בימים שבהם אנחנו מחולקים לשני מחנות "רק לא ביבי" ו"רק ביבי" אני מוטרד מאוד. אני נזכר בספרו של הנס כריסטיאן אנדרסן "בגדי המלך החדשים". אני מוטרד בשל התחושה של רבים שלא משנה מה אתה או את חושבים על ביבי, הוא מנהיג שאין שני לו.
יתר על כן יש המגדילים לעשות ומבקשים מאתנו להעלות שם של אחד שיכול להחליף את ביבי. כל שם שנעלה יעלה גיחוך מימין ומשמאל. זה בדיוק מה שמעורר אצלי תהייה.
במילים פשוטות, גם הימין וגם השמאל, בדרכו, מייחסים לבנימין נתניהו תכונות של מלך, מנהיג בלתי מעורער. ברשומה זו לא אומר לכם "המלך הוא עירום", אלא אומר משפט אחר – כל מלך שנמליך יהיה עירום. אנחנו לא זקוקים למלך, מנהיג חזק שימשול בנו. אנחנו זקוקים לנבחרי ציבור שיפעלו ביחד ולא יתחרו זה בזה ולא יחשבו להתנחל לעד בתפקידם הציבורי.
כל מלך שנמליך יהיה עירום. אנחנו לא זקוקים למלך, מנהיג חזק שימשול בנו. אנחנו זקוקים לנבחרי ציבור שיפעלו ביחד ולא יתחרו זה בזה ולא יחשבו להתנחל לעד בתפקידם הציבורי
אכן נתניהו נטוע בכיסאו כבר זמן רב. נטוע אך לא מניב פירות, אלא שולח ענפים ושורשים ונאחז בקרקע. במילים אחרות, הוא נאחז בקרקע ובונה לו מדינה משל עצמו. מדינתו זוכה להכרה רשמית של מדינת ישראל וחוקיה ולפיכך הוא סבור שאינו צריך לעמוד למשפט על ידי מדינת ישראל או לשלם לה מסים. למה? כי אלו כללי המשחק במדינה הפרטית שלו.
אבל יש בעיה, כי למדינה העצמאית שביבי מבסס, אין קיום בלי מדינת ישראל ואזרחיה. זו בעיה שצריכה להטריד את כולנו. ראש הממשלה בנימין נתניהו, ככל שיהיה מוכשר, הוא לא מלך ולא בן מלך. מדינת ישראל היא מדינה דמוקרטית שיש לה כנסת וממשלה, המנהלים את המדינה בשמנו.
חברי הכנסת חייבים להבין שכיסא בכנסת הוא בהשאלה בלבד. הכיסא הזה הוא לא קניין. התפקיד העיקרי שלהם הוא לפעול למען התושבים ולא להקים לעצמם מעוזי כוח עצמאיים. המעניין הוא שהם עושים זאת אפילו בתמיכה ציבורית לא מבוטלת, כשאזרחים מדברים על נבחרי הציבור כמנהיגים, מי יותר טוב ומי לא.
חברי הכנסת מתאימים את עצמם לשיח ברשת שבו הם מחפשים הקלקות ו"לייקים". לא אחת גם החרפות והגידופים משרתים אותם, בבחינת "לא משנה מה יגידו עלי בלבד שיאייתו את שמי נכון".
חברי הכנסת חייבים להבין שכיסא בכנסת הוא בהשאלה בלבד. הכיסא הזה הוא לא קניין. התפקיד העיקרי שלהם הוא לפעול למען התושבים ולא להקים לעצמם מעוזי כוח עצמאיים
כפי שכתבתי בפתח דבר, אני מוטרד מכך שרבים מאזרחי ישראל לא מבינים שגם אם החוק מתיר זאת, ראש ממשלה לא יכול לכהן בתפקידו כשיש כתב אישום נגדו. לכל אלה נוסיף שהרעיון להגביל קדנציות, כמו בארצות ההברית, נשמע אצלנו חלום שכעת אין סיכוי להגשימו. לפי שעה אנחנו שקועים עד צוואר בהנחת יסוד ש"אין צורך להחליף מטאטא שפועל טוב", או הנחה ששמעתי בילדותי ש"לא מחליפים את הסוסים בעליה".
בשלב זה, דומה שהכאוס הפוליטי שנוצר בחסות החוק הופך לשיטה. הדמוקרטיה הישראלי הופכת להיות דמוקרטיה שבה מנהיג יכול להפוך לשליט הכול יכול למשך שנים ארוכות. לפני שנים הגדרתי את המצב הזה בביטוי דמוקטטורה. היום הביטוי הופך מאוד מוחשי, כך נראה. מוחשי ומפחיד, כזה שמעורר זיכרונות רעים מההיסטוריה של העמים בכלל ושלנו בפרט. חשוב לומר, לשוב ולומר שמדובר בתפישה שגויה של אזרחים רבים, שמחפשים כל העת מנהיג חזק ולא דמוקרטיה מבוססת ואיתנה.
המבחן שלנו כחברה הוא להתלכד, האזרחים חייבים להבין שאין כאן לא שמאל ולא ימין. יש כאן אזרחים שאדם אחד שמשחק להם בתודעה. אדם אחד שהצליח בכישרון להקים בישראל מחנה בעדו ומחנה נגדו. שני מחנות שמשרתים אותו. אם נשכיל להבין זאת, נעצור, כל אחד בדרכו את השליפות ברשתות החברתיות ונחפש את המשותף ביננו. את הרצון לחיים משותפים בכבוד ובאושר. בואו לפחות בזו הפעם נדאג לאינטרסים שלנו.
אם אחזור לרגע אל פתח דברי, ברגע שאנחנו נשדר בקול אחד, ובעלי השררה בכנסת ובממשלה יבינו שהמשחק נגמר – נוכל להתחיל לפתור את הבעיות. נתחיל לחשוב על מינוי ממשלה יציבה שתפעל לטובת הציבור. ננטוש את הפרסונליזציה את האלהת המועמדים – ונדבר על אידיאולוגיה ועל דרכים לעשיית הטוב לחברה.
דומה שהכאוס הפוליטי שנוצר בחסות החוק הופך לשיטה. הדמוקרטיה הישראלית הופכת לדמוקרטיה שבה מנהיג יכול להפוך לשליט הכל יכול למשך שנים ארוכות. לפני שנים הגדרתי את המצב הזה: דמוקטטורה
מדובר על מהלך משולב של אזרחים שחייבים לגייס את העסקים ולשנות את כלי המשחק הדמוקרטיים. מדובר בשינויים קלים אך משמעותיים. נסכים על הדרך הראויה לקיומן של בחירות, נחזור את המפלגות הרעיוניות ולא המפלגות האד-הוקרטיות שמוקמות רק כדי לחצות את אחוז החסימה ואז להתפצל, נגביל קדנציות של נבחרי ציבור לשתיים, נבטל את האופציה ללכת לבחירות אם אין הכרעה על תקציב המדינה, ובעיקר נגבש קוד אתי מוסכם "הראוי לחבר או חברת כנסת".
אני יודע שתעלו חיוך כשתגיעו לשורות הללו, חיוך עם נימה של לגלוג על הנאיביות. זה בסדר, אני לא נעלב, אני מציע דרך שגיבשתי לאחר שנים של התבוננות ומחקר של הפוליטיקה הישראלית. אז כעת אנא חיזרו ותקראו, את המאמר ונדמה לי שבקריאה שנייה תאמרו "ואללה, איך לא שמנו לב" ואז, אולי נתחיל לטפל בעצמנו ולא לחפש מלך או מלכה.
די בשינויים האלה כדי להחזיר את הדמוקרטיה הישראלית אל הפסים. מערכת דמוקרטית שנבחריה פועלים על פי כללי האתיקה, כללים שינחו אותם לשרת את האינטרס הציבורי תוך הגעה להסכמה מרבית. כללים שינחו את נבחרי הציבור לפעול בשיתוף פעולה מעבר לאינטרסים אישיים, מפלגתיים, לחשוב על טובת הציבור, בלי הבחנה "שלנו או שלהם".
ועוד משהו, בואו נפסיק לשנוא, נפסיק לריב, נפסיק להתנגח, נתחיל בדיאלוג גם אם הוא טעון וכואב. יש להתחיל בצעדי ריפוי לקראת פיוס. החברה הישראלית נושאת עמה פצעים מאז תחילת הציונות, סיפורים קשים של הדרה וגזענות בין מגזרים, שחייבים להעלות על הפרק, להביט אל המראה, לומר את האמת ואז להתפייס.
מיכאל מירו הוא דוקטור למדע המדינה, עיתונאי למעלה מארבעים שנה, לשעבר מנהל קול ישראל. חוקר ומתעניין בפוליטיקה, חברה, סביבה, מוסר ואתיקה.
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
תגובותיהם של טיבור הררי ושל אורית הררי מבטאים ייאוש – וזה לא פלא. גם אם אני מסכים עם עקרונות המאמר שלך, ד"ר מיכאל מירו, אני לא רואה דרך להחזיר את החברה שלנו למצב קודם. התפשטות ופישוט אמצעי התקשורת הבין אישית גרמו באופן הבלתי ניתן להחזיר חזרה – לרדידות ולחוסר אפשרות להעמיק במחשבה כאשר אנשים מתקשרים זה עם זה. לא שלאנשים אין יכולת להעמיק במחשבותיהם, אלא שבשל חוסר הזמן ובשל הדחיפות לבטא בכול זאת משהו בדיאלוג המהיר, מרגישים צורך לוותר על העומק. ביבי אכן אשף במסרים פשטניים ומהירים, כיאה לאיש מכירות מוכשר, והוא הצליח במשך הרבה זמן לעצב את המציאות לטובתו. לכן הדיאלוג שאתה מדבר עליו הוא באמת חשוב ביותר ואנחנו צריכים להשפיע על נבחרי הציבובור להכין את הקרקע לדיאלוג כזה אחרי תקופת ביבי הנגמרת בקרוב: להזהיר אותם מפני מסרי שנאה ושיסוי הקבוצות זו על זו.
