לשלטון פוליטי במדינה דמוקרטית יש בסיס שמורכב משני גורמים: הלגיטימציה שמעניקים לו אזרחים והאמון שהם רוכשים לו. הלגיטימציה פירושה שהשלטון מתקבל על ידי האזרחים כסמכות, מתוך הסדר מוסכם המעוגן בדרך כלל בחוק ובבחירות הוגנות.
האמון בא לידי ביטוי בציפיות החיוביות שיש לאזרחים מהשלטון בנוגע לדאגה ואיכפתיות שהוא מעניק להם ולחברה כולה. כלומר, כאשר יש אמון בשלטון האזרחים מצפים שהוא יפעל לטובתם ולמענם.
ללא לגיטימציה ואמון רחבים, לא יקבל השלטון תמיכה מהאזרחים ויאבד את סמכותו בעיניהם. במקרה הזה הוא חייב להישען על סמכויות אחרות, בעיקר על כפייה בעזרת כוחות שומרי סדר למיניהם, כמו בסין. תנאים הכרחיים אלה לא כוללים הסכמה על דרכה הרצויה של המדינה, שהיא באופן טבעי, ברוב המצבים, אינה מוסכמת ומתנהלת בהתאם לעקרונות הדמוקטיים של המשטר.
ללא לגיטימציה ואמון רחבים, לא יקבל השלטון תמיכה מהאזרחים ויאבד את סמכותו בעיניהם. במקרה זה הוא חייב להישען על סמכויות אחרות, בעיקר על כפייה בעזרת כוחות שומרי סדר למיניהם, כמו בסין
הלגיטימציה והאמון לא בהכרח הולכים יחד, בהיותם נשענים על בסיסים שונים: הראשון פוליטי-סוציולוגי-משפטי והשני פסיכולוגי טהור. למשל, נשיא ארצות הברית טראמפ וממשלו נתפסים כלגיטימיים, כיוון שנבחרו בבחירות חופשיות לפי כללי החוק האמריקאי. למרות זאת, רבים לא רוכשים לנשיא אמון בגלל אישיותו הפגומה אשר גוררת אותו להתנהגויות לא מקובלות כמו שקרים, האדרה נרקיסיסטית, הבעת עמדות גזעניות וסקסיסטיות והכפשת אוכלוסיות. חוסר האמון קורה גם בגלל הדרך שבה הנשיא שולט במדינה (למשל, מזיז מתפקידו כל מי שלא מסכים עם דעתו, פוגע בשלטון החוק ועוד).
בישראל המצב חמור אף יותר. למחצית מבני החברה אבד האמון בראש הממשלה, בממשלה, במפלגות ובמנהיגים הפוליטיים, ובעצם בכל המערכת הפוליטית כולה. בנוסף, הם לא תופשים את השלטון הנוכחי כלגיטימי. זה מצב חמור ביותר, שמצביע על משבר עמוק בחברה—אחד הקשים מאז נוסדה המדינה.
בעיני כחצי מהעם אבדה הלגיטימיות של השלטון בהנהגתו הנוכחית. ראש הממשלה המכהן מואשם באישומים חמורים של הפרת אמונים, מרמה ושוחד, וחלק נכבד מהעם מאמין שאסור לאדם כזה לעמוד בראשות הממשלה. אמנם בית המשפט העליון נתן לו אור ירוק לשמש בתפקיד, אך רבים בחברה מאמינים שבית המשפט טעה ופסק נגד נורמות מוסר ואף בניגוד לנורמות משפטיות, שצריכות לשלוט בחברה דמוקרטית מתוקנת.
בעיני כחצי מהעם אבדה לגיטימיות השלטון בהנהגתו הנוכחית, חרף אישור ביהמ"ש העליון. רבים מאמינים שביהמ"ש טעה, כשפסק בניגוד לנורמות מוסר ולנורמות משפטיות ראויות בחברה דמוקרטית
חוסר האמון שרוחש חלק מהציבור לראש הממשלה שלו חד משמעי. הם מאמינים שהוא לא רק משתלח במוסדות אכיפת החוק ובתקשורת שמבקרת אותו, אלא שהוא גם מתנהל באופן טוטליטרי, אוסף סביבו אומרי הן נאמנים וממנה אותם לשרים ולתפקידים ממלכתיים.
הוא גם משמיץ ציבורים בחברה הישראלית, מזין קיטוב ומביע עמדות גזעניות. לדעתם, האינטרס המוביל של ראש הממשלה הוא להתחמק מדין אפשרי של בית המשפט, ואינטרס זה מכתיב במידה רבה את מהלכיו. חוסר הלגיטימיות ואי האמון הביאו רבים מבני החברה למאמצים להרחיקו מהשלטון.
אבל בחוסר האמון הרחב שנוצר במנהיגים ובמוסדות הפוליטיים אשמים גם מנהיגי כחול לבן בהנהגת בני גנץ, שהוביל ציבור גדול במטרה להחליף את שלטונו
של בנימין נתניהו. הצידוק העיקרי להקמתו של הגוש הגדול ולתמיכה בו היה לשנות את אופי השלטון הסמכותני, שהתפתח תחת הנהגתו של האיש המואשם בפלילים.
שלוש פעמים נתנו אזרחים רבים בעלי דעות מגווונות את תמיכתם בגוש בהובלה של כחול לבן ומנהיגו. השמחה הייתה גדולה כאשר הגוש קיבל מספר קולות רב יותר מהגוש שהוביל בנימין נתניהו. אולם בסופו של דבר המנהיג, שהנהיג תנועה רחבה, החליט אחרי הבחירות, כאשר כבר קיבל מנדט להרכיב ממשלה חלופית, להתחבר לאותו אדם, שקודם שלל את התנהלותו ודרכו, ושבא להחליפו. וכך הפקיר רבים מתומכיו.
מאות אלפים חשו נבגדים ועולמם חרב. לצעד זה של בני גנץ וחבורתו הצטרפו גם מנהיגי מפלגת העבודה. החורבן הפך לשלם