זירת הבלוגים

יאללה, נפרק גם את התאגיד

על פירוק רשות השידור, בעקבות קריאות אנשי ימין לסגור או להפריט את תאגיד השידור הציבורי

21/06/2020 15:38
.הפגנות עובדי רשות השידור מול הכנסת, מרץ 2014 (צילום: Yonatan Sindel/Flash90)

את הרשומה הזו אני כותב בעקבות הקריאה החוזרת והנשנית של אנשי ימין לסגור או להפריט את תאגיד השידור הציבורי. אני עבדתי בקול ישראל יותר משלושים ושמונה שנים. עיתונאי לאורך כל הדרך, ובנוסף גם מנהל קול ישראל על שמונה רשתותיו הנפלאות. כעובד ומנהל התנגדתי בכל תוקף לרעיון שהעלה ומימש שר התקשורת אז, גלעד ארדן. ארדן, שרצה להוכיח את עצמו כ"ביצועיסט", החליט ללכת על כל הקופה – לסגור את רשות השידור ולהקים תאגיד חדש, שהוא יהיה חתום על יצירתו. 

עבדתי בקול ישראל יותר מ-38 שנים. עיתונאי לאורך כל הדרך, ובנוסף מנהל קול ישראל על 8 רשתותיו הנפלאות. התנגדתי בתוקף לרעיון שהעלה ומימש שר התקשורת אז, גלעד ארדן, לסגור את רשות השידור ולהקים תאגיד חדש

החוק, מבית מדרשו של שר התקשורת, חבר בתנועת הליכוד, עבר תחת עיניו הבוחנות של ראש הממשלה בנימין נתניהו. מאוחר יותר, כשראה את מחאת העובדים, כשהחוק היה עניין עשוי, טען ראש הממשלה, שהחוק חמק לו מבין העיניים במלחמת "צוק איתן". בעניין זה אומר בעדינות, שאני לא מכיר מנהיגים, שחוקים חומקים להם מבין העיניים ובוודאי לא חוק משמעותי כזה.

כאמור החוק הוא מביתו מדרשו של שר בכיר מהימין, ולמרות זאת לא הייתי מגדיר את הדחף שלו לפרק כדחף של אידאולוגיה, אלא דחף של מאבקי כוח שהתקיימו מאז קום המדינה בין הממשלה ונציגיה לבין רשות השידור. היו וועדות ציבוריות כאלה ואחרות שהוקמו כדי לזנב בכוחם של עובדי רשות השידור, עיתונאים וטכנאים כאחד. מה שאפיין את הפוליטיקאים במהלך השנים זו ההבנה, שלמרות האפשרות לחוקק חוקים כאלה ואחרים, אסור להם לפגוע באחד מסימני ההיכר של הדמוקרטיה. אולי בסתר לבם רצו, אך הבינו עד מהרה שמדובר בהתערבות גסה באינטרס הציבורי, כלי תקשורת שמשוחרר מכבלי השלטון וההון.

כאמור, גלעד ארדן, מצא שותפים נאמנים, יאיר לפיד שר החוץ ואיתן כבל יו"ר וועדת הכלכלה. השותפות הזאת הורידה מהפרק את השמאל ואת הימין והפכה את הסוגיה הזאת להיות חוצת מגזרים. השותפות עם מפלגות מהימין, המרכז והשמאל מסמסה את האפשרות להטיל דופי בחוק מסיבות אידאולוגיות. מראית העין של טיפול ענייני עבדה טוב.

לכל אחד מהצדדים היה אינטרס לסגור את שעריה של הרשות המיתולוגית ולבנות משהו חדש, שייתן מענה לרצונות ולשאיפות. הפוליטיקאים שצמאים לאהדת הציבור, דבקו בסיפוריהם של יוצרים, פרילאנסרים, שרצו להגדיל את נפח ההפקות שלהם בשידור הציבורי. הם אפשרו לעובדים לשטוח את טיעוניהם אך אימצו בחום את אלה שתקפו את רשות השידור כדי לקבל נתח. לא אחת קיבלו גם רוח גבית מעובדים ברשות, שרצו בכל מאודם ובכל מחיר לבנות משהו אחר.

מה שאפיין את הפוליטיקאים בעבר זו ההבנה, שלמרות האפשרות לחוקק חוקים, אסור לפגוע באחד מסימני ההיכר של הדמוקרטיה. אולי בסתר לבם רצו, אך הבינו שמדובר בהתערבות גסה באינטרס הציבורי

מהרגע ששר התקשורת החליט ופעל עם שותפיו, הכול עבד למהדרין. המשנה ליועץ המשפטי לממשלה התבקש לחוות דעה – האם מותר לממשלה להתעלם מההסכמים שנחתמו כדי לבחון חלופות חדשות, וכמובן קיבלו רשות ל"זמן מוקצב". מונה יו"ר לוועדת בדיקה, רם לנדס, יוצר עצמאי ובעל חברת הפקות שמתמודדת כעניין של שגרה על נתחים נכבדים למימון סרטיה.

