אך המציאות מראה שידוענים שמרוויחים הון עתק, מחפשים כל דרך אפשרית לחמוק מתשלומי מיסים. כך גם נבחרי ציבור שמקבלים משכורת נכבדת ותנאים נלווים, אך "מתקשים לסרב" לבקשות של בעלי הון. יש גם מסלול הפוך של עובדי מדינה, למשל במשרד האוצר, למשל מאגף התקציבים, שמרוויחים משכורת ממוצעת ומטה, אך מוצאים עצמם תוך חמש-עשר שנים בעסק של בעל הון כלשהו, ומשלשים או מרבעים את משכורתם. אלה עובדים מוכשרים שבטוחים שבעל ההון בחר בהם בשל כישוריהם ולא בשל הקשרים שהם צברו.
יש עובדי מדינה, למשל במשרד האוצר, למשל מאגף התקציבים, שמרוויחים משכורת ממוצעת ומטה, אך מוצאים עצמם תוך חמש-עשר שנים בעסק של בעל הון כלשהו, משלשים או מרבעים את משכורתם
לכל אחד מאיתנו מובן, או לפחות זה נראה כך, שרווחים כספיים הם תוצאה של ניהול נכון והגון של מהלכים. באותה מתודולוגיה נאמר שאנו זקוקים לבעלי ההון שיעסיקו ויפרנסו את האחרים. נניח לרגע שזה נכון. אם כך, איך זה שברגע שבעל ההון ירד במעט בהכנסותיו הוא ממהר לפטר עובדים, ואם לא, אז לפחות להוריד את שכרם? איך קורה שבעל ההון רוצה להרוויח בכל מחיר, גם אם הוא יודע שהוא פוגע בנכסים של אחרים? בעלי הון מממשים את החלום של רבים להיות עשירים, וכדי להיות עשירים, לעתים מניחים בצד את סרגלי האתיקה והמוסר. במקרה הטוב פועלים כחוק, מעסיקים עורכי דין מבוקר עד ערב כדי לעמוד בדרישות החוק, אבל עושים זאת הרחק מעקרונות אתיקה ומוסר. לרוב הם לא פועלים לבד. יש להם רוח גבית ממקבלי ההחלטות. ומקבלי ההחלטות יודעים שזה ישתלם להם, אם לא היום אז מחר.
מכאן מובן איך זמרים מפורסמים גורפים הון עתק וחסר פרופורציות על כל הופעה. מכאן אפשר להבין גם את שכרן של דוגמניות ודוגמנים. מכאן גם אפשר להבין את כניסת הסלבים לתקשורת ולמשכורות המנופחות של עיתונאים ידועים. לא הזכרנו את התופעה במכללות כאלה ואחרות ולא הזכרנו את התופעה בחברות הציבוריות.
אז כשאנחנו מקדשים את אלה שמרוויחים הון עתק בלי פרופורציה ואנחנו מתייחסים בסלחנות לידוענים שסרחו, ממשיכים להקשיב להם, לשלם להם, לצפות בהם ולתת להם עוד ועוד מקום בחיינו, כשכל אלה נעשים בתמיכתנו – הם מבינים שזה בסדר. שזו דרכו של עולם. גם הפוליטיקאים מבינים שלצד האזרחים שמואסים בשיטה, יש רבים מאוד שמרוצים. אלה שלא איכפת להם שידוען מעלים מס ולא מתרגשים מפוליטיקאי שסרח. מבחינתם הוא יכול להמשיך הלאה לשרת את הציבור.
אם נרצה להיפרד לשלום מהתרבות הזאת, נפסיק לשלם מחירים מופרזים ומופרכים, לאמנים, נבקש מהרשות המקומית מופעים צנועים ובמחירים שווים לכל נפש, נמחק את המונח "הנחת סלב" מהלכסיקון שלנו. מכאן הדרך לתביעת התנהגות אתית ומוסרית מפוליטיקאים כבר קצרה. נגלה חוסר סובלנות לפוליטיקאים שמקבלים מתנות והנחות רק בשל מעמדם. במילים פשוטות, בואו ונעבור לשיטה סבירה של שכר הוגן "בלי מתנות והנחות", שיאפשר מחיה טובה לכולנו בלי יוצא מהכלל וכך נהנה כולנו מחיים מאושרים.
אם נבקש מהרשות המקומית מופעים צנועים ובמחירים שווים לכל נפש ונמחק את המונח "הנחת סלב" מהלכסיקון שלנו, הדרך לתביעת התנהגות אתית ומוסרית מפוליטיקאים תתקצר
אין כל סיבה ששכרו של מנהל כלשהו יהיה פי כמה וכמה יותר מאחרון העובדים, אין צורך לשלם שכר לא סביר, שכר שאין בו שימוש, פרט לניקור עיניים. לכל חובבי התגמול אומר בפשטות: שכר של ארבעים אלף שקלים ברוטו הוא שכר נאה ומתגמל. אין צורך לשלם מעבר לכך. התועלת קטנה מהנזק ובעיקר מהעמקת אי השוויון.
מוטב שהנושא הזה יתקבל כמוסכמה חברתית, כ"שכר מוסרי". ואם לא אפשר לחוקק חוק שכר חדש שיגדיר את המנעד בין המינימום למקסימום. השיטה הזאת תפחית בהרבה מהוצאות השכר ותשפר את יכולת הקיום שלנו.
לשם שיווק הרעיון אפשר לכנות את שיטת התגמול הזאת שכר עבודה מוסרי, תשלום מוסרי על מוצר או שרות. נציב בפנינו את גדרות ההתנהלות המוסרית שתייתר את ההגדרות החוקיות של השכר ואת ההגבלות שמטילה הממשלה על מחירי מוצרים.
כמובן שבמקביל יש להחליט אחת ולתמיד אילו מיסים מטילים על האזרחים. כשנקבל את הגישה החדשה אפשר לעבור לשיטה אחרת של גביית מיסים ולכנות את התשלום החודשי דמי אזרח במדינת ישראל. סכום שיאפשר לנו לנהל את השירותים הציבוריים הנחוצים. כפועל יוצא, ניפרד גם ממשכורות העתק והתשלומים הלא סבירים שהמשק משלם למנכ"לים, ידוענים וכיוצא באלה, משכורות שזלגו גם לסקטור הציבורי, ודי להביט בדוחות של הממונה על השכר באוצר.
מיכאל מירו הוא דוקטור למדע המדינה, עיתונאי למעלה מארבעים שנה, לשעבר מנהל קול ישראל. חוקר ומתעניין בפוליטיקה, חברה, סביבה, מוסר ואתיקה.
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם