זירת הבלוגים

הרהורי קורונה בפרשת השבוע

לקרא בימי קורונה את סיפור "מי מריבה" בפרשת חוקת, זו חוויה מסוג אחר

04/07/2020 05:58
משה מכה בסלע, ציור: פרנצ'סקו אוברטיני

העולם הדמיוני שאנו בונים לעצמנו מתעורר מרבצו, כשהטבע האלוהי, במחזוריות קבועה, אולי כחלק מסדרת מבול עולמי קולוסאלי שמתרחש אחת ל-100 שנה, מציב מולנו מציאות קשה כסלע יצוק. תקועים במדבר ללא מים. או מגפת קורונה.

לקרא בימי קורונה את סיפור "מי מריבה" בפרשת חוקת, זו חוויה מסוג אחר. את הקריאה מלווה תחושה דומה לתחושה שרבים מאתנו חווים בימי קורונה מעורפלים. הרגשה שאנו בעיצומה של חציית קו פרשת מים בהיסטוריה האנושית, שמחוללת בכולנו שינוי תודעתי.

לקרא בימי קורונה את סיפור "מי מריבה" בפרשת חוקת, זו חוויה מסוג אחר. את הקריאה מלווה תחושה דומה לתחושה שרבים מאתנו חווים בימי קורונה מעורפלים: הרגשה שאנו חוצים קו פרשת מים

סיפור "מי-מריבה" הפותח במות מרים' אחות משה ואהרן, מציין את תחילת סוף ארבעים שנות נדודי המדבר. מריבת המים, אותה התקוממות עממית של דור הבנים על משה ואהרון בדרישה למים, היא גם הפעם האחרונה בה הונף מטה הקסמים שאפיין את הנהגת המדבר של משה ואהרון.

אלא שמטה הקסמים מהתרסק הפעם על הסלע היצוק של המציאות החדשה. התרסקות הרומזת, למעשה, שדרמה אחרת משמעותית יותר מתרחשת מאחורי הסיפור הדרמטי, המתאר את הפרת הציווי האלוהי על ידי משה ואהרון. בניגוד להוראת האל:

"וְדִבַּרְתֶּם אֶל-הַסֶּלַע לְעֵינֵיהֶם, וְנָתַן מֵימָיו וְהוֹצֵאתָ לָהֶם מַיִם מִן-הַסֶּלַע".  [במדבר כ, ח]

משה מכה בסלע, במקום לדבר אליו. אי היכולת הזו של משה ואהרון לדבר את הסלע, חורצת את גורלם להצטרף לדור יוצאי מצרים שמת במדבר ולא להמשיך ולהנהיג את דור הבנים החדש בכניסה לארץ המובטחת. קשה להתעלם מהתחושה שמאחורי הקלעים של הענישה המטאפורית הזו, עליה מכריז האל, מתרחשת כאן דרמה הצהרתית משמעותית יותר:

חציית קו מעבר בין דורי, שאמורה להיות מלווה בשינוי תודעתי עמוק. המעבר מדור יוצאי מצרים שמת, ולמעשה חוסל במדבר, לדור הבנים ילידי המדבר, שאמור להיכנס לארץ המובטחת והמאתגרת.

קשה להתעלם מהתחושה שמאחורי הקלעים של הענישה המטאפורית הזו מתרחשת דרמה הצהרתית משמעותית יותר: חציית קו מעבר בין דורי, שאמורה להיות מלווה בשינוי תודעתי עמוק

מעבר זה חייב למעשה להיפרד מהנהגת המראות הגדולים של משה ואהרון. לעבור מ"שפת עיניים", שבאה לביטוי ויזואלי חיצוני בפעלולי מטה הקסמים והניסים של משה "איש המטה", להנהגת משוכללת של שפת דיבור. שפה שתדבר ותעצב דור בנים חדש, ותניע אותו לפעול וליצור.

"שפת העיניים" היא שפה חיצונית נמוכה, שפת עבדים פסיבית, שהתאימה לדור יוצאי מצרים שאיננו עוד. לדור העבדים הפוסט טראומטי שיצא ממצרים לא היו כישורי שמיעת דיבור. דור זה נזקק למשה האיש "כבד הפה, וכבד הלשון", איש המראות הגדולים המצויד במטה פעלולים חיצוני.

