בעולמם של מארגני מחאת הדרוזים אין אזרחים ואזרחיות. במקום זה, יש אחים ומשפחה. אזרחים מקפחים. בבני משפחה בוגדים.

בישראל מתנהלים כיום אין ספור מאבקים פוליטיים, כלכליים וחברתיים שונים. עם רבים מדי מהם קל מאוד להזדהות. אבל עם המאבק הדרוזי שפרץ עם אישור 'חוק הלאום' לפני כשנתיים, דווקא קשה להזדהות. לא מכיון שלדרוזים לא מגיע שוויון זכויות והזדמנויות במדינת ישראל. ברור שמגיע להם. אבל שוויון זכויות והזדמנויות מגיע לכל האזרחים המקופחים, לא רק להם. עובדה ששוב ושוב הם מצליחים איכשהו לפספס בקמפיינים שלהם.

בעולמם של מארגני מחאת הדרוזים אין אזרחים ואזרחיות. במקום זה, יש אחים ומשפחה. אזרחים מקפחים. בבני משפחה בוגדים

די במבט חטוף בשמות של גמלאיה האולטרה פריווילגיים של מערכת הבטחון, החתומים על המודעה שהתפרסמה לאחרונה בעיתונים בקריאה שלא "לבגוד" בדרוזים, כדי להבין שלא מדובר במאבק על שוויון זכויות אזרחי, כי אם במאבק שנועד למתוח את שמיכת הפרווילגיות עוד טיפה, כך שהיא תכסה גם את כ-143 אלף הדרוזים אזרחי ישראל.

ככלל, אני נמנע מלהתווכח עם אנשים לגבי האופן שבו הם מגדירים את עצמם וזהותם, שכן זה נראה לי טפשי וגס רוח לעשות זאת. אבל הדרישה הדרוזית להיבדל משאר האוכלוסייה הערבית בישראל מגרה אותי לחרוג ממנהגי משלוש סיבות שונות ולטעמי טובות:

1. הסיבה הראשונה לכך היא שמדובר במהלך באמת מגוחך ומלאכותי באופן קיצוני. העולם הערבי-מוסלמי ובעיקר השיעי שממנו צמחו הדרוזים, מחולק לעשרות קבוצות וכיתות.
2. הסיבה השנייה היא שהמהלך הזה מעודד ומסובסד על ידי הממסד הישראלי, שעשה ועושה בו שימוש כדי להיטיב להפריד ולמשול בערבים הפלסטינים תושבי הארץ.
3. והסיבה השלישית היא שהוא מהווה מרכיב מרכזי בדרישה הדרוזית הפרטיקולירית לקבל יחס מועדף משאר האוכלוסייה הערבית בתוך ישראל, שלא לדבר על השטחים בהם ישראל מושלת בלא שסיפחה אותם.

בכל האמור כאן, אין כל נסיון לשלול את העובדה שישנה אכן זהות דרוזית פרטיקולרית, אלא שמצב זה לא מאפיין רק את הדרוזים במזרח התיכון. במהלך הדורות חלו עשרות פיצולים כיתתיים ודתיים בתוך ומתוך האיסלאם. אחד מאותם פיצולים שצמחו במצרים הפטימית של המאה ה-11, הוליד את הדת הדרוזית, שהקרבה התיאולוגית וההלכתית בינה ובין האיסלאם היא מובהקת.

מבט על רשימת גמלאי מערכת הבטחון הפריווילגים, שחתמו על הקריאה לא "לבגוד" בדרוזים, מבהיר שלא מדובר במאבק על שוויון זכויות אזרחי, אלא על מתיחת שמיכת הפרווילגיות, כך שתכסה גם את הדרוזים

הוויכוח התיאולוגי בן מאות השנים שהתקיים בתוך האיסלאם, על מעמדם והיחס הראוי כלפי הדרוזים פחות חשוב לעניינינו, שכן כידוע לא כל הערבים הם מוסלמים. לכן בסוריה (כולל הגולן), בלבנון ובירדן, הדרוזים גם נתפסים וגם רואים את עצמם בעת החדשה כחלק מהקולקטיב הערבי (זאת מבלי לנסות לפשט את מורכבותה של "הזהות הערבית" המודרנית מרובת הפנים והסתירות).

אגב, אחד הביטויים הפחות סימפטיים לענין זה התגלם בדמותו של סמיר קונטאר, שהשתתף בפיגוע בו נרצחה משפחת הרן בנהריה בשנת 1979. לא רבים יודעים שקונטאר, אשר על פי פרסומים זרים נהרג יחד עם עוד מספר אנשי חזבאללה בשנת 2015, כתוצאה מתקיפה אווירית שישראל היתה אחראית לה, היה לבנוני-דרוזי.

לכן, בין היתר, כאשר ח"כ הדרוזית ע'דיר מריח אמרה לפני מספר חודשים לדה מרקר שהיא נגד חוק הלאום הגזעני, מכיון שזו מדינה "יהודית ודמוקרטית", זה נשמע כמו זיוף פתטי. האם ח"כ מריח חככה פעם בדעתה אם להיאבק למען זכויותיהם של שאר הערבים הפלסטינים – אזרחי, תושבי ונכבשי ישראל – ולא רק למען הדרוזים? עזבו, אין צורך בתשובה.

אחד הרגעים המכוננים בהיסטוריית יחסי מדינת ישראל והדרוזים היה קרב רמת יוחנן שהתקיים באפריל 1948. לאחר שהדרוזים ספגו מכה קשה בקרב זה, ההנהגה הדרוזית החליטה להפסיק להלחם עם הצד הערבי ולכרות ברית עם הצד היהודי-ציוני. ההיסטוריון יואב גלבר כתב על כך בספרו "קוממיות ונכבה" עמ' 123:

"בסך הכל נפגעו בקרבות אלו כמאה דרוזים, חללים ופצועים גם יחד. כשאזלה תחמושתם נסוגו הדרוזים לשפרעם, ואחדים מקציניהם ביקשו לבוא בדברים עם היהודים".

ההחלטה של רוב הדרוזים לחתוך לצד היהודי ב-1948 מובנת מבחינה טקטית, והיא זו שהובילה בשנת 1956, לאחר ויכוחים פנימיים קשים בקרב הדרוזים, להחלטה לקבל על עצמם את חוק גיוס חובה, על אף שהפקעת האדמות המסיבית שישראל ביצעה באותן שנים, לא פסחה גם על אדמותיהם.

אני לא כותב את כל זה כדי להקניט אף אחד, אלא כדי להדגיש עד כמה ההחלטה הדרוזית להחליף צד במלחמת 48' היתה תלוית נסיבות. ככה פועלים מיעוטים שחיים בסביבה עויינת ורוצים לשרוד או לשגשג. סביר מאוד להניח כי לו הדרוזים היו מנצחים בקרב רמת יוחנן, ההיסטוריה של יחסי הדרוזים ומדינת ישראל היתה שונה בתכלית. ואז במקום לדבר על "ברית דמים" ועל יחסי אחים במשפחה ועל "בגידה", הטרמינולוגיה הדומיננטית במחאתם של הדרוזים, היתה דומה לזו המקובלת במקומות אחרים בעולם, בהם מתקיים מפגש בין קבוצות ילידיות וקבוצות מהגרים נשלניות.

אני לא כותב את כל זה כדי להקניט אף אחד, אלא כדי להדגיש עד כמה ההחלטה הדרוזית להחליף צד במלחמת 48' היתה תלוית נסיבות. ככה פועלים מיעוטים שחיים בסביבה עויינת ורוצים לשרוד או לשגשג

ההיסטוריה כידוע נכתבת על ידי המנצחים, אבל לא תמיד המנצחים כותבים את ההיסטוריה באותה מידה של כנות וישירות. איכשהו יצא שדווקא מסמך של משרד המשפטים המתאר את ההיסטוריה של חוק בתי הדין הדתיים הדרוזים משנת 1962, מתאר את יחסי ישראל והדרוזים בלא נסיון לתאר איזו אידיליה משפחתית דביקה. הינה ציטוט קצר מתוכו:

"עם קום מדינת ישראל בשנת 1948, הדרוזים ביקשו משלטונות המדינה הצעירה להכיר בעדה הדרוזית כעדה דתית עצמאית וכן ביקשו להקים מוסדות דתיים עצמאיים. בשונה מהעבר, בקשה זו נפלה על אוזניים קשובות, והיא נבעה מן האינטרס של השלטונות לקרב את הדרוזים למדינת ישראל ולהרחיקם מהמוסלמים. במסגרת דיונים שהתנהלו על ידי הממשל הצבאי שנהג באותה העת במהלך חודש מאי 1956 סוכם, כי ההכרה בעדה הדרוזית תהווה צעד אחד מתוך סדרת צעדים שתכליתם להרחיק את התושבים הדרוזים ממיעוטים אחרים ובכך לקרבם למדינת ישראל. עוד סוכם, כי הכרה זו תוצג כהיענות של המדינה לבקשת התושבים הדרוזים ולא כהחלטה שנכפתה על ידי מוסדות המדינה".

הסיפור כאן הוא לא של "ברית דמים" ולא של "בגידה", כי אם מערכת של אינטרסים ששני הצדדים בעסקה רצו לקדם מטעמיהם הם. כמו בחיים האמיתיים בכל מקום וזמן. כל מי שמדבר ופועל במושגים של "משפחה" ונאבק על מנת שסקטור אחד יזכה לפרווילגיות, בוגד בעקרון הבסיסי ביותר שבלעדיו אין דמוקרטיה: בעקרון האזרחות.

חלק ניכר מזמנו של דרור אטקס במהלך שני העשורים האחרונים הוא בילה בגדה המערבית, בנסיון להבין ולתעד את מדיניות ההתנחלות וגזל האדמות שישראל מנהלת שם. בעבר עבד עבור מספר ארגוני שמאל ישראלים וכיום פועל מתוך פלטפורמה קטנה בשם 'כרם נבות' שעוסקת בעניינים אלו. הוא מתכוון לתעד כאן מדי פעם אנשים או תופעות בהם הוא נפגש במהלך עבודתו. https://www.keremnavot.org/hebrew