שתי עתירות בעלות פרופיל ציבורי הוגשו לבג"ץ שלשום, ושני קווים מרכזיים מחברים בין שתיהן: האחד הוא ששתיהן עוסקות, בהקשרים שונים, בפרשות הפליליות של ראש הממשלה בנימין נתניהו וספיחיהן; והקו השני הוא שבשתיהן, בצירוף מקרים משעשע, מתבקש בית המשפט להורות ליועץ המשפטי לממשלה לפתוח בחקירה פלילית.
בעתירה האחת דורשת התנועה לאיכות השלטון שתיפתח חקירה פלילית על כל היבטי פרשת הצוללות, לרבות פרשת המניות – והפעם, בניגוד לחקירת 2017, שהחקירה תכלול גם את נתניהו כחשוד; בעתירה השנייה דורשים בני הזוג שאול ואיריס אלוביץ', הנאשמים 2-3 במשפט נתניהו, שהיועץ המשפטי יפתח בחקירה פלילית למציאת מדליפי חומרי החקירה מתוך תיק 4000.
היסטוריה של הדלפות
האירוניה, האירוניה. פעמיים עמד נתניהו עצמו על סיפה של חקירה פלילית בסוגיה של הדלפת חומרים. פעמיים ניצל בעור שיניו. ביוני 1995 קיימה הכנסת דיון והצבעה בהצעת אי-אמון מטעם האופוזיציה בממשלת יצחק רבין. נתניהו, אז יו"ר האופוזיציה, עלה לדוכן הנואמים לנמק את הצעת האי-אמון. הוא הצהיר כי הממשלה מתכוונת לסגת מכל רמת הגולן במסגרת המו"מ המדיני עם סוריה, והוסיף כי יש בידיו מסמכים המוכיחים את טענתו. שר החוץ שמעון פרס הכחיש את הטענות, אך נתניהו עלה שוב לדוכן וציטט מתוך המסמך שברשותו – שנכנס להיסטוריה כ"מסמך שטאובר".
הוגשו עתירות לבג"ץ בטענה כי מדובר במסמך צבאי המסווג "סודי ביותר", וכי נתניהו הפר חוק בכך שציטט מתוכו. עמדת היועץ המשפטי לממשלה דאז, מיכאל בן-יאיר, הייתה כי לנתניהו עומדת החסינות המהותית, מאחר שמדובר במעשה, שאף אם דבקה בו פליליות, הרי שמדובר ב"גלישה" מתוך פעולות שנעשו במסגרת מילוי תפקידו כחבר כנסת. השופטים אהרן ברק, תיאודור אור ויצחק זמיר דחו את העתירה, אך ברק הוסיף – "אין דבר בפסק דיני שיש בו כדי לקבוע כי התנהגותו של חבר הכנסת נתניהו ראויה היא".
שני עשורים חלפו. נתניהו, ראש הממשלה, מנהל את ישיבות הקבינט הביטחוני-מדיני במהלך מבצע "צוק איתן" ברצועת עזה. כחודש לאחר תחילת הלחימה, בראשית חודש אוגוסט, משדר הכתב המדיני של חדשות ערוץ 2 באותה עת, אודי סגל, פרטים מדויקים מתוך מצגת שהוצגה בדיון בקבינט, ושעסקה בתרחישים אפשריים בדבר כיבוש קרקעי של רצועת עזה ובהשלכותיה האפשריות של פעולה זו.
שורה של שרים וחברי כנסת הביעו זעזוע מהדלפת הפרטים מהמצגת הסודית – הדלפה שעשויה אף לסכן את חיי כוחות צה"ל ככל שיוחלט לפעול לפי אחד התרחישים שתוארו במצגת. האויב לא רק מאזין, הוא גם צופה ורושם נקודות.
התנועה לאיכות השלטון עתרה אז לבג"ץ, לאחר שדרישותיה החוזרות ונשנות שהופנו ליועץ המשפטי לממשלה יהודה וינשטיין לפתוח בחקירה פלילית למציאת המדליף מישיבת הקבינט, לא נענו. הפרקליטות טענה כי החלטתו של וינשטיין שלא לחקור במקרה הזה נמצאת במתחם הסבירות, וזאת בין היתר בשל המורכבות של החקירה הצפויה. שהרי, לא ניתן לכפות על העיתונאי, שבוודאי יודע את זהות המדליף, למסור את המידע לרשויות החקירה, נוכח החיסיון העיתונאי. בג"ץ דחה את העתירה.
