המתקפות על התקשורת מתאפשרות גם בגלל הקרנפים שמנהלים אותה

את האווירה הציבורית שאפשרה את ההתקפה הברוטלית על אמנון אברמוביץ' השבוע אפשר בקלות לייחס להתקפות של נתניהו וסביבתו על העיתונות ● אבל גם ההתקפות האלה לא היו מתקיימות אלמלא נמצאו בעיתונות מזה שנים עיתונאים בכירים שרואים את תפקידם בשירות המו"ל ולא בשירות הציבור ● דעה

27/06/2020 13:58
קרנפים. אילוסטרציה (צילום: TonyBaggett/iStock)

את האווירה הציבורית שאפשרה את ההתקפה הברוטלית נגד אמנון אברמוביץ' בהפגנה ברחבת מוזיאון תל אביב נגד מערכת המשפט – התקפה שיכלה בנקל להסתיים באלימות אלמלא התערבה המשטרה – אפשר בקלות לקשר להתקפות של בנימין נתניהו וסביבתו על העיתונות ולמסע השיסוי הממוקד שחלק מאנשיו מנהלים נגד אברמוביץ' עצמו.

אפשר וצריך, אבל אסור להסתפק בהאשמת נתניהו. זה יהיה פתרון קל מדי. לגורמים בעיתונות, או אולי גורמים המתחזים לעיתונות, יש אחריות לא פחותה לשחיקת מעמדו של העיתונאים בישראל ולהתרת דמם.

ימים ספורים לפני ההתקפה הזאת נשלחו הביתה בצעד חמור של השתקה עיתונאים העובדים בערוץ הכנסת, אחרי חודשים של "חקירות פנימיות" בסגנון השטאזי, שכללו גם עשרות בדיקות פוליגרף. העיתונאים "הואשמו"  (ללא משפט או הוכחות כלשהן) בהדלפה כביכול של קטע מראיון שהתקיים בערוץ ובו השתלח ח"כ עפר שלח במראיינים משה גלסנר ואבי בלום, ולפחות במקרה אחד הואשמה עיתונאית בכך שלא הלשינה על ההדלפה. אכן, האח הגדול מביט בכל פינה.

ומי ניצח על המלאכה הבזויה הזאת שבה מחפשים ש"ג זוטר כדי להעניש אותו על הדלפה של קטע ראיון שממילא היה צריך להיות משודר והיה בו עניין ציבורי מובהק? ערן טיפנברון, האיש שאחראי להזניית העיתונות ולמיסחורה באתר ויינט, לסיקור חד-צדדי מחפיר בבחירות 2015 (שבדיעבד התברר כתולדה של פיצוץ השיחות החשאיות בין נתניהו למו"ל של טיפנברון נוני מוזס), שהוזכר בתמלילי מוזס כמוציא לפועל פוטנציאלי של העיסקאות המושחתות עם ראש הממשלה ושעיתונאים ועורכים תיארו לא אחת כצנזור וכבריון גם במערכות התקשורת הקודמות בהן עבד.

טיפנברון מסמל (ביחד עם ניר חפץ, רון ירון, ירון דקל, עמוס רגב, אילן ישועה ואחרים) את הרגע הזה שבו עורך ראשי משיל חליפתו הטבעית, עוטה על עצמו מלבושים זרים והופך – כמו דמות הרשע בקומיקס – למשרתו של השלטון (הפנימי או החיצוני) במקום לעובד בשירות האמת והציבור, כפי שהיה צריך להיות.

עבור הציבור המשמעות היא שהמידע שיקבל מוכתם באינטרסים מטונפים. עבור העיתונאים שעובדים תחת אותם העורכים המשמעות היא שהגב העיתונאי שלהם חשוף עכשיו: להשתקה, להשמצות ואולי גם לאלימות.

יומיים אחרי שאברמוביץ' מותקף ברחוב, את מי מעלים ל"שיחה בהפתעה" בתוכנית של ירון דקל ב"כאן ב'"? לא אחר מניר חפץ. מפגש פיסגה רדיופוני של שניים מהעורכים שאחראים לפגיעה קשה בחופש העיתונאי. (גילוי נאות: הח"מ מנהל תביעה כנגד דקל בטענה להתעמרות ופגיעה בחופש העיתונאי בתקופתו כמפקד גלי צה"ל).

אין אדם שפגע במעמדם של העיתונאים בישראל – אישית ומקצועית – יותר מחפץ. הוא אחראי לריסוק עשרות קריירות של עיתונאים, אשר תחת שרביטו פוטרו, הושפלו ואפילו נשלחו למשימות סחיטה. הוא גם אחראי ללא מעט מההסתה כנגד עיתונאים כדוברו לשעבר של ראש הממשלה. ועל מה מדבר איתו עורך גלי צה"ל לשעבר בראיון ברדיו הציבורי? על הקריירה החדשה שלו כעורך דין ועל עינוי הדין שחווה בפרשת גרסטל. מסכנון.

השופר של אדלסון ונתניהו בפאנל

בערוץ שאברמוביץ' עובד בו כבר מזמן לא מנסים להתאמץ לשמור על היושרה הבסיסית: המסחרי מעורבב עם העיתונאי והעיתונאי מעורבב עם השופרי. בועז ביסמוט, עורך ישראל היום, הוא פרשן קבע באולפן שישי שעורך רון ירון, ומאולפן זה הוא משדר את ערימת המסרים של ראש הממשלה ושל המו"ל שלו שלדון אדלסון – אותו מו"ל שביסמוט עצמו העיד כי הוא מעריץ, והגדיר עצמו כ"עובד עבורו".

בהמיית הצייצנות הטוויטרית, שבה אמת והבלים מתערבבים לעיסה עכורה, מתואר ביסמוט לא אחת כמעין תמונת הראי של אברמוביץ', אבל זה כמובן קשקוש. עמית סגל הוא אולי תמונת הראי של אברמוביץ' – שני עיתונאים חדי-לשון עם אידיאולוגיה מנוגדת. ביסמוט הוא שופר, ואפילו בשוק השופרות אפשר למצוא מהוקצעים ומתוחכמים ממנו.

לגיטימי בהחלט להביאו לאולפן כ"מקורב לראש הממשלה" וכ"עורך עיתון הבית" שלו. אבל הושבתו כעיתונאי בפאנל מזכירה את ההחלטה להושיב את חפץ כחבר בפאנל של תוכנית הבוקר: זהו ליקוק לשלטון במסווה שיקרי של עיתונות.

רינה מצליח (צילום: פלאש 90)

רינה מצליח (צילום: פלאש 90)

באותו הערוץ גם השעו השבוע את רינה מצליח אחרי שפלטה הכללה מכוערת נגד מצביעי הליכוד כשאמרה ש"תומכים של נתניהו שמתראיינים אצלי אומרים לי" שהיו מוכנים להצביע לו גם אם היה אונס את בתם. אלה דברי הבל כמובן – לא ידוע על "מרואיינים" שאמרו זאת. לכל היותר היה ציוץ של מצביעה אחת והסופר אתגר קרת כתב לפני מספר שנים שנהג מונית טען באוזניו את הטענה המופרכת הזו.

חברת חדשות רצינית הייתה מתנצלת באופן מסודר ומלא ומרעננת נהלים בעקבות המקרה. והנוהל כאן פשוט: אסור להכליל נגד ציבורים שלמים, אסור לבטא אמירות המריחות מגזענות, ואסור להתבסס על אמירות מקריות של מישהו ששמע נהג מונית כדי לייצר תזה פוגענית.

אבל במקום התנצלות קיבלנו השעייה שהיא בעצם כיסוי תחת. מגישה טעתה – מענישים אותה, ובכך מסמנים שהיא לבד במערכה. ככל שמצליח הכירה בכך שמדובר בפליטת פה, אפשר היה להשתמש בתקלה להסקת לקחים וליצירתם של מנגנונים אתיים, במקום לענישה שנועדה בעיקר לסבר את ההמון והפוליטיקאים – שאחר כך יוכלו בסיבוב הבא להכניס את מצליח לרשימה השחורה של השמאלנים המניאקים, יחד עם אברמוביץ' כמובן.

והספינה שטה בין גלים עכורים

כן, זה מחלחל עמוק למטה: ההידרדרות בערכו של המקצוע, הזלזול באתיקה, האובדן של הנורמות. ואחר כך מתפלאים שהציבור מזלזל ושונא ושוטם. כתבים ועורכים הפסיקו לעשות אפילו מאמץ מינימלי להראות שיש למקצוע העיתונאי כללים וערכים – ואחר כך מתפלאים שהציבור לא מעריך אותם יותר.

כך גם בגלי צה"ל, שם בחרו כמה מהחיילים-כתבים המסיימים בקרוב את שירותם האמפיבי לצייץ ציוץ פרבדאי אחיד של תמיכה בעורכם הראשי, אמיר איבגי, המהווה גם מפקדם. כשכמה מעמיתיהם ביקשו מהם למצמץ פעמיים אם הם נעולים בתחנה – הם הכריזו בגאווה שהיוזמה המופרכת הייתה שלהם ורק שלהם.

זאת תשובה מעניינת, מכיוון שהיא מראה עד כמה התרחקה הספינה מהמפרץ וכיצד היא משייטת בין גלים עכורים של פוליטיזציה וטשטוש-חושים.

בתחנה הציבורית הממומנת בידי משרד הביטחון, אבל נהנית מעצמאות עיתונאית מוגדרת בחוק (בדומה לערוץ הכנסת – שהוא ערוץ במימון הכנסת, אבל נתמך בחקיקה השומרת על עצמאותו העיתונאית), פועלת בשנים האחרונות מכונת תעמולה משומנת בדמותו של יעקב ברדוגו אשר נדמה שקיבל יד חופשית להשתלח לכל עבר בניגוד לכל אמות המידה שהיו מקובלות עד היום ברדיו, בוודאי הציבורי.

בימים האחרונים גם נשמעים שוב האיומים החוזרים ונשנים מצד הצבא ומערכת הביטחון על כוונות לסגור את התחנה, אולי בגלל העימותים שהתחנה יוצרת מול המערכת הפוליטית.

על הרקע הזה ברור שעיתונאי גל"צ ועיתונאי ערוץ הכנסת מתים מפחד. ברדוגו יאכל אותם בלי מלח ברדיו, טיפנברון בערוץ הכנסת, הפוליטיקאים בטוויטר, והציבור ברחוב. אולי בגלל זה בחרו מגישי התוכנית "שחור לבן" משה גלסנר ואבי בלום בערוץ הכנסת להסביר את ההחלטה של הבוס שלהם לגנוז בצנזורה עצמית מופע התפרעות מפתיע של חבר הכנסת עפר שלח בהסברי אפולוגטיקה מתפתלים, בנוסח "יישבנו את העניין בינינו", אנחנו "ערוץ ממלכתי" ושלח "מתראיין אצלנו קבוע". כשעיתונאים רציניים מתנדבים להסביר החלטות בריוניות של הבוס שלהם – יש מקום לדאגה.

ואם כבר מדברים על אותם עיתונאים – בואו נדבר על העיתונאי לשעבר עפר שלח. אפשר היה לצפות שאחרי שהתפרע וקילל ללא סיבה, יסיק מסקנות ולפחות יעמוד לצדם של העיתונאים המפוטרים (בעקיפין בגללו) ויעניק להם סיוע. במקום זאת, הוא שיחרר הודעה מתחסדת של מוג-לב: "לא היה לי שום קשר לחקירת העובדים בערוץ הכנסת וכמובן גם לא לפיטוריהם… אני חושב שצריך לשקול מחדש פיטורים של אנשים בעת משבר שכזה, אפשר וצריך לתת להם הזדמנות נוספת". כמה יפה מצדו שהוא נותן לנרדפים ולמושתקים "הזדמנות נוספת", משל היו נתינים עלובים.

יש בעצם רק שתי אפשרויות לריפוי מגפת האנטי-עיתונות שפוגעת במעמד ובביטחון העיתונאים: או שהעורכים הבכירים יתעוררו, או שהעיתונאים עצמם ייקחו את המושכות לידיים וייקבעו לעצמם את הגבולות.

היות שהעורכים הבכירים בחלקם נסמכים על שולחנם של פוליטיקאים, מלחכים את פנכתם של שועי-עולם ומתחנפים לטייקונים – אפשר לוותר על האופציה הראשונה. טיפנברון כנראה כבר לא יהפוך להיידי בת-ההרים וברדוגו לא יעבור סדנה לניקוי חלל הפה.

נותר לעיתונאים לקבוע בעצמם את הגבולות ולנוע בתוכם תוך שמירה על האתיקה שלהם, כבודם העצמי וביטחונם האישי. זה אומר גם סולידריות הרבה יותר משמעותית. מדוע, למשל, לא להשבית את המסך בחדשות למשך דקה במחאה על האלימות נגד אברמוביץ'? מדוע לא להוציא הודעה של המתחרים המתייצבת לצדו של רביב דרוקר, כשאנשי ראש הממשלה קוראים לשלוח אותו לכלא בגלל שעשה את עבודתו? ולמה שלא יודיעו כל הטאלנטים שהם מחרימים את ערוץ הכנסת עד שלא מחזירים את העובדים המפוטרים?

במקום הודעות פרבדאיות מגוחכות או אפולוגטיקה מתנצלת – הגיע הזמן לחזור להתנהג כעיתונאים שמתנהלים על פי נורמות מוסריות דומות לאלה שהם דורשים מהפוליטיקאים – כמו אמירת אמת, שקיפות ואתיקה.

הבחירה בין שתי האפשרויות, עיתונות או רפיסות, אינה בגדר צדקנות גרידא. אף אחד לא מכריח אף אחד להיות עיתונאי. רבים עזבו את המקצוע או לקחו ממנו פסק זמן הכרחי כי חשו שאינם יכולים עוד לעמוד מול הדד-ליינים ההולכים ומאיצים, החשיפה הבלתי-פוסקת, ההשמצות מצד אנשי שררה, חוסר היציבות הכלכלית או סתם השחיקה.

מי שנשאר, חייב להפנים שיש לעיתונאי תפקיד: לחשוף את האמת ולבקר את החברה והממסד. את ההתנהגות המתקרנפת והמבוהלת אפשר ורצוי להשאיר לחיות האחרות בספארי.