צריך גם לקחת בחשבון שסיום תקופתו של ביבי מעוררת אצל תומכיו תחושה של "התפרקות ונפילה של כול המדפים" ברהיט שהם הרכיבו בנפשם…
מרסלו ברוך
באר שבע
השאלה אם לא אחרנו את המועד. כלומר חלק מהשורשים כבר כה עמוקים שלא ניתן עוד לעוקרם בלי לזעזע את העץ עצמו. היכולת של נתניהו להפעיל מערכת כזו היא בדיוק בגלל הסיבה זאת.
הענף של מה שנקרא החרדים כבר כה התנפח שבעצם מכתיב מהלכים עיקריים. אין להם אמנם ענין אמיתי בביבי – כי עניינם הכמעט יחידי הוא האינטרסים של הסקטור שלהם – אך השמאל נראה להם יותר בעייתי ולכן נוח להם הדיל איתו ועם הליכוד.
הציונות הדתית היא כבר גם סקטור בפני עצמו בייחוד החלק החרדלי שלו. יש להם יחסי אוהב-שונא מורכבים עם ביבי. אך כרגע יש להם מלחמה משותפת איתו נגד עןלם המשפט – כל צד מסיבותיו הוא. הוא גם נראה להם קרוב יותר לדעותיהם בענייני יהודה ושומרון מאשר מתחריו בכחול לבן וודאי אלה משמאל להם.
ביבי גם השכיל לנצל שאריות מרירות צתקפות.תחילת המדינה בעניין המזרחיות – הנושא עצמו כבר נעלם,מעשית, כבעיה – וזה מביא לו קהל אוהד לא קטן.
ולא עוד אלא שהתהליכי הרקע לעיל רק מחריפים. החרדים גדלים דמוגרפית ומתחזקים כלכלית ושלטונית וגם בטחונם העצמי גדל בהתאם. החרדלים, בתוך הציונות הדתית, מתגבשים יותר ויותר כישות.עצמאית וגם נהיים קיצוניים יותר (כמו בענייי השבת הציבורית והפרדת גברים נשים).
כך שהמערכת השלטונית בישראל בהדרגה יורדת מהפסים בד בבד עם התפרקות חברתית בתוך החברה הישראלית.
יש לכל זה סיפור-צד מעניין: הסקטור הערבי והרשימה המשותפת שמבינים לחלוטין מה קורה פה ולאיזה צומת התגלגל ה"סיפור הישראלי"- ויש להל את החשבונות שלהם בענין (שמורכבים) אבל זה כבר נושא בפני עצמו – שגם קשור יותר להתפתחויות עתידיות של ישראל עצמה כישות מדינית בתוך המרחב ערבי בתוכה ומחוצה לה (ואף מעבר לכך- המרחב המוסלמי במזה"ת).
אלא שכמו שאמר לנין הכל קשור בכל. כך גם כאן.
האמת,רואים שמים לב ולא מצליחים לשנות את המציאות. לצערי לא חשוב מה יכתב ועל ידי מי.הוא אמנם לא מלך,אבל אין ספק שהוא קוסם.ויתרה מכך גם כנראה עשוי מטפלון כי כלום לא נדבק אליו.אני,אזרחי ישראל ובוחריו משעממים אותו
תומכת בדבריך אך מסתייגת מהעובדה שבה אתה טוען כי קיימים רק שני פלגים: רק עם או רק בלי ביבי. בחיים לא הכל שחור ולבן וקלישאת הסוסים היא עוד קלישאה מיני רבות שנוטים להעליל על מתמגדי ביבי. אני רוצה וטוענת שאת ביבי היה צריך להעיף מזמן. כמעט מאז שהעפנו אותו פעם אחת. אסור היה לתת לו לחזור. אני מאלה שלא רוצה מנהיג כי הוא כריזמטי ויודע לדבר יפה. אני העד מנהיג שעובד בשיתוף פעולה ומוביל מפלגה עם נציגים חזקים ובעלי יכולת מקיפים אותו. כזה הוא לפיד, וכזה היה גנץ לפני שהתפרקו. צריך להמשיך ולבדוק את עשייתם הפוליטית גם באופוזיציה. לשפוט ולהחליט. יש דבר אחד שלעולם לא נדע מראש, זאת הקשר הישיר בין הבטחת הבחירות לביצועם. לא משנה איזה סוג של שלטון יהיה כאן. החשוב הוא האנשים שנבחר לכל צורת שלטון שלא תהיה