התוצאה של הבדיקה המעמיקה הייתה צפויה מראש. בכנסת מונתה וועדה מיוחדת לבחינת החוק בראשות ח"כ קארין אלהרר מיש עתיד. וכשהוא היה מצויד בהמלצות היועץ המשפטי לממשלה, במסקנות וועדה ציבורית שנמצאת בשליטה מוחלטת של שר האוצר, לא ניתן היה לפרוץ את ה"חומה הסינית".

בשיחות שקיימתי עם אנשי ליכוד, יש עתיד והעבודה, עלתה התמונה שהמעשה עשוי, אלה גם אלה גמרו אומר לחסל את רשות השידור. לחסל, ואז "לדאוג לעובדים שיפוטרו". אפשר לומר שהציפייה שלהם הייתה לקבל תאגיד חדש שיהונדס לפי הDNA הרצוי. השימוש שלי בביטוי הזה מקורו בהתבטאויות של אנשים באוצר, שטענו כל הזמן שה-DNA ברשות השידור דפוק. בכיר באוצר אמר לי שההנהלה כושלת ואין ברירה אלא לפרק את רשות השידור. לא קיבלתי ממנו תשובה לשאלה למה לא מחליפים הנהלה ומסתפקים בכך.

היה ברור לי שלא אקבל תשובה. הם כבר החליטו "להחריב את העולם הישן". בהערת אגב, כל הסכמי העבודה "המושחתים" של עובדי רשות השידור נחתמו על ידי פקידי האוצר, שלחצו כל הזמן לתת לעובדים שעות נוספות ולא העלאת שכר סבירה.

הציפייה שלהם הייתה לקבל תאגיד חדש שיהונדס לפי הDNA הרצוי. השימוש שלי בביטוי הזה – מקורו בהתבטאויות של אנשים באוצר, שטענו כל הזמן שה-DNA ברשות השידור דפוק

כאמור, כל התיאור הזה נועד להמחיש לחברי כנסת ופעילים מימין שרוצים כעת לסגור או להפריט את התאגיד: תקראו את הרשומה הזו, שהיא רק קצה הקרחון, ותבינו שבידיכם לעשות מה שמתחשק לכם בתאגיד. גלעד ארדן, יאיר לפיד, איתן כבל וכמובן מי שעמד ועומד בראש ממשלת ישראל, בנימין נתניהו כבר סללו את הדרך לכל מי שירצה להמשיך ולפגוע בשידור הציבורי.

השידור הציבורי הוא בידיים של הפוליטיקאים, הם לא יכולים להתערב בתכנים אבל יכולים גם יכולים לפתוח ולסגור את השאלטר. במילים פשוטות, אין בעיה לצבור חומר על מה לא בסדר בתאגיד, בדיוק כפי שעשו ברשות השידור, לקבל חוות דעת משפטית אוהדת, להקים וועדה ציבורית מתאימה, להקים וועדה מיוחדת בכנסת, ולבנות חוק חדש, לסגור את התאגיד, לעד, להפריט או להקים חדש וחוזר חלילה.

אלה היו טענותיי כשחוקקו את החוק, אלה טענותיי לאחר החקיקה, ואלה טענותיי לאחר שהתאגיד פועל. אני חייב לציין שהתאגיד פועל לפי הוראות החוק החדש שנחקק ב-2014 ותוקן מספר פעמים על ידי חברי הכנסת, שרצו בכל מאודם שהתאגיד יפעל בלי הפרעה. חוק שעבר בצורה חוקית על ידי מיעוט מחברי הכנסת ואין בו חבות למוסר ואתיקה.

.מנהל קול ישראל מיקי מירו בדיוני בוועדת הכספים של הכנסת על מסקנות וועדת לנדס, מרץ 2014 (צילום: Flash 90)

.מנהל קול ישראל מיקי מירו בדיוני בוועדת הכספים של הכנסת על מסקנות וועדת לנדס, מרץ 2014 (צילום: Flash 90)

כשהתחלתי את עבודתי בקול ישראל שמעתי את המשפט הבא: "תמיד כשאתה חושב שהגעת לתחתית אתה תשמע דפיקות מלמטה". הכל כדי להמחיש את העובדה שיש עוד לאן לדרדר את העיתונות בכלל ואת השידור הציבורי בפרט.

תהליך החקיקה של פירוק רשות השידור והרכבת תאגיד חדש מדגים מהלכים לא ראויים של מחוקקים, שלא מבינים את הגבולות. הם בטוחים שהמלוכה בידיהם וביכולתם להעביר כל חוק שרק יחפצו בו. כפי שהבנתם, אני סבור שפירוק רשות השידור והקמת תאגיד חדש הם הפרה בסיסית של עקרונות הדמוקרטיה, ניצול ציני של הכוח שבידיהם. ניקח למשל את בנק ישראל, תארו לעצמכם שפוליטיקאים שאינם מרוצים מהנגיד יכולים, באופן עקרוני, להחליט לפרק את בנק ישראל ולהקים בנק חדש עם נגיד חדש.

כשהתחלתי את עבודתי בקול ישראל שמעתי את המשפט הבא: "תמיד כשאתה חושב שהגעת לתחתית, תשמע דפיקות מלמטה". הכל כדי להמחיש שיש עוד לאן לדרדר את העיתונות בכלל, ואת השידור הציבורי בפרט

הדמוקרטיה הישראלית לוקה בתסמונות שקיימות במקומות רבים בעולם, אך אין זה אומר שחייבים להסלים ולהמשיך בדרך הלא ראויה של חוקים העוברים במיעוט משתתפים. בהצבעה על חוק רשות השידור הצביעו 45 בעד, 11 נגד ואחד נמנע, אפילו לא מחצית מחברי הבית. פירוק רשות השידור האזרחית אמור לעורר את שוחרי הדמוקרטיה ולחתור לשינוי, לדמוקרטיה של הסכמה, דמוקרטיה שבה החלטות מתקבלות על דעת כולם. זה אפשרי אם רוצים. 

ועוד הערה קטנה, בעוד רשות השידור האזרחית נסגרה בחוק, התחנה הצבאית, השידור הממלכתי, נותר בעינו. גלי צה"ל וגלגל"צ, השידור הצבאי לאזרחי ישראל חי וקיים. את התחנה הזאת אי אפשר לסגור או להפריט. עד היום אף אחד לא הצליח במשימה. חומר למחשבה לכל אלה שצורכים חדשות שהצבא מספק לאזרחי המדינה.

אז לכל אלה שמתעוררים היום ורוצים לפרק את התאגיד או להפריט אותו, כי פגעו בציפור נפשם, תכנית שמייצגת את ה"אני מאמין" שלהם ירדה מלוח השידורים – לכל אלה אומר: גם את התכנית שלי הורידו מלוח השידורים. כעסתי מאוד כשאמרו לי שאין לי כתב התחייבות לשדר עד אין סוף, אני מכיר את התחושה. כשהייתי מנהל גם אני הכרעתי בסוגיות כאלה, למורת רוחם של שדרים עמיתים. זהו חלק מעבודת הניהול לטוב ולרע. האם זו סיבה לפרק את כל השידור הציבורי? ברור שיש עוד כשלים רבים מאוד בניהול התאגיד, כשלים דומים מאוד לארגון שפורק כדי שיקום חדש. פעולת הפירוק, הגם שהיא אפשרית על פי חוק, רחוקה מאוד מהאינטרס הציבורי. 

האינטרס הציבורי הוא שידור שממומן מכספי הציבור ומפוקח על ידי מועצה ציבורית. בהעדר קוד אתי יש לשנות את החוק ולהעניק למועצה הציבורית את הזכות להתוות את מדיניות השידור. לכנסת אין כל זכות להתערב, מדובר בכלי השייך לאזרחי ישראל. המצב בו עיתונאים צריכים לחזר אחרי פוליטיקאים כדי שלא יסגרו את מקום עבודתם אינו סביר בעליל.

בהצבעה על חוק רשות השידור הצביעו 45 בעד, 11 נגד ואחד נמנע, אפילו לא מחצית מחברי הבית. פירוק רשות השידור האזרחית אמור לעורר את שוחרי הדמוקרטיה ולחתור להסכמה רחבה

אני כותב את הדברים כדי להציל את התאגיד מחיסול. לא מאהבת הארגון שמנוהל כחוק, אך בצורה לא ראויה, אלא מדאגה לשידור הציבורי, שחייב להיות משוחרר מלחצים.

לצערי כעת גם הם, עובדי התאגיד, נתונים בידיים של פוליטיקאים אופורטוניסטים וחסרי אחריות, בדיוק כפי שהיה ב-2014. במילים פשוטות, יש להגדיר את השידור הציבורי כעוד גוף שאמנם מוגדר בחוק – אך שלאחר הקמתו אין לחברי הכנסת אפשרות לפרקו.

המעמד של שידור ציבורי חייב להיות בדיוק כמו זה של מבקר המדינה, בנק ישראל, הביטוח הלאומי. השידור הציבורי הוא לא כלי משחק בידי פוליטיקאים, בוודאי לא בידי כאלה שפועלים ללא קוד אתי וללא קוד מוסרי. לצערי, לחברי הכנסת יש חסינות על פי חוק, אך אין להם מנגנון חסינות מפני עבירות אתיות ומוסריות. תופעה המאפיינת חברי כנסת מימין ומשמאל, וכל אלה שמדלגים מצד אל צד. מסר חשוב  לאזרחי ישראל שמצפים לנבחרים ציבורים ראויים.