הפרקליטות טענה כי ההחלטתו של וינשטיין שלא לחקור נמצאת במתחם הסבירות, וזאת בין היתר בשל המורכבות של החקירה הצפויה. שהרי, לא ניתן לכפות על העיתונאי למסור את המידע נוכח החיסיון העיתונאי
היו כמובן עוד מקרים בהיסטוריה הישראלית, שבהם הועמדו לדין עובדי ציבור בגין הדלפות לעיתונאים: ב-1961 הורשע חי חסידוף, שהיה עובד ארכיון במשרד המשפטים, בהדלפה לשבועון "העולם הזה" של מכתבים שכתב היועץ המשפטי לממשלה באותה עת, חיים כהן, שעסקו באפשרות להעמיד לדין את מפכ"ל המשטרה יחזקאל סהר, באשמת מתן עדות שקר. חסידוף נדון לחודשיים מאסר בפועל.
ב-2003 פוטרה מהפרקליטות והועמדה לדין ליאורה גלט-ברקוביץ, לאחר שחקירת שב"כ מצאה כי הפרקליטה הדליפה לעיתונאי ברוך קרא, אז ב"הארץ", את המידע שהוביל לחשיפתה בעיתונות של חקירת המשטרה בפרשת "סיריל קרן" נגד ראש הממשלה אז, אריאל שרון. בית המשפט גזר עליה 8 חודשי מאסר על תנאי, בעסקת טיעון. וכמובן, פרשת ענת קם, שהדליפה כמות גדולה של מסמכים לעיתונאי אורי בלאו, שאותם שמרה מימי שירותה הצבאי. ב-2012 גזר עליה בית המשפט העליון עונש של שלוש וחצי שנות מאסר בפועל.
מקרה ליברמן
אין זהות מלאה בין המקרים האלה לבין הדרישה המופיעה בעתירת בני הזוג אלוביץ', בשני מובנים. האחד, שברוב המקרים הללו זהות החשוד בהדלפה הייתה ידועה, ונותר רק לקבוע אם נעברה עבירה פלילית או אם הנסיבות מצדיקות חקירה והעמדה לדין. והשני, שבחלק מהמקרים הנושנים הללו העבירה שעמדה במוקד הפרשה לא הייתה העבירה הקלאסית שחוק העונשין מספק בנוגע להדלפות, "גילוי בהפרת חובה" (סעיף 117 לחוק העונשין), אלא עבירות קונקרטיות יותר, כגון "הפרת חובה חקוקה" ולעתים אף עבירות ביטחוניות חמורות, לרבות "ריגול חמור".
בעתירת שאול ואיריס אלוביץ', נזהרים באי כוחם, עו"ד ז'ק חן ומיכל רוזן-עוזר, מלהפנות אצבע מאשימה כלפי עיתונאים וכלי תקשורת. "עתירה זו אינה יוצאת נגד זכות הציבור לדעת", נכתב בעתירה, "בעידן מהפכת המידע משתנה מעמדה של התקשורת, מרכזיותיה, ידיעותיה ותפוצתן". ואולם דווקא משום כך "יש הכרח לשרטוט גבולות, במיוחד בכל הנוגע להליכים פליליים. גבולות אלה נדרשים לא לתקשורת, אלא לגורמים שמעבירים לה מידע".
עתירת בני הזוג אלוביץ': "יש הכרח לשרטוט גבולות, במיוחד בכל הנוגע להליכים פליליים. גבולות אלה נדרשים לא לתקשורת, אלא לגורמים שמעבירים לה מידע"
בפרשת בזק, העומדת בלב תיק 4000 שבו נאשמים נתניהו ובני הזוג אלוביץ' ביחסי שוחד, "נפרצו כל הסכרים" בהעברת מידע לכלי התקשורת. בעתירה מוזכרת שורה של פרסומים שנעשו בחודשים האחרונים, והמבוססים הן על חומרי חקירה שהועברו לעיתונאים, לרבות קלטות ותמלילים; הן על ראיונות ושיחות-רקע של עדי מפתח בפרשה, העתידים להעיד גם במהלך המשפט, עם עיתונאים; והן על מה שהעותרים מגדירים "תדרוכים והעברת מידע אסורה". בראש הפרסומים הללו – שתי תוכניות "המקור" שבהן שידר בשבועות האחרונים העיתונאי רביב דרוקר פרטים מדויקים ומלאים מתוך חומרי החקירה.
![צילום מסך מתוך תכנית "המקור", 10.6.2020](https://static.zman.co.il/www/uploads/2020/06/hamakor.jpg "צילום מסך מתוך תכנית "המקור", 10.6.2020")
אין לדעת אם עתירת הנאשמים אלוביץ' היא פרי יוזמתם שלהם, או שהם פועלים במקרה זה גם בשם הנאשם נתניהו, זה שקרא להכניס את דרוקר לכלא, ונאלץ לחזור בו. מכל מקום, עתירה דומה מאוד לעתירת הזוג אלוביץ' הוגשה לפני עשור על ידי פוליטיקאי אחר, שהיה באותה עת תחת חקירה פלילית – אביגדור ליברמן. במהלך החקירה פורסמו חלקים מחומרי החקירה בעיתון הארץ ובאתר של איש התקשורת יואב יצחק. ליברמן הנזעם עתר לבג"ץ בדרישה שמח"ש תחקור ותאתר את מקור ההדלפה.
בעקבות הערות השופטים, הורה פרקליט המדינה למח"ש לחקור בעניין, אלא שהתברר שמעגל שותפי הסוד כולל לא רק את אנשי המשטרה אלא גם את הפרקליטות. צעדי החקירה כללו גם "מחקרי תקשורת" – כלומר הוצאת איכונים ורשימת שיחות של הטלפון הסלולרי, ואלה נבדקו אל מול הנתונים הסלולריים של העיתונאים, וזאת תוך פגיעה חריפה בחיסיון העיתונאי. חלק מבקשות המשטרה לקבל צווים במסגרת "מחקרי התקשורת" נדחו על ידי בית משפט השלום בירושלים, ובעקבות זאת הגיעה החקירה הפלילית למבוי סתום ונסגרה. ליברמן עתר שוב לבג"ץ.
השופטים החליטו לדחות את העתירה. השופט אליקים רובינשטיין הדגיש את העיקרון הידוע, כי בג"ץ אינו מחליף את שיקול דעתו של היועץ המשפטי בשיקול דעתם של השופטים. "בית המשפט איננו בודק את תבונתה או יעילותה של ההחלטה השלטונית, אלא את חוקיותה, אף אם הוא עצמו היה מחליט אחרת". במילים אחרות, מתחם ההתערבות השיפוטי מצומצם במיוחד כאשר נדרשת התערבות בשיקול הדעת של היועץ המשפטי בקבלת החלטות בתחום הפלילי – של פתיחת חקירות והחלטות בדבר העמדה לדין.
השופט אליקים רובינשטיין: "בית המשפט איננו בודק את תבונתה או יעילותה של ההחלטה השלטונית, אלא את חוקיותה, אף אם הוא עצמו היה מחליט אחרת"
השופט רובינשטיין, שכתב את פסק הדין, היה זה שבתפקידו כיועץ המשפטי לממשלה הורה לקיים חקירה פלילית אגרסיבית למציאת המדליף בפרשת "סיריל קרן", ואף ספג על כך ביקורת. אולי בשל כך מצא לנכון להוסיף בפסק הדין בעניין ליברמן: "זכות הציבור לדעת אינה זכות הציבור לפרטים מוכמנים מחקירה עוד טרם הבשילה, ובוודאי שאין בה לגיטימציה לתת לרשות החוקרת או לרשויות התביעה למסור מידע לתקשורת. העושה כן מועל בתפקידו".
כזה יהיה גם גורלה של עתירת בני הזוג אלוביץ' לחקור את ההדלפות בתיק 4000.
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם