סגן הרמטכ"ל במיל' יאיר גולן – שמכהן כיום בכנסת במסגרת סיעת מרצ, אף שהוא לא חלק רשמי מהמפלגה – אמר בריאיון ביומן הצהריים של רדיו 90FM:

"אם הממשלה תכריז כי המטרה העליונה היא להיפרד מהפלסטינים, אתמוך בסיפוח מעלה אדומים, גוש עציון וגושי ההתיישבות. בקעת הירדן זה נושא ביטחוני, וזה יותר מורכב. אבל אתמוך בסיפוח". 

הרשמו עכשיו לניוזלטר היומי

העמדה הזו, בדבר הרצון "להיפרד ולהתנתק מהפלסטינים", היא לא עמדה התומכת בחיים בשלום בשתי מדינות, אלא עמדה חלופית, המתחרה ברעיון השלום. ואין זו גם הפעם הראשונה שח"כ גולן מעלה אותה. בריאיון שהעניק למוסף "הארץ", לפני הבחירות האחרונות לכנסת, העיד גולן כי "יש לי שאיפה אחת גדולה, והיא להקים מחדש את מחנה השמאל". אבל מאז שוב ושוב הוא בוחר להדהד את המסר המזיק שדווקא מהווה את אחת החולשות המרכזיות בהנהגת המחנה אותו הוא מבקש לשקם: "להתנתק" מהפלסטינים, "להיפרד" מהפלסטינים, ובקיצור – שהפלסטינים יעלמו מאחורי חומה ושלא נראה ונשמע אותם יותר.

הוא בוחר להדהד את המסר שמהווה את אחת החולשות המרכזיות בהנהגת המחנה שהוא מבקש לשקם: "להתנתק" ו"להפרד" מהפלסטינים, ובקיצור, שייעלמו מאחורי חומה ושלא נראה אותם יותר

"שכחנו כמה ההתנתקות ממרקם החיים הפלסטיני עשתה לנו טוב. במסגרת הסכמי אוסלו התנתקנו מהפלסטינים ב-60%-70%", הוא אומר, וטועה. הוא טועה, לא משום שישראל צריכה להמשיך ולאחוז בכל השטחים הכבושים כמו שאחזה עד לפני הסכמי אוסלו, ממש לא. זה טוב שמי שמנהל חלק ניכר מענייני היום-יום ביריחו הוא פלסטיני, ולא מושל צבאי מישראל; וזה טוב שחיילי מילואים ישראלים לא רצים יותר בסימטאות שכם ורודפים אחרי ילדים פלסטינים שתלו דגלי פלסטין על עמודי חשמל, כמו שהיה באינתיפאדה הראשונה.

הוא טועה משום ששיח של "היפרדות", "התנתקות" ו"הפרדה" ביחס למיליוני הפלסטינים בשטחים הכבושים הוא אשליה מסוכנת. בארץ קטנה כמו שלנו, כאשר תקום סוף-סוף מדינה פלסטינית בצד מדינת ישראל (בקווי ה-4 ביוני 1967, עם ירושלים המזרחית כבירת פלסטין וירושלים המערבית כבירת ישראל) זה יהיה לגמרי דמיוני לחשוב שמאותו רגע ואילך – הפלסטינים בשטחים יתנדפו לאוויר, ונוכל לנשום לרווחה ולחיות כאילו אנחנו לבד על הירח.

הפלסטינים לא הולכים לשום מקום, בדיוק כמו שאנחנו היהודים-הישראלים לא הולכים לשום מקום. בין מדינת ישראל לבין המדינה הפלסטינית שתקום לצידה, יהיו קשרי מסחר ותרבות, תיירות והגירה, שכנות והשפעה הדדית. לא להכיר בכך, פירושו לא להצליח לדמיין איך באמת עשויה להיראות מציאות של שלום, ורק להקרין קדימה לעתיד את מציאות הכיבוש המאפיינת את ההווה.

שלום ישראלי-פלסטיני צודק ויציב יהיה כזה שיתבסס לא על הכחשת עובדת היותנו חיים במזרח-התיכון – אלא על השלמה איתה. לא משאלת לב שכל העמים הערביים יעלמו ביום שאחרי ההסכם המדיני – אלא מאמץ פעיל להשתלב באזור, בשפתו ובתרבותו. לא נטע זר, אלא מרכיב שהפך בלתי-נפרד מהמרחב.

