• מראה הלבניות של בזן אחרי שאחת קרסה, ב-12 ביוני 2020 (צילום: Meir Vaknin/Flash90)
    Meir Vaknin/Flash90
  • מיכל האמוניה בחיפה (צילום: Flash90)
    Flash90
  • מגדלי קירור המים בבית הזיקוק במפרץ חיפה לאחר שאחד מהם התמוטט. יוני 2020 (צילום: Meir Vaknin/Flash90)
    Meir Vaknin/Flash90

האיש הירוק תיזהרו לא לשפוך את העובדים עם הנפט

עם סגירת מיכל האמוניה במפרץ חיפה פוטרו כ-400 עובדים, שחלקם הרגישו כאילו נזרקו לכלבים פעמיים: פעם אחת על ידי ההנהלה, ופעם שנייה על ידי מי שנאבקו למען סגירת המיכל ● המאבק על עתיד המפרץ כולו, הוא הזדמנות לחבר בין ירוק לאדום, בין סביבה לחברה, ובין קבוצות באוכלוסייה שלכאורה לא תמיד מדברות באותה שפה ● דעה

התגובות לדיון הסוער שהתקיים ביום שני בוועדת הפנים והסביבה של הכנסת, במסגרתו רשות מקרקעי ישראל הציגה את התכנית לסגירת אזור התעשייה במפרץ חיפה ("מפרץ החדשנות"), התחלקו לשני זרמים מנוגדים בתכלית: אלה שראו בישיבה הזו את תחילת הקץ, היום שבו הוכרע גורל המפרץ; ואלה שסבורים שהכל דיבורים ריקים של פוליטיקאים, ושהעמדה הנחרצת של השרה גילה גמליאל ("תהליך סגירת בז"ן צריך להתחיל מיידית") היא המחאה בלי כיסוי. לפי הפרשנות הזו, העובדה שבישיבה לא נכחו נציגי משרדי הממשלה הרלוונטיים – האוצר, האנרגיה והכלכלה – מעידה שיש מרחק תהומי בין ההצהרות למעשים.

האמת ממוקמת אי שם באמצע.

ברור שבדרך למימוש המגה-תכנית הזו היא צפויה להיתקל-באין ספור מכשולים ואינטרסים, אך גם אם מתעלמים לרגע מכל אלה מדובר בתכנון מורכב, בלוגיסטיקה אדירה ובמיליארדים שאמורים להחליף ידיים. לא משהו קל ליישום ובוודאי לא משהו שקורה – בפרט בישראל המסורבלת – בתוך שנה-שנתיים.

מצד שני, קרה בוועדה משהו שבהחלט אפשר להגדיר אותו כגיים צ'יינג'ר. הכוונה להופעה של פרופ' אבי שמחון, יו"ר המועצה הלאומית לכלכלה, שאמר: "לאחר שלמדתי את הנושא היטב, הגעתי למסקנה שאפשר וצריך לסגור את מתחם בז"ן, אחרת מטרופולין חיפה ימשיך להידרדר".

מיכל האמוניה בחיפה (צילום: Flash90)
מיכל האמוניה בחיפה (צילום: Flash90)

שמחון הוא לא בדיוק מחבק עצים ועד היום לא זוהה עם אג'נדה ירוקה כלשהי. הוא האיש שעל האוזן של נתניהו, לב ליבו של הממסד הכלכלי, ואם הוא תומך במהלך באופן כה נחרץ – במקום פרנסי המפעלים הגדולים, הייתי מתחיל לדאוג.

פרופ' אבי שמחון הוא לא בדיוק מחבק עצים ועד היום לא זוהה עם אג'נדה ירוקה. הוא האיש שעל האוזן של נתניהו, ואם הוא תומך במהלך באופן כה נחרץ – במקום פרנסי המפעלים הגדולים, הייתי מתחיל לדאוג

פעילי הסביבה התמוגגו: מה שעד לפני שנה-שנתיים נתפסה כמו עמדה חתרנית וחסרת סיכוי, הפכה לפתע לבון-טון, השתלטה על ועדה חשובה ואומצה על ידי נציג ראש הממשלה. רק שלאותם פעילים, ולתנועה הסביבתית בכלל, כדאי לזכור: הפעם, אסור לשכוח את העובדים. למהלך הענק הזה צריך לצאת איתם, לא נגדם. אחרת גם הסיכוי שלו להתממש יצטמצם, וגם התוקף המוסרי שלו יוכתם.

