ב-12 ביולי 1939, בעשר בבוקר, לותאר נלקן הגיע לתחנת הרכבת פוטסדם בברלין. לאחר שנעצר ונשלח לבוכנוולד בעקבות פוגרום ליל הבדולח, הוא צורף לקבוצה גדולה של גברים יהודים שעמדו להתחיל מסע בן 36 שעות אל חיי חופש וביטחון.
הם חצו את גרמניה לעבר הגבול הבלגי, ומשם המשיכו לעיר החוף אוסטנד. "תוך זמן קצר מצאנו את עצמנו על מעבורת יפהפייה", תיעד נלקן ביומנו. "התעלה (למאנש) נחמדה ורגועה. בשמש, נהנינו משיט נעים; שלוש שעות קצרות מדי".
לאחר שהגיעו לדובר בדרום אנגליה, הגברים הוסעו באוטובוס מרחק קצר אל מחנה נטוש ממלחמת העולם הראשונה בעיירה סנדוויץ' שבפאתי מחוז קנט. "קיבלו את פנינו בשמחה", מסכם נלקן את היום ביומנו.
במהלך ארבעת החודשים שקדמו לכך, מחנה קיצ'נר התפתח לכדי עיירה קטנה המאוכלסת בפליטים יהודים גברים. רבים מהם, כמו נלקן, נעצרו ונשלחו לבוכנוולד, זקסנהאוזן ודכאו לאחר ליל הבדולח.
המחנה היה ביטוי מוחשי להתרככות גישתה הנוקשה של ממשלת בריטניה כלפי מי שנמלטו מרדיפות הנאצים.
על רקע שאט הנפש הציבורית והפרלמנטרית לנוכח האירועים המחרידים שהתחולל בגרמניה בנובמבר 1938, ובעקבות לחץ כבד מצד הקרן הבריטית המרכזית למען יהדות גרמניה (כיום הקרן הבריטית המרכזית לסיוע יהודי עולמי), משרד הפנים הסכים לקבל אלפי פליטים יהודים, אם כי בתנאים מחמירים.
כפועל יוצא מכך, 10,000 ילדים יהודים ללא ליווי הגיעו לבריטניה במסגרת הקינדרטרנספורט (משלוחי ההצלה של ילדים מידי הנאצים).
אולם הרבה פחות ידוע הוא הסיפור יוצא הדופן של הצלת "מחנה קיצ'נר", נושאה של תערוכה מקוונת המוצגת כעת באתר של ספריית וינר בלונדון – בזכותה ניצלו חייהם של כ-4,000 גברים יהודים מגרמניה ומאוסטריה.
מגורים מאולתרים
למרות שנותרו רק מסמכים רשמיים בודדים המתעדים את ההצלה, פרויקט קיצ'נר המקוון עבד בשיתוף פעולה עם צאצאי אותם גברים כדי להרכיב את הסיפור המלא, בעזרת מכתבים, מסמכים אישיים ותמונות. תערוכה נודדת, שמוצגת כעת בספריית וינר הלונדונית ותהיה זמינה לאירוח במוסדות אחרים ברגע שיוסרו מגבלות ההסגר בבריטניה, מספרת על תקווה, חוסן נפשי וטרגדיה.
ההצלה עצמה הייתה מבצע לוגיסטי עצום. הקרן הבריטית המרכזית הסכימה לארגן את הטרנספורט ואת המגורים לפליטים, ונוסף על כך, היות שהגברים לא הורשו לעבוד בממלכה, גם לתמוך בהם כלכלית במהלך שהותם בה. משרד הפנים גם דרש שהגברים יעזבו את בריטניה בתוך 12 חודשים. אולם בתוך שישה שבועות בקושי ממתן האור הירוק של משרד הפנים, מחנה קיצ'נר כבר החל לפעול.
"מהערבוביה הזאת של דודי חימום ישנים וערמות אשפה, צמחה בהדרגה תחושה של סדר", דיווח מאוחר יותר עיתון המחנה. היו בו 42 ביתני מגורים, כל אחד מהם מחולק לשניים, עם מיטות קומתיים; ביתני הסעדה, לימוד ובילויים; חנויות, דואר, קולנוע, שני בתי כנסת ובית חולים; וכן רופאי שיניים, ספּרים וחייטים.
![הירחון "Kitchener Camp Review" פורסם ממרץ עד נובמבר 1939 ונערך על ידי פיניאס מיי. העיתון כלל מאמרים ורישומים פרי עטם של צוות המחנה ודייריו (צילום: אוסף ספריית וינר בלונדון)](https://static.zman.co.il/www/uploads/2020/06/Review.jpg "הירחון "Kitchener Camp Review" פורסם ממרץ עד נובמבר 1939 ונערך על ידי פיניאס מיי. העיתון כלל מאמרים ורישומים פרי עטם של צוות המחנה ודייריו (צילום: אוסף ספריית וינר בלונדון)")
בריגדת הבנים והבנות היהודים, תנועת נוער שהפעילה מחנות קיץ, התנדבה לדאוג ללוגיסטיקה במחנה. היא גם סיפקה כמה מאנשי הצוות שניהלו את המקום, בהם האחים ג'ונאס ופיניאס מיי. היומן של פיניאס מיי, וכן הירחון שהוא עזר להפיק, "The Kitchener Camp Review", מספקים תיעוד של החיים שם.
"מהערבוביה הזאת של דודי חימום ישנים וערמות אשפה, צמחה בהדרגה תחושה של סדר", דיווח עיתון המחנה. היו בו 42 ביתני מגורים, ביתני הסעדה, לימוד ובילויים; חנויות, דואר, קולנוע, שני בתי כנסת ובית חולים
"זה היה יום של התוועדויות", כתב מיי ביומנו ב-6 במרץ 1939. "בקושי סיימתי לדון בבעיה אחת עם מישהו, ומישהו אחר כבר חיכה. אחת הבעיות הכי קשות היא להפעיל את משרד הדואר החדש שלנו בצורה חלקה, וזה הצריך הרבה זמן. ישנה גם השאלה של סידור התורנויות ומערכת שיעורי האנגלית".
התחלה חדשה
אולם מהרגע הראשון, הפליטים עצמם מילאו תפקיד מרכזי בשיפוץ ובבנייה של המחנה. רבים מהם למדו בבתי ספר יהודיים להכשרה מקצועית בגרמניה, כמו אורט, והיו מיומנים בנגרות, בשרברבות ובעבודות בניין. אחרים עבדו בשדה או במטבח. מדי יום התקיימו שיעורים ללימוד אנגלית, שהנוכחות בהם הייתה חובה.
כל אלה נבעו מתוך צורך אבל גם מתוך בחירה מודעת – "לעזור לגברים לעזור לעצמם", כפי שניסח זאת ארנסט ג'וזף, בוגר נוסף של בריגדת הבנים והבנות היהודים, שסייע בארגון מבצע ההצלה. במישור המעשי, העבודה סיפקה לגברים הכשרה שנועדה לסייע להם להגר משם בהמשך, לא רק כדי לעמוד בתנאים שהציב משרד הפנים, אלא גם כדי לפנות מקום לפליטים חדשים.
אולם, בהתחשב באירועים הטראומתיים שהגברים חוו, בכלל זאת הפרידה ממשפחותיהם, נראה שמשטר העבודה היומיומית סיפק להם גם הסחת דעת ששיפרה את המורל שלהם ותרמה לרווחתם הנפשית.
לא כל הגברים ראו זאת כך; חלק מהם התלוננו לאחר מכן כי העבודה הפיזית שהיה עליהם לבצע במחנה קיצ'נר החריפה פציעות וחוליים שנגרמו להם במחנות הריכוז, שהם השתחררו מהם רק זמן קצר קודם לכן.
אחרים, לעומתם, נהנו מעבודות כמו שיפוץ ביתנים, וראו בהן לא רק דרך להימלט מהמציאות, אלא גם תרומה להצלתם של גברים שעדיין היו נואשים לצאת מהרייך. כמה מהם פשוט העריכו את העובדה שמטבע ששת הפֶּנים שהם קיבלו בתמורה לעבודתם אפשר להם לרכוש "תה ולחמניות שמרים".
"נראה שהאופן שבו ההצלה נתפסה בעיניהם של אלפי הגברים האלה השתנה בהתאם לניסיון החיים שלהם, תכונות האופי שלהם, מצבם הבריאותי, גילם, הקשרים החברתיים שלהם והמידה שבה חייהם של בני משפחתם באירופה היו בטוחים", נכתב בתערוכה. "מחנה קיצ'נר היה רחוק מלהציע מותרות, ולבטח מעולם לא היה בו רגע של שקט או של פרטיות. אבל הוא נועד מלכתחילה להוות תחליף מגורים זמני. הוא הציע לגברים מקום מבטחים עד שיוכלו להמשיך הלאה".
"מחנה קיצ'נר היה רחוק מלהציע מותרות, ולבטח מעולם לא היה בו רגע של שקט או של פרטיות. אבל הוא נועד מלכתחילה להוות תחליף מגורים זמני. הוא הציע לגברים מקום מבטחים עד שיוכלו להמשיך הלאה"
פערי השפה גם גרמו לעתים לאי הבנות לא מכוונות. "לכל הגברים ניתנו תגים עם מספרי הביתנים שלהם", כתב פיניאס מיי ביומנו ב-29 במאי 1939. "ראשי התיבות KC ציינו את מחנה קיצ'נר, אבל לא ידענו שבגרמנית K היא האות הראשונה של המילה 'ריכוז', כך שבגרמנית משמעותם של ראשי התיבות היא גם מחנה ריכוז". אחיו, הוא ממשיך, אמר לגברים שאם מישהו מהם מתנגד לענוד את התג, הוא אינו חייב לעשות זאת. "רבים מהם צחקו", הוא כתב.
אבל הם לא רק עבדו. אוסקר דויטש, מייסדה של רשת הקולנוע אודאון, תרם למחנה בית קולנוע בן 400 מושבים. היו גם תחרויות שחמט, צילום ואתלטיקה, ואפילו תחרות "הביתן השמור ביותר", שהפרס לדייריו היה תה ברסמגייט.
הגברים לא היו מחויבים להישאר במחנה – אם כי הם לא היו אמורים להתגורר או לעבוד מחוץ לו, והיו אמורים לשוב אליו מדי יום עד 10 בלילה – כך שהיו חופשיים לשוטט על קו החוף או ללכת לשחות. חלקם ביקרו בחנויות או בפאבים בסנדוויץ' – שכללה בעצמה 3,500 איש בלבד – ושיחקו כדורגל נגד נבחרות מקומיות. בניגוד לכללים, חלק מהפליטים גם מצאו עבודה בחוות מקומיות.
חלק מהגברים שהתגוררו במחנה ביקרו בחנויות או בפאבים בסנדוויץ' – שכללה בעצמה 3,500 איש בלבד – ושיחקו כדורגל נגד נבחרות מקומיות. בניגוד לכללים, חלק מהפליטים גם מצאו עבודה בחוות מקומיות
המחנה גם זכה למבקרים רבים, בהם תושבים מקומיים, פוליטיקאים ונכבדים כמו קוסמו לאנג, הארכיבישוף של קנטרברי. פליטים ששימשו כמדריכי סיורים קיבלו בדרך כלל תשר מהאנשים שהם הציגו בפניהם את המחנה. "האנגלים היו אדיבים וחביבים כלפינו", העיד הרברט וייס, אחד הפליטים, מאוחר יותר.
המבקרים הגיעו למחנה גם לצורכי בידור – מקונצרטים של מוזיקה קלסית ועד מופעי מיוזיק הול שערכו הפליטים, שכמה מהם היו מוזיקאים אשר ניגנו בעבר בתזמורות הפילהרמוניות של וינה וברלין.
