אחרי כמה שעות בסמטאות המתפתלות של אל-עיסאוויה, מוחמד אבו-חומוס – שאירח אותי לסיור בשכונה – מחזיר אותי למכוניתי, שנשארה בחניה ליד תחנת הדלק, בכניסה הראשית. ממש לפני שאנחנו נפרדים, נקרית בדרכנו הזדמנות לראות איך הדברים מתנהלים כאן.

תחנת הדלק בכניסה לעיסאוויה מככבת בסיפור שלנו. אם עיסאוויה מספרת לנו איך ייראו חייהם של הפלסטינים אחרי שישראל תספח אותם – הרי שכמה מהפרקים המגוחכים ביותר בסיפור הזה נכתבו ממש כאן, בתחנת הדלק הזו.

לידה הציבה המשטרה את העמוד הגבוה הראשון הנושא מצלמות שמתעדות את הנעשה בעיסאוויה מסביב לשעון. במגרש הכורכר שליד התחנה הזו היו שוטרי מג"ב ויס"מ מתארגנים כמעט מדי ערב בקיץ לקראת הכניסות הממונעות לעיסאוויה שלא פעם הסתיימו בהתנגשויות אלימות.

מגרש ההתארגנות בכניסה לעיסאוויה (צילום: אמיר בן-דוד)

התחנה הזו נמצאת בדיוק מטר מעבר לתחומי השכונה. אבו-חומוס גילה את הפרט השולי הזה בקיץ שעבר, אחרי שהמשטרה הוציאה לו צו הרחקה מהשכונה לשבועיים. הוא העדיף לעבור לגור בקרוון קטן בתחנת הדלק, והוכיח לשוטרים – גם בעזרת אפליקציית הווייז בטלפון שלו – שתחנת הדלק נמצאת מחוץ לגבולות השכונה, ולכן כל זמן שהוא בתחנת הדלק, הוא ממלא את הוראות צו ההרחקה. משחקי חתול ועכבר כאלה, שיכולים להיראות ילדותיים ומטופשים למתבונן מהצד, הם עניין של יום-יום כאן.

השולחן של אבו-חומוס בתחנת הדלק הפך לאתר עליה לרגל, להפגנת כוח, והשוטרים – הוא מספר, ואפילו לא מנסה להסתיר את ההנאה שהסיפור הזה מסב לו – פשוט נטרפו מזה, אבל לא יכלו לעשות לו דבר.

"תפסתי להם את השולחן שהם אוהבים לשבת לידו ולאכול לפני שהם נכנסים. וכל הזמן באו לבקר אותי אנשים. היה פה השר הפלסטיני לענייני ירושלים, פהדי אל-הדמי. המיליארדר הפלסטיני מוניב אל-מסרי. מכובדים מירושלים. פרופסורים מהאוניברסיטה.

"בשבועיים האלה שאסור היה לי לחזור הביתה, היו הרבה ישראלים שהזמינו אותי לבוא אליהם ולהיות אצלם. אבל אני העדפתי להיות פה. בתחנת הדלק".

וממש במקרה, כשהוא מסיים לספר לי את הסיפור הקטן והסמלי הזה, נכנסה לתחנה טרנזיט משטרתי ובו חבורה מאיימת למראה של שוטרים במדים, שנראים דרוכים. הם מגיעים מכיוון הגבעה הצרפתית, ונראה שהם מתכוונים לתדלק ולהיכנס לעיסאוויה.

"תראה מה יקרה עכשיו", אומר אבו-חומוס, "ברגע שהם יבינו שאתה איתי, הם יעשו פרסה וייסעו מכאן. יחכו לזמן יותר נוח, שלא יהיו פה עיתונאים".

אבו-חומוס צולע על הקביים שלו לעבר הניידת. השוטרים מברכים אותו והקצין שיושב ליד החלון הפתוח שואל אותו "מה שלומך היום, אבו-חומוס?".

כל השוטרים שמגיעים לעיסאוויה מזהים את אבו-חומוס. הוא אחד הפעילים המוכרים ביותר במקום, כבר שנים. נהרות של דם רע זרמו בינו לבין המשטרה. בעיקר דמו שלו, כמובן.

"אני בסדר גמור", אומר אבו-חומוס ומצביע עלי, "אני מסתובב פה עם עיתונאי שבא לראות מה קורה בעיסאוויה".

מוחמד אבו-חומוס (צילום: אמיר בן-דוד)

השוטרים מחייכים, והניידת יוצאת מהתחנה. היא לא פונה שמאלה בכביש שיורד לעיסאוויה, אלא חוזרת חזרה לכיוון הגבעה הצרפתית משם הגיעה, בדיוק כמו שאבו-חומוס ניבא שיקרה. ואולי הם רק הגיעו למלא כאן דלק, בדרכם ליעד אחר. קשה לדעת.

"אמרתי לך", מסכם אבו-חומוס, "לא מתאים לשוטרים שעיתונאים יראו מה הם עושים פה".

אזרחים סוג ב' בריבונות ישראלית

מי שסקרן לראות איך ייראה הסיפוח המדובר מהצד הפלסטיני, מוזמן לבקר בעיסאוויה. כאן העתיד הוא לא עניין תיאורטי אלא כבר נחלת העבר. בעיסאוויה הסיפוח הוא מציאות החיים.

זה מתחיל בטופוגרפיה, שמשחקת תפקיד חשוב בסיפור הזה. עיסאוויה הענייה, שבה מתגוררים היום כ-22 אלף תושבים, שוכנת על המורדות המזרחיים של רכס הר הצופים. השכונה כלואה – באופן כמעט סימבולי – בין מוסדות ישראליים מפוארים.

עיסאוויה – מבט מלמעלה (צילום: אמיר בן-דוד)

ממערב ומדרום-מערב סוגרים עליה בית החולים הדסה הר הצופים, קמפוס האוניברסיטה העברית, השכונות הגבעה הצרפתית וצמרת הבירה, והבסיס הצבאי עופרית. מדרום מתכננת המדינה להקים גן לאומי, בנימוקים מפוקפקים להפליא.

במזרח ובצפון מוקפת השכונה בכביש מספר 1, שמחבר בין ירושלים למעלה אדומים, ההתנחלות הגדולה שמככבת גם בתוכניות הסיפוח המינימליסטיות ביותר שעליהן מדברים עכשיו.

כשבישראל מדברים על סיפוח, מתכוונים לשטחים שיסופחו ולאזרחים הישראלים שמתגוררים בהם, ומייחלים עכשיו להחלת החוק הישראלי עליהם. לא לפלסטינים, שמתגוררים בשטחים המסופחים ויישארו אזרחים סוג ב' גם אחרי החלת הריבונות הישראלית. בדיוק כמו תושבי עיסאוויה, שמסופחים לישראל כבר יותר מחמישים שנה, בלי להיות אזרחי המדינה. זה פרט טריוויאלי ביותר, כמובן, שמצליח בכל זאת להפתיע לא מעט ישראלים, גם כאלה שעוקבים אחרי החדשות ומתמצאים באקטואליה.

סיפוח שכונות מזרח ירושלים, כמו עיסאוויה, מראה שישראל רואה בפלסטינים שמתגוררים בשטחים המסופחים לא יותר ממטרד. הדרך היחידה להתמודד איתם היא למרר את חייהם ולהפוך אותם בלתי נסבלים. ואז ללחוץ עוד קצת, עד שלא יוכלו יותר ויתקוממו, וכך יוכיחו בדיעבד ולמפרע, שאין מה לעשות איתם – הם רק רוצים מכות.

מבט על עיסאוויה מהאוניברסיטה העברית בהר הצופים (צילום: הדס פרוש/פלאש90)

זה מתחיל תמיד עם הפקעת קרקעות מאסיבית, איסורי בניה שרירותיים, הימנעות מכוונת מהשקעה בתשתיות ובפיתוח, ומשם אפשר להמריא, כיד הדמיון הרעה.

בעיסאוויה, למשל, נכתב בשנה האחרונה פרק חדש שתושבי המקום מייחסים לו שטניות של ממש, אפילו בסטנדרטים המדכדכים של הסכסוך הישראלי-פלסטיני: מחודשי הקיץ שעבר ועד פרוץ הקורונה, המשטרה שלחה כמעט בכל ערב כוחות גדולים לשכונה, חסמה את הסמטאות הצרות, יצרה פקקי תנועה גדולים, ונכנסה לעימותים אלימים עם התושבים.

עשרות סרטוני עימותים כאלה מעיסאוויה נמצאים במרחק לחיצת עכבר ביוטיוב. רבים מהם זכו להפצה ויראלית ברשתות החברתיות. כל מי שבילה כמה שעות בפייסבוק נתקל בהם. ונדמה שאם ראית אחד, ראית את כולם: שוטרי יס"מ ומג"ב צועדים לצד מכוניותיהם המשוריינות. כלי נשק דרוכים. מבטים עצבניים. קללות. אבנים. נפצים. מעצרים אלימים. זיקוקי דינור באוויר. החומרים שמהם עשויות סדרות מצליחות בנטפליקס.

רוב הגולשים הישראלים לא ממש שולטים בעלילות המשנה של סצנות הפאודה האלה, וזה גם לא ממש משנה להם. הנחת היסוד של הכועס הישראלי הממוצע היא שהערבים תמיד רעים והיהודים תמיד צודקים. ובסרטונים האלה רואים ערבים חצופים תוקפים שוטרים באלימות. לא מפתיע שהם גוררים אחריהם שובל ארוך של כל האיחולים ששמורים לערבים במקרים כאלה. חלקם בשפתם.

שוטרי מג"ב עוצרים תושב עיסאוויה בהפגנות אלימות במקום, ב-5 באוקטובר 2015 (צילום: פלאש90)

מעטים מהמגיבים הזועמים טורחים להתעכב על השאלה הפשוטה  – מה השוטרים מחפשים שם בכלל, ועוד בכוחות גדולים כאלה? עיסאוויה לא מובילה לשום מקום. היא בועה מנותקת בשולי העיר. אם השוטרים לא ייכנסו אליה בכוחות גדולים כדי "להפגין ריבונות", ועל הדרך יחסמו את השכונה ויתעמתו עם כל מי שיקרה בדרכם, ממילא לא יהיו אירועים אלימים לצלם.

לתושבי עיסאוויה אין כל ספק למה המשטרה עושה את זה. הם בטוחים שמבחינת המשטרה, השכונה שלהם היא מגרש אימונים. המקום שאליו נשלחים שוטרים חדשים לעבור את טבילת האש הראשונה מול אוכלוסייה אזרחית עוינת. המשטרה יוצרת באופן יזום את החיכוך, כדי להתגבר על תוצאותיו. מין אימון על רטוב.

אייל הראובני, עיתונאי ותיק שמסקר את הנעשה בעיסאוויה מאז שעבד ב"כל העיר" בשנות התשעים, חיבר בחודש שעבר דו"ח מקיף ל"בצלם", המבוסס על חודשים שבהם צפה מקרוב בעימותים היומיים האלה. כשאנחנו עומדים על משטח הכורכר, שליד תחנת הדלק, הוא מספר: "המשטרה טענה שהיו מאות אירועי סדר. אבל אתה תראה לבד שכשהמשטרה לא כאן, לא קורה כלום.

אייל הראובני בעיסאוויה (צילום: אמיר בן-דוד)

"אני אומר לך שהייתי פה המון. פעמיים-שלוש בשבוע במשך חודשים. כשהמשטרה לא נכנסת, השכונה שקטה. ואם הם אומרים שהם נכנסים בגלל מידע מודיעיני, אז ראית בסדרה 'מחוז ירושלים' מה המידע המודיעיני שלהם שווה. למה הם היו צריכים להשתיל נשק בבית ואז כביכול 'למצוא' אותו? הרי אם היה להם מידע מודיעיני, הם היו מוצאים נשק שהם לא השתילו, נכון? אבל אפילו את זה הם לא הצליחו לעשות.

"הם טוענים שהיו עשרות ומאות מקרים של זריקת אבנים על כביש 1, שמתפתל כאן מתחתינו. אבל אם אתה רואה את שורת הבתים שם, לזרוק משם אבנים זה בלתי אפשרי. זה רחוק מדי. ואם אתה יורד לכביש, תופסים אותך מיד. הנערים פה לא מטומטמים. הם מכירים את המשטרה מספיק טוב. לזרוק אבנים מקו הבתים, אתה צריך להיות אלוף אולימפי".

טוב, לא צריך להפוך את המקום לשכונה של צדיקים גמורים. היו פה מקרים רבים של זריקות אבנים על כביש 1.
"אני לא אומר שהם תמימים וישרי דרך. זו לא שכונה של חובבי ציון, ואין להם יומרה להיות כאלה. אבל המקרים שאתה מדבר עליהם הם אירועים חריגים.

"כשהיו הפגנות בעקבות צוק איתן או אחרי הרצח של מוחמד אבו-ח'דיר, היו הפגנות גם כאן. אנשים הביעו את הזעם שלהם. היה מקרה של זריקת אבנים ב-2018. היה מקרה ב-2017. אבל בסילוואן יש פי כמה וכמה מקרים של זריקות אבנים, והמשטרה לא נכנסת אליה כמו שהיא נכנסת בעיסאוויה.

פלסטינים מתנגשים בכוחות משטרה במהומות בעיסאוויה ב-26 ביוני 2019 (צילום: AP Photo/Mahmoud Illean)

"רוב זריקות האבנים בעיסאוויה שאתה קורא עליהן, הן כשהתושבים מחזירים למשטרה שתוקפת אותם. כלומר אלו אירועים שקורים ב-ג-ל-ל המשטרה. עיסאוויה זו שכונה מבודדת. מה שקורה בעיסאוויה נשאר בעיסאוויה. האירועים כאן לא משפיעים על ישראלים בשום צורה.

"מה שקורה כאן לא משפיע על הגבעה הצרפתית. לא משפיע על האוניברסיטה, לא משפיע על מי שעובר בכביש כאן למטה. והשכונה קרובה מאוד לבסיסים משטרתיים. יש לך בסיס של מג"ב בצד אחד. בסיס עופרית ליד האוניברסיטה. המטה הארצי לא רחוק. האכסניה של השוטרים ברמת אשכול קרובה לכאן.

"מה שקורה פה בשנה האחרונה זה, שבניגוד לשנים קודמות – שבהן המשטרה נכנסה לכאן רק על רקע אירועים ספציפיים – המשטרה נכנסת לכאן עכשיו בלי שום סיבה חיצונית. יחסית לשנים קודמות, עיסאוויה הייתה מאוד שקטה, עד  שהמשטרה התחילה להיכנס לכאן.

"למה המשטרה נכנסת לכאן בקיץ כמעט מדי יום בשעה חמש אחרי הצהריים, דווקא עם כוחות של יס"מ? זה לא משטרה כחולה שבאה בגלל שיש איזה אירוע שצריך לפתור, כי לא היה שום אירוע. המשטרה שולחת לכאן את הכוחות הכי אלימים והכי חוליגנים שיש לה, כדי שהם אלה שייצרו את האירוע. נכנסים ומתחילים לעשות בלגנים.

הפגנות נגד אלימות משטרתית בעיסאוויה, ב-20 בפברואר 2020 (צילום: Olivier Fitoussi/FLASH90)

"אני אומר לך באחריות, ראיתי את זה בעיניים. כל האירועים שקרו כאן הם אירועים שהמשטרה יזמה, לא התושבים. אם המשטרה לא הייתה כאן, אז אבו-חומוס לא היה נעצר ולא היה מגיע לבית חולים. ילדים לא היו נעצרים ומגיעים לבתי חולים. אנשים לא היו פה בטראומות. עיסאוויה היא היום מגרש משחקים של המשטרה".

כשהיית עד לאירועים כאלה, ניסית לדבר איתם?
"עם השוטרים? אי אפשר לדבר איתם. כשאנחנו היינו שם, בלי חשבון זרקו עלינו רימוני הלם, דחפו אותנו, הפילו לרצפה כמה אנשים. אלה לא אנשים שאפשר לדבר איתם. אין להם שום כוונה לדבר עם אף אחד".

גרסה מורחבת של בית האח הגדול

הראובני מפרט בדו"ח עיסאוויה שחיבר, איך במהלך השנים הכריזו גורמים שונים במשטרה כי השכונה היא "כפר מאוד קיצוני", שמייצר עבורה "הרבה מאוד בעיות".

אלה אותן "בעיות" שקיבלו מקום מרכזי בסדרת הדוקו-דרמה "מחוז ירושלים", שבה אסף עובדיה, קצין מודיעין ובילוש במרחב קדם של מחוז ירושלים, סיפר שעיסאוויה היא "כפר שלא דומה לאף כפר אחר בירושלים, יש בו אש בוערת, כור שלא נכבה".

כדי לבסס את הטיעון הזה, השתילו השוטרים נשק באחד הבתים בכפר, שאותו "מצאו" כביכול במהלך חיפוש לילי שצולם עבור הסדרה.

על בסיס הקונספציה הזו מנהלת המשטרה את הפעילות הדרמטית שלה שאותה היא מצדיקה (במכתבים ששלחה כתשובה לפניות שונות לקצינת תלונות הציבור של מחוז ירושלים) במניעת "פעילות לאומנית מובהקת, בעלת אופי אלים ומסית".

משמר הגבול בכניסה לעיסאוויה (צילום: פלאש90)

אבל אי אפשר להבין את התנהלות המשטרה במקום במנותק מהשינויים הרבים שחלו בשנים האחרונות במדיניות הפעלת כוחות השיטור במזרח ירושלים. ביוני 2014 יזמה הממשלה שורת צעדים שנועדו "להגברת הביטחון האישי" במזרח ירושלים תוך "גיבוש תפיסה מבצעית המאפשרת תגובה מיידית", שתבסס "משילות אפקטיבית" שהיא "מרכיב מרכזי באחדותה של העיר ירושלים" (הציטוטים הם מתוך החלטת הממשלה מספר 1775 מ-29 ביוני 2014).

ההחלטה הזו הובילה להקמת מרחב משטרתי חדש בשם "קדם", שאחראי בין השאר על רישות השכונות במזרח העיר במצלמות, והפכו את השכונה לגרסה מורחבת של בית האח הגדול, במסגרת הפיכת החיים עצמם לגרסה של דוקו-ריאליטי.

תושבי עיסאוויה מסתובבים בתחושה שעוקבים אחרי כל צעד שלהם. בתגובה הם מצלמים בעצמם כל דבר שקורה, וכך כולם מכוונים כל הזמן מצלמות אלה אל אלה, והופכים את עיסאוויה לאחת השכונות הכי מתועדות בעולם.

אבו-חומוס מראה לי את עמוד המצלמות הראשון, שהוקם מעל תחנת הדלק שכבר הספיקה להתחבב עלינו. "כאן הם התחילו לרשת את המקום במצלמות ב-2014. זה העמוד הראשון. יש את העמוד השני, שם למטה, ליד כביש 1. בכניסה לכפר יש עוד עמוד של מצלמות. על החומה של בית חולים הדסה יש ארבעה עמודים של מצלמות. וחוץ מאלה יש כל הזמן רחפנים מלמעלה.

עמוד המצלמות בכניסה לעיסאוויה (צילום: אמיר בן-דוד)

"כשאתה שומע שזרקו פה בקבוקי תבערה, אומרים בחדשות 'בשכונת עיסאוויה זרקו שלושה בקבוקי תבערה על הדסה'. אנשים שומעים את זה ונבהלים. אני מבין אותם. בקבוקי תבערה על בית חולים. זה מפחיד. הם רק לא מבינים שזרקו את הבקבוקים על החומה שמקיפה את עיסאוויה כדי לפגוע במצלמות".

אנחנו מקיפים את עיסאוויה לצד השני, הצד של בית חולים הדסה. "תראה את החומה פה", אומר אבו-חומוס, "איך יגיע בקבוק תבערה מפה להדסה? חוץ מזה, הרבה אנשים מעיסאוויה עובדים בהדסה. מי יזרוק בקבוק תבערה על מקום שאבא שלו או אמא שלו או אחות שלו עובדים שם? זורקים על המצלמות".

המצלמות הללו היו הפרק הראשון בהידוק "המשילות האפקטיבית". בשלב השני גויסו ב-2016 אלפי שוטרים חדשים, כחלק מתוכנית רב שנתית "לחיזוק הביטחון בירושלים". מאות שוטרים נוספים גויסו עד 2019.

מפקד מחוז ירושלים הקודם, ניצב יורם הלוי, ניסה תוכנית שנקראה "מירוק לכחול" ונועדה לצמצם את נוכחותם של שוטרי מג"ב (הלבושים במדים ירוקים) – שכתיאור הלוי עצמו הם "לוחמים המחפשים אקשן ולעתים קרובות יוצרים חיכוכים בלתי רצויים והתחממות האווירה" – ולהחליפם בשוטרים "כחולים", בוגרים יותר, שגם יודעים ערבית.

אבל ניצב דורון ידיד, מפקד המחוז הנוכחי, שנכנס לתפקידו ב-2019, אחרי ששירת כמפקד יס"מ ירושלים, לא מאמין בשיטה הזו. אחרי הערכת מצב שקיים עם כניסתו לתפקיד, שונתה המדיניות. והתחילה הפאודה.

הבורר

ממש כמו בסיוטים של הישראלים, במרכז עיסאוויה ילדים משחקים עם אקדחים ורובי צעצוע, מכוונים וקוראים זה לעבר זה "פיו פיו" בנוסח ערן זהבי. משחק הילדים הכי פופולרי בעיסאוויה הוא 'ערבים ויהודים'.

הילדים שמשתתפים במשחק מתחלקים לשניים. קבוצה אחת מגלמת חיילים ישראלים והקבוצה השנייה מורדים מקומיים. המשחק מתחיל כשהקבוצה הראשונה זורקת באוויר שקית עם חול או אבקה, שמדמה רימון גז, וכשהחול מתפזר המקומיים צריכים לברוח ולהסתתר מהחיילים שרודפים אחריהם כדי לעצור אותם באלימות. אחר כך מתחלפים ומתחילים מהתחלה.

ילדים בכל העולם משחקים בלהיות מבוגרים. וגם ילדי עיסאוויה מתאמנים לקראת המבוגרים שהם יהיו בעתיד. כלומר כשיהיו כמו מוחמד אבו-חומוס.

כשהוא מדדה את דרכו בשכונה, נשען על הקביים שלו, הוא מתקבל בכל מקום בברכות שלום. אבו-חומוס הוא המוכתר הלא רשמי של עיסאוויה. פחות מחצי שעה אחרי שנפגשנו הוא מקבל טלפון, ומתנצל שהוא חייב לעזוב אותי כדי ללכת ולפתור סכסוך בין שני מקומיים.

ילדים משחקים ביהודים וערבים בעיסאוויה (צילום: אמיר בן-דוד)

מאחר שתושבי עיסאוויה איבדו מזמן את האמון במשטרה, הם מעדיפים לפתור את הסכסוכים ביניהם בלי לערב את המשטרה. וזה אחד התפקידים החשובים של אבו-חומוס. אני מבקש להצטרף אליו, לראות איך זה נעשה, אבל הוא אומר שזה בלתי אפשרי.

"ביקשו שאבוא לבד, ושלא אדבר עם אף אחד. אני אפילו לא יודע מה הסכסוך שבגללו קראו לי. הם לא רצו להגיד בטלפון. רק אמרו 'תבוא עכשיו, תבוא מהר'".

אז אתה בעצם "הבורר" של עיסאוויה?
"כן".

איזה סוג של בעיות אתה פותר?
"כל דבר. סכסוכים על מקום חניה. סכסוכים משפחתיים. צעירים שרבים ביניהם והדברים מסתבכים. אני מגיע, שומע את כל הצדדים. אם אני לא מצליח לעשות בעצמי סולחה ביניהם, אני מזמין עוד חבר'ה שיעזרו לי. ואם גם זה לא עוזר – אז יש משטרה.

"אם לא מקשיבים לנו, שילכו למשטרה, כמו כולם. שהיא תפתור את הבעיה. אנחנו מנסים לפתור בעיות בלי לערב את המשטרה. זה בדרך כלל מצליח. והמשטרה כועסת גם על זה. אנחנו כאילו לוקחים להם את העבודה".

מוחמד אבו-חומוס (צילום: אמיר בן-דוד)

לפני עשר שנים אבו-חומוס נפגע ממשאית. אחר כך חטף כדור ברגל ("בהפגנה בקלנדיה") ושנתיים אחר כך חטף עוד כדור גומי באותה רגל. מאז הוא מתקשה לעמוד על רגליו ומדדה עם קביים.

הנכות הקשה שלו לא הפריעה בנובמבר האחרון לשוטרים, שמנסים להצר את צעדיו בכל דרך אפשרית, לטעון שאבו-חומוס תקף באלימות לא פחות מארבעה שוטרים, ואפילו הצליח לחנוק אחד מהם.