אבי שמחון (צילום: Miriam Alster/FLASH90)
אבי שמחון (צילום: Miriam Alster/FLASH90)

המתח בין האינטרס הסביבתי לצרכים של קבוצות עובדים, לרוב מוחלשים, מלווה לא פעם מאבקים מהסוג הזה: זה קורה כאשר גננות נדרשות להוציא את כלי הפלסטיק החד-פעמיים מהצהרון, וכמובן כאשר סוגרים מפעל מזהם או מסוכן לסביבה. למשל, מיכל האמוניה.

בטווח הארוך, השדרוג הסביבתי והבריאותי מועיל לכולם; בטווח המיידי, מה לעשות, אנשים מפוטרים. המעסיקים יודעים לנגן היטב על המיתר הזה: הם שולחים את עובדי פס הייצור לחזית, מנסים לשרטט את המחלוקת כאילו היא ניטשת בין פועלים קשי יום לירוקים מנותקים שדואגים לסביבה ולבעלי חיים יותר מאשר לבני אדם, העובדים הפשוטים שמולם. אל תופתעו אם זה מה שחלק מפרנסי המפעלים ינסו לעשות גם הפעם – יועצי התקשורת מכירים היטב את המלאכה הזו. לירוקים אסור ליפול בפח הזה. תדמיתית, ומהותית.

המעסיקים יודעים לנגן היטב על המיתר הזה: הם שולחים את עובדי הייצור לחזית, מנסים לשרטט את המחלוקת כאילו היא ניטשת בין פועלים קשי יום לירוקים מנותקים שדואגים לסביבה ולבעלי חיים יותר מאשר לאדם

המאבק האדיר שעומד להתנהל על עתיד מפרץ חיפה הוא הזדמנות לחבר בין ירוק לאדום, בין סביבה לחברה, בין קבוצות באוכלוסייה שלכאורה לא תמיד מדברות באותה שפה. במהלך המאבק על סגירת מיכל האמוניה קרה דבר מעניין: רוב העובדים של חיפה כימיקלים, בעלת המיכל, שיוצגו על ידי "כוח לעובדים", סירבו להתייצב לצד ההנהלה ולהאשים את אנשי הסביבה בפיטוריהם הצפויים.

רבים מהעובדים הפנו את האצבע המאשימה דווקא לעבר ההנהלה, שבזחיחותה לא קראה את המפה ולא דאגה לחלופות פחות מסוכנות לייצור האמוניה.

בסופו של דבר פוטרו כ-400 עובדים, שרבים מהם הרגישו כאילו נזרקו לכלבים פעמיים: פעם אחת על ידי הנהלת התאגיד, פעם שנייה על ידי מי שנאבקו למען סגירת המיכל, אבל שכחו את האנשים שתפעלו אותו במשך 30 ו-40 שנה.

גילה גמליאל (צילום: פלאש 90)
גילה גמליאל (צילום: פלאש 90)

אם יש דבר שמדינת ישראל מתמחה בו, זה לעשות מהלכים גדולים ולזרוק את העובדים הפשוטים ביותר בצד הדרך. כאשר חוטבים מפעלים נופלים שבבים.

בחודשים ובשנים הקרובות יעופו הרבה מספרים באוויר – התעשיינים יספרו שרבבות אם לא מאות אלפים עומדים להיפגע כלכלית מסגירת המפעלים במפרץ, תומכי הסגירה ידברו על מספרים נמוכים בהרבה.

בכל מקרה מדובר בציבור גדול של עובדי צווארון כחול, והתנועה הסביבתית חייבת לקחת על עצמה את האתגר ולעבוד בשיתוף פעולה ובדיאלוג הדוק איתם. זה אומר להגיע להידברות עם ועדי העובדים, להבין את ההשלכות של כל מהלך עליהם ולגבש דרכים למזעור הנזקים.

אם אכן אזור התעשייה בחיפה ייסגר או יועתק, זה אירוע היסטורי; האירוע הזה חייב להיות מלווה בדאגה לעובדים, לפיצויים הגונים ולרשת ביטחון עבורם. פעילי הסביבה חייבים לקחת על זה אחריות; הרי איש לא חושב ברצינות שאפשר להשאיר נושא כה חשוב לטיפולה של הממשלה.

האירוע הזה חייב להיות מלווה בדאגה לעובדים, לפיצויים הגונים ולרשת ביטחון עבורם. פעילי הסביבה חייבים לקחת על זה אחריות; הרי איש לא חושב ברצינות שאפשר להשאיר נושא כה חשוב לטיפולה של הממשלה

עוד 724 מילים
סגירה