שיח "היפרדות" ביחס למיליוני הפלסטינים הוא אשליה מסוכנת. כשתקום מדינה פלסטינית בצד ישראל, יהיה דמיוני לחשוב שמאותו רגע הפלסטינים יתנדפו לאוויר ונוכל לנשום לרווחה ולחיות כאילו אנחנו לבד על הירח

הליכה בכיוון הזה דורשת ויכוח לא פשוט עם הרבה מוסכמות-יסוד של השיח הציבורי בישראל. אהוד ברק, שלחובתו יש לרשום את הרצת יאיר גולן לכנסת בפעם הראשונה, כינה פעם את ישראל בשם "וילה בג'ונגל". וגם אבי התנועה הציונית, בנימין הרצל, בספרו "מדינת היהודים" כתב כי "עבור אירופה אנו עשויים להיות שם חלק מחומת המגן מפני אסיה; אנו עשויים לספק את משמר החלוץ של התרבות נגד הברבריות". תפיסה של שלום ישראלי-פלסטיני וישראלי-ערבי שאיננה מבוססת על היפרדות והינתקות, פירושה גם להיפרד ולהינתק מהתפיסות האלה.

שיח של שלום שאינו מתבסס על פנטזיות של הפרדה והיפרדות הוא מחויב המציאות, גם בגלל ההשלכות הפוליטיות הפנים-ישראליות של דיבור על הינתקות והפרדה. שימו עצמכם בנעליו של ערבי-פלסטיני אזרח ישראל. כשהפלסטינים אזרחי ישראל שומעים את הפוליטיקאים ממה שמכונה "המחנה" מדברים בהתלהבות על כמה זה עושה טוב "להתנתק ממרקם החיים הפלסטיני", מה הם אמורים להסיק מזה לגבי עצמם, משפחותיהם, חייהם והשכונות והערים בהן הם גרים? שהרי גם בחיפה ובעכו יש "מרקם חיים פלסטיני", וגם בלוד וביפו יש פלסטינים מהם אפשר "להיפרד".

לו הייתי אני פלסטיני אזרח ישראל, זה לא היה בלתי סביר מבחינתי לחשוש, שאחרי ש"המחנה" יפתור את "הבעיה" שמהווים עבורו הפלסטינים בשטחים הכבושים, הוא יתפנה גם לסגור את הפינה של הפלסטינים בישראל.

מי שמטפח שיח שעושה דה-הומניזציה לפלסטינים, ולא רואה בהם אנשים שיכולים להיות שכנים ושותפים לחיים בשלום, אלא רק אויבים במקרה הרע אותם יש למגר, או נוכחות נסבלת במקרה הטוב ממנה יש להיפרד – מי שעושה את זה, בעצם נותן נקודות במתנה לימין, שגם ככה מנסה לעשות דה-לגיטימציה ודה-הומניזציה לאזרחים הפלסטינים בישראל.

לו הייתי פלסטיני אזרח ישראל, לא היה בלתי סביר מבחינתי לחשוש, שאחרי ש"המחנה" יפתור את "הבעיה" שמהווים עבורו הפלסטינים בשטחים הכבושים, הוא יתפנה גם לסגור את הפינה של הפלסטינים בישראל

אני לא כותב את הדברים האלה כדי לומר שיאיר גולן הוא רשע מרושע שיש לגנותו. דווקא הנכונות שלו להגיע להבנות עם איימן עודה, והאמירה החשובה שלו נגד הפסילה של היבה יזבק, מלמדים על אומץ מסוים שיש לו ושאין למרבית המילייה הסוציולוגי שלו, שנמצא בשורות כחול-לבן.

אני כותב את הדברים משום שאם רוצים באמת "להקים מחדש את מחנה השמאל", כמו שאמר גולן בריאיון לפני כחצי שנה, אז נקודת המוצא צריכה להיות אחרת לגמרי: לא תמיכה במהלכי הסיפוח כתחליף לשלום, אלא תמיכה בשלום כתחליף לכיבוש ולסיפוח; לא הכחשת נוכחותנו במזרח-התיכון, אלא הסתכלות עליה כאל הזדמנות והבטחה; ולא דה-לגיטימציה של פלסטינים, אלא הסתכלות עליהם כעל שכנים טובים במדינה שתקום לצידנו וכעל בעלי-בית יחד איתנו במדינת ישראל.

אורי וולטמן הוא חבר הנהגת תנועת "עומדים ביחד نقف معًا‏". עבד כמורה במשך למעלה מעשור, ובמקביל היה פעיל חברתי ופוליטי ביוזמות שונות. כיום עובד כאורגנייזר בעומדים ביחד, ומסייע לאנשים ברחבי הארץ להתארגן במעגלים מקומיים במסגרת התנועה.