פיניאס מיי סיפר ביובש על אחד הקונצרטים שהתקיימו ביוני 1939: "ביליתי את הבוקר בהתעסקות עם 100 פרטים ועם אמנים בעלי מזג הפכפך, שהתכוננו לבצע קונצרט קלסי. היו כ-800 אורחים, והרווחנו 5 ליש"ט ממכירת התכניות. המוזיקה הייתה טובה מאוד – גם אם למעלה מרמת הקהל – אבל זכינו לשבחים על מאמצינו לשפר את הטעם המוזיקלי של הסביבה".
המלחמה שפרצה בספטמבר 1939 עוררה חרדות חדשות בקרב הפליטים במחנה. היא גדעה את התקוות והציפיות של אלה שהותירו אחריהם נשים וילדים בגרמניה שמשפחותיהם יוכלו להצטרף אליהם במהרה בבריטניה, והיא גרמה לחשדות כלפי הגברים עצמם ולהטלת מגבלות חדשות עליהם.
הממשלה החלה לראיין ולסווג במהירות את אלפי בני הלאום הגרמני שהתגוררו בשטח בריטניה. המיעוט הקטן שנמנה עם "קטגוריה A" – "זרים עוינים" בעגה הביורוקרטית – הושם במעצר; אלה שהשתייכו ל"קטגוריה B", מקרים שהיו קשים יותר להערכה, הורשו לשמור על חירותם אבל היו נתונים בפיקוח מסוים; והרוב, שהשתייך ל"קטגוריה C", או "זרים ידידותיים", היו חופשיים להמשיך בחייהם הקודמים. כמו רוב היהודים הגרמנים בבריטניה, כמעט כל דיירי קיצ'נר נמנו ב"קטגוריה C", והמילים "פליט הדיכוי הנאצי" הוחתמו על מסמכיהם האישיים.
חלק מהגברים, בהתאם לדרישת משרד הפנים, כבר היגרו מבריטניה לפני פרוץ המלחמה, אך רבים מהם עדיין המתינו לעזוב. למרות הסכנה להתקפות מצד האויב, היו שהמשיכו לשוט לארצות הברית, לקנדה, למדינות אמריקה הלטינית ולאוסטרליה במהלך שנת 1940. ואולם, כפי שטוענת קלייר אונגרסון, מחברת הספר "ארבעת אלפים חיים: חילוצם של גברים יהודים גרמנים לבריטניה", רבים מהם היו נלהבים לסייע במאמץ המלחמתי של בעלות הברית. כמעט 900 גברים ממחנה קיצ'נר הצטרפו לחיל החפרים המלכותי, יחידת עבודות בנייה ולוגיסטיקה בצבא בריטניה, ונשלחו לצרפת כחלק מחיל המשלוח הבריטי בתחילת 1940.
רבים מהם היו נלהבים לסייע במאמץ המלחמתי. כמעט 900 גברים מקיצ'נר הצטרפו לחיל החפרים המלכותי, יחידת עבודות בנייה ולוגיסטיקה בצבא בריטניה, ונשלחו לצרפת כחלק מחיל המשלוח הבריטי בתחילת 1940
"הם הוחזרו בספינות לא חמושות מסן מלו, כשלושה שבועות לאחר מבצע דינמו בדנקרק", כותבת אונגרסון. "רבים דיווחו כי היה עליהם למסור את נשקיהם לפני שהורשו לעלות על 'הספינות הקטנות' חזרה לבריטניה".
מציאות קשה
המצור על דנקרק והחשש מפני פלישה גרמנית הביאו להקשחת העמדות בציבור, לחשש מפני פעולות ריגול וחבלה ולפתיחה בקמפיין, בהשראת התקשורת, למען מעצר המוני. הוקם "אזור מוגן" בחוף המזרחי של אנגליה, שבו נאסר על אזרחי מדינות אויב להתגורר. עם שובם מצרפת, אפילו החיילים של חיל העזר נשלחו לדבון, בקצה הדרום-מערבי של המדינה.
מחנה קיצ'נר נסגר, והפליטים שעוד נותרו בו הוצאו משם בליוויו של משמר חמוש. אחרים, שטרם התגייסו לצבא, עמדו בפני סכנת המעצר ההמוני שהממשלה הורתה עליו, ועד מהרה מצאו את עצמם במחנות הסגר שהוקמו ברחבי המדינה, הידוע שבהם באי מאן שבים האירי.