שופטת בית המשפט השלום בירושלים, שרון לארי בבלי, שדנה בבקשת הארכת המעצר שהגישה המשטרה, צפתה בסרטונים הרבים שתיעדו את האירוע מזוויות שונות, והחליטה שאם הסרטונים מהתקרית משקפים את מה שהתרחש, מן הראוי שתיק החקירה יעבור בכלל למחלקה לחקירת שוטרים (מח"ש) כדי שתבחן את אלימות השוטרים. אבל אחרי שקבעה את זה, היא בכל זאת נעתרה לבקשת המשטרה להאריך את מעצרו של אבו-חומוס ביומיים, כדי לאפשר למשטרה להגיש ערעור.

השופט המחוזי מרדכי כדורי, שנדרש לסוגייה, דחה את הערעור וקבע "ערר זה טוב אלמלא היה מוגש. צפיתי בסרטונים שהוצגו לי על ידי ההגנה ובחומרי החקירה שנאספו. אני סבור כי אין צורך להרחיב יתר על המידה. הסרטונים מדברים בעד עצמם ומלמדים כי המשיב אינו צח כשלג, הוא הפריע לעבודת השוטרים, עבודה שאינה פשוטה וכרוכה במאמץ רב. יחד עם זאת אין מדובר בהפרעה הכוללת תקיפה של ממש או תקיפה במידה שיש בה כדי ללמד על מסוכנותו".

שלא לפרוטוקול, אמר השופט לנציג המשטרה: "עשיתי איתכם חסד".

לפחות במקרה הזה, הטענות של תושבי עיסאוויה קיבלו גיבוי גם משתי ערכאות משפט ישראליות. בדרך כלל, הן עומדות רק למשפט הגולשים באינטרנט. ושם הערבים מפסידים תמיד.

ילדים משחקים בעיסאוויה (צילום: אמיר בן-דוד)

תגובת משטרת ישראל

זמן ישראל פנה לדוברות משטרת ישראל בשאלות הבאות:

1. מה הסיבה שהמשטרה פתחה במבצע בעיסאוויה לפני שנה, שנמשך למעשה עד היום?
2. האם כל כניסה של כוחות יס"מ ומג"ב לשכונה היא בעקבות מידע קונקרטי שמחייב הפעלת כוחות כאלה?
3. האם יש ממש בטענת התושבים לפיה המשטרה משתמשת בעיסאוויה כ"זירת אימונים" לשוטרים?
4. האם נעשו במהלך השנה האחרונה ניסיונות להגיע לפתור את הבעיות בעיסאוויה – במידה שיש כאלה – בלי להגיע לעימותים מיותרים עם תושבי השכונה?
5. האם יש צדק בטענות התושבים ששכונת עיסאוויה זוכה ל"טיפול" משטרתי שונה משכונות אחרות בירושלים (צווי הרחקה לפעילים מרכזיים בשכונה, כניסת כוחות לתוך בתי מגורים וכו')

ממשטרת ישראל נמסר בתגובה:

אנו דוחים את הטענות על הסף.

משטרת ישראל פועלת היכן שנדרש בכל רחבי העיר ירושלים במטרה להבטיח את שלום הציבור ובטחונו, בדגש לטיפול בתופעות פשיעה והפרות סדר, ובכלל זה גם בכפר עיסאוויה.

פעילות המשטרה באזור מתבצעת תדיר בכדי למנוע הפרות סדר, יידוי אבנים ובקבוקי תבערה לעבר שוטרים ואזרחים, כפי שהתרחש פעמים רבות במהלך השנים האחרונות. בעקבות פעילות המשטרה שמבוצעת באופן נקודתי נגד הפורעים, חלה ירידה חדה בעבירות אלו המסכנות את חיי האזרחים והשוטרים.

לצד פעילות זו, כמו גם במקומות אחרים במזרח ירושלים, פועל מרכז שירות משולב לתושב, שמטרתו להנגיש את שירותי המשטרה ולבצע פעילות מגוונת עם עיריית ירושלים ורשויות נוספות למען רווחתם, ביטחונם האישי ואיכות חייהם של התושבים, לרבות לימודי עברית ועוד.

משטרת ישראל תמשיך לפעול בנחישות לסיכול טרור, מעצר מפרי סדר ואכיפת החוק לשמירה על שלום הציבור ובטחונו.

* * *

בפרק הבא: השיעור של האסיר הביטחוני מוראד עביד