מוטיב העיניים הוא המאפיין הבולט שליווה את רוב ההתרחשויות סביב מעללי הדור שמת במדבר. החל מסיפור המרגלים בפרשת שלח, כשנציגי העם נשלחים לתור את הארץ ולחזור ולתאר את הרשמים שלהם. מבחן ראיה שבדק למעשה את אופן ההתבוננות שלהם על הארץ המובטחת. כך, הנחיות מסע השליחות בהן צוידו התמקדו בעיניהם, כדי להסיק מכך על כשירותם הנפשית להכנס לארץ

"וּרְאִיתֶם אֶת-הָאָרֶץ, מַה-הִוא" [במדבר יג' ,יח]  , "וַיַּרְאוּם אֶת-פְּרִי הָאָרֶץ".[במדבר יג', כו] "וְשָׁם רָאִינוּ, אֶת-הַנְּפִילִים בְּנֵי עֲנָק–מִן-הַנְּפִלִים; וַנְּהִי בְעֵינֵינוּ כַּחֲגָבִים, וְכֵן הָיִינוּ בְּעֵינֵיהֶם". [במדבר יג, לג]

ובפרשת קורח, שוב עולה סוג של הד מקריאת הציווי האלוהי בסוף פרשת שלח אולי כמסקנה מכישלון שליחות המרגלים:

"וְלֹא-תָתוּרוּ אַחֲרֵי לְבַבְכֶם, וְאַחֲרֵי עֵינֵיכֶם, אֲשֶׁר-אַתֶּם זֹנִים, אַחֲרֵיהֶם".[במדבר טו, לט]  ,  וכאן שוב העיניים מדברות. כשהמורדים זועקים על משה :

"הַעֵינֵי הָאֲנָשִׁים הָהֵם, תְּנַקֵּר–לֹא נַעֲלֶה" [ במדבר טז, יד]

אבל נדמה לי שצמד פסוקי המפתח שמתמצתים את כל התובנה, מופיעים בפרשת שלח בהכרזה האלוהית המנומקת החורצת את גורל דור יוצאי מצרים למות במדבר :

"כִּי כָל-הָאֲנָשִׁים, הָרֹאִים אֶת-כְּבֹדִי וְאֶת-אֹתֹתַי, אֲשֶׁר-עָשִׂיתִי בְמִצְרַיִם, וּבַמִּדְבָּר; וַיְנַסּוּ אֹתִי, זֶה עֶשֶׂר פְּעָמִים, וְלֹא שָׁמְעוּ, בְּקוֹלִי".   "אִם-יִרְאוּ, אֶת-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי, לַאֲבֹתָם; וְכָל-מְנַאֲצַי, לֹא יִרְאוּהָ" [ במדבר יד, כב, כג]

עיניים שכבולות לאחיזת עיניים, שרק "רואות את "כְּבֹדִי וְאֶת-אֹתֹתַי", שמצפות כל היום לניסים, אותות ומופתים.

עיניים כאלה, של "וְלֹא שָׁמְעוּ בְּקוֹלִי" שאין  בהן יכולת לשמוע דיבור, להאזין לקול שמעבר, לא יכולות להתמודד עם מציאות מאתגרת.

עיניים שכבולות לאחיזת עיניים, שמצפות כל היום לניסים, אותות ומופתים, שאין  בהן יכולת לשמוע דיבור, להאזין לקול שמעבר – לא יכולות להתמודד עם מציאות מאתגרת

חברה שמוגבלת לעיניים, היא חברה פסיבית. אין בה קול פנימי שפועם בקרבה ויכשיר אותה להבין שהמציאות ניתנת לשינוי ושכלול. חברה כזו לא תדע להתמודד עם מציאות קשה של סלע, ללא מים זמינים. מציאות אם תרצו, שנגיף קורונה מכה בה לפתע. אדם שנכנע למראה עיניו לא מסוגל להתמודד, להגיב, לשנות. "דור העיניים" הזה, לא יוכל להיכנס לארץ שדורשת שפת דיבור, יוזמה וקבלת אחריות.

הדיבור בא מבפנים. הוא ביטוי חיצוני  לכוח הפנימי שבנפש האדם. למותר האדם מהבהמה. הדור שיכנס לארץ נזקק עכשיו להעיר בקרבו בכל אחד מפרטיו, כוח פנימי עצמאי, שיאפשר לו להפעיל מאמץ מלמטה , להבקיע סלעים ,לשנות מציאות, ליזום, להילחם ולנצח.

ובכל זאת, צץ בסיפורנו קושי שזקוק לפענוח. כי כשקוראים את הטקסט המקראי המתאר את פרשת מי מריבה שמתרחשת בדור הבנים לאחר שדור האבות מת במדבר. לא ברור במה שונה דור הבנים:

"וַיָּרֶב הָעָם, עִם-מֹשֶׁה; וַיֹּאמְרוּ לֵאמֹר, וְלוּ גָוַעְנוּ בִּגְוַע אַחֵינוּ לִפְנֵי יְהוָה. .." …"וְלָמָה הֲבֵאתֶם אֶת-קְהַל יְהוָה, אֶל-הַמִּדְבָּר הַזֶּה, לָמוּת שָׁם,. ". "וְלָמָה הֶעֱלִיתֻנוּ, מִמִּצְרַיִם, לְהָבִיא אֹתָנוּ, אֶל-הַמָּקוֹם הָרָע הַזֶּה:… "[במדבר כ'. ג,ד,ה]

ההתקהלות כמעט התנפלות של העם על משה ואהרון המתוארת כאן, הם חזרה  כמעט מילה במילה על תיאור הריב הגדול במשבר המים שאירע ברפידים בדור הקודם דור האבות, כאילו 40 שנות מדבר היו לשווא.

"וַיָּרֶב הָעָם, עִם-מֹשֶׁה, וַיֹּאמְרוּ, תְּנוּ-לָנוּ מַיִם וְנִשְׁתֶּה.."   "…"וַיָּלֶן הָעָם עַל-מֹשֶׁה; וַיֹּאמֶר, לָמָּה זֶּה הֶעֱלִיתָנוּ מִמִּצְרַיִם, לְהָמִית אֹתִי וְאֶת-בָּנַי וְאֶת-מִקְנַי, בַּצָּמָא". " [שמות יז'. ב, ג]

 ותשובת אלוהים שם דומה לפתרון במי מריבה, למעט עניין הדיבור לסלע, שם שפת מטה הקסמים עדיין פועלת והאל מצווה להכות בו בצור:

"וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה, עֲבֹר לִפְנֵי הָעָם, … וּמַטְּךָ, אֲשֶׁר הִכִּיתָ בּוֹ אֶת-הַיְאֹר–קַח בְּיָדְךָ, וְהָלָכְתָּ.  .., וְהִכִּיתָ בַצּוּר וְיָצְאוּ מִמֶּנּוּ מַיִם, וְשָׁתָה הָעָם". [שמות יז'. ה-ו]

נדמה לי שיש כאן מסר חשוב: העבד שבנו לא מת. המת ההוא, דור העבדים ההוא שמת במדבר, חבוי בכל אחד מאתנו. ההבדל בין דור הבנים לדור האבות הוא בפוטנציה, בכוח ולא בפועל .

חברה שמוגבלת לעיניים היא חברה פסיבית. אין בה קול פנימי שפועם בקרבה ויכשיר אותה להבין שהמציאות ניתנת לשינוי ושכלול. חברה כזו לא תדע להתמודד עם מציאות קשה של סלע, ללא מים זמינים

דור יוצאי מצרים לא יכול היה להיכנס לארץ, כי לא היה בו, גם לא בפוטנציה, את אותו כוח פנימי שיכול לפרוץ, לפעול מלמטה, לקחת אחריות ולהתמודד. זה דור שלא היה מוכשר לשמוע שפת דיבור.

בדור העבדים הזה – החירות היא הערך הראשון שמופיע בעשרת הדברות:

"אָנֹכִי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים:" [ שמות כ', ב]

לא הייתה רדומה, היא לא הייתה קיימת.

אנחנו דורות הבנים, דומים, אבל שונים. בכל אחד מאתנו חבויה נטייה להפוך לעיתים לעבד קטן. לחפש את הפתרון הקל. פיתוי לעיתים דתי להיאחז באמונה, שמצומצמת לשפת עיניים, כזו שלא שומעת דיבור. אמונה שבמקום להניע אותנו, לפעול, ליזום, ולקחת אחריות, גורמת לנו להיאחז בה כמפלט קל ולצפות לנס כסוג של כדור שינה. אבל לדורות הבנים יש גם כוח פנימי חבוי שיכול להתעורר דווקא מול מציאות קשה של סלע זהו ה "וְדִבַּרְתֶּם אֶל-הַסֶּלַע לְעֵינֵיהֶם, וְנָתַן מֵימָיו".

כולנו מבלי משים חיים על הרגלים קבועים. מסתכלים על העולם בעיניים שרואות את המציאות לפי מה שמתאים לנו. נוטים לצייר לעצמנו מציאות דמיונית נוחה, כזו שמצפה תמיד להופעת מטה הקסמים והניסים.

אבל הפרשה שלנו, כמו ימי הקורונה שעוברים עלינו, מלמדת אותנו שהעולם הדמיוני הזה מתעורר מרבצו כשאלוהים במחזוריות קבועה, אולי כחלק מסדרת מבול עולמי קולוסאלי שמתרחש אחת ל 100 שנה, מציב מולנו סלע יצוק. מציאות קשה שהטבע האלוהי מציב לפני האנושות. תהיה זו מציאות בה אנו תקועים במדבר ללא מים. או מגפת קורונה.

כאן אין לאן לברוח, האמת מכה בפנים ועושה שמות בעולם הדמיוני בו הקפנו את עצמנו. התרבות, האומנות, התורות הדתיות, החברתיות והכלכליות, הקפיטליזם והסוציאליזם, הכול לפתע נעצר. מישהו לחץ על כפתור ה-pause. האדם חוזר להיות שוב הנטו של עצמו. מכונת שרידות של כניסה ויציאה, הצורכת בהתאמה בעיקר מזון קמעונאי, וטונות של גלילי נייר.

הכול לפתע נעצר. מישהו לחץ על כפתור ה-pause. האדם חוזר להיות שוב הנטו של עצמו. מכונת שרידות הצורכת בהתאמה בעיקר מזון קמעונאי, וטונות של גלילי נייר

כמו סיפור מי מריבה, ימי הקורונה שעוברים עלינו, הם עוד סוג של קו פרשת מים. את הנגיף הסלעי הזה, שום מטה חיצוני פלאי ניסי לא יחסל. שום רב, גדול דור, כומר, נביא כזה או אחר, לא יציל.

הנגיף הזה לא מתרשם מרבנים וממחוללי ניסים, הוא לא מבחין בין סוגי הדתות, האמונות והדעות. בין דת קפיטליסטית לסוציאליסטית בין דתית לחילונית. כאן אנו נדרשים לשפת הדיבור, להעיר את הכוח פנימי של הנברא בצלם, צלם אלוהים שטמון בכל אחד מאתנו. היכולת הפוטנציאלית להתמודד, ליצור, לפעול, לקחת אחריות, להבקיע סלע, ולשנות מציאות. לברוא עולם.

אלא שלעיתים זו משימה קשה, בעיקר למאמינים ומאמינות שמכורים לתעשיית הניסים והנפלאות. קושי שגורם לחלקם להתכחש למציאות, ולפתח תאוריות קונספירציה. לא! הם זועקים ברשתות החברתיות, לא תתכן מציאות שדורשת מאתנו להתאמץ, לשנות הרגלים, להגיב ולהשתכלל. כך רוקחים לעצמם חסידי הקונספירציה כביש עוקף מציאות בסיפורי הבלים על וירוס מהונדס, ואנטנות G5 ועוד. סוג של פסקת התגברות משוכללת על הציווי הקדום ההוא מספר במדבר:

"וְלֹא-תָתוּרוּ אַחֲרֵי לְבַבְכֶם, וְאַחֲרֵי עֵינֵיכֶם, אֲשֶׁר-אַתֶּם זֹנִים, אַחֲרֵיהֶם".[במדבר טו, לט]