ביולי 1940, כ-250 מפליטי קיצ'נר הועלו על סיפון האנייה דונירה, למסע הידוע לשמצה לאוסטרליה, לאחר שהממשלה החלה לגרש פליטים לבעלות בריתה של בריטניה מעבר לים. התנאים על האנייה הצפופה היו מחרידים, ואנשי הצבא שהופקדו על המגורשים התעללו בהם ושדדו אותם. יתר על כן, לצד המספר הרב של פליטים יהודים, על הסיפון היו גם פשיסטים ושבויי מלחמה גרמנים ואיטלקים.
בתוך כמה שבועות דעת הקהל בבריטניה שוב השתנתה, הפעם לטובת הפליטים. תהליך שחרורם הביורוקרטי והאיטי החל באוגוסט 1940. רבים מפליטי מחנה קיצ'נר חוו את האירועים הטראומתיים החדשים הללו תוך כדי דאגה נואשת לגורל המשפחות שנותרו בגרמניה. שירות העברת ההודעות של הצלב האדום אפשר להם להמשיך את התקשורת ביניהם, לפחות לזמן מה. התכנים של ההודעות הקצרות הללו, שחלקן שמורות בארכיון ספריית וינר, הם שוברי לב.
מחנה קיצ'נר נסגר, והפליטים שעוד נותרו בו הוצאו משם בליוויו של משמר חמוש. אחרים, שטרם התגייסו לצבא, עמדו בפני סכנת המעצר ההמוני שהממשלה הורתה עליו, ועד מהרה מצאו את עצמם במחנות הסגר
ביולי 1940, אחד מפליטי מחנה קיצ'נר, הרולד ג'קסון (לשעבר הנס הרמן יוזפי), קיבל מכתב מהוריו, ריכרד ואלזה, שבניגוד לבנם לא עלה בידם להימלט מברלין בשנה הקודמת. "ילד טוב!", הם כתבו לו. "אנו מקווים שאתה בריא ועובד. השב מיד. אנחנו בריאים, כולנו עדיין כאן. איחולים חמים מכולם, נשיקות לבביות. אבא ריכרד ואלזה". ג'קסון לא זכה לראות שוב את הוריו, שנרצחו מאוחר יותר בריגה.
בדומה לכך, הוגו היילברון, שנעצר בנובמבר 1938 ונכלא בבוכנוולד עד אפריל 1939, ניצל בזכות תכנית קיצ'נר. הוא תכנן לשוט לניו יורק דרך בריטניה, ואשתו סלמה הייתה אמורה להצטרף אליו. אולם כשהוכרזה מלחמה היא נלכדה בגרמניה; היא גורשה לגטו לודז' ב-1941, ונרצחה בחלמנו ב-1942 עם אמה ואחיה.
לאחרים היה מזל רב יותר. ולטר פינקלר ואשתו הנסי היו יהודים אוסטרים. לאחר סיפוחה של אוסטריה לרייך הגרמני, בתם בת ה-8 אוולין עזבה לבריטניה בחסותה של משפחה אנגלית. ולטר עזב את אוסטריה כפליט של מחנה קיצ'נר במרץ 1939, ובאותו החודש הנסי השיגה אשרה לעבודה במשק בית בממלכה (התכנית כללה בסופו של דבר את קבלתן של 15,000 פליטות יהודיות לבריטניה).
הגברים היהודים שניצלו מגרמניה ומאוסטריה השיבו את חובם ואף יותר מכך למדינות שהצילו אותם. אריך סילברמן הגיע לבריטניה כפליט קיצ'נר ב-6 ביוני 1939. הוא היגר לארצות הברית ב-1940, ושירת בצבא האמריקאי ביחידת הנדסה אמפיבית. שש שנים לאחר שרגלו דרכה לראשונה בדבור, היחידה שלו נחתה בחוף יוטה בנורמנדי ביום הפלישה. הוא המשיך להילחם בצרפת ובגרמניה עד לתבוסתם של הנאצים 11 חודשים לאחר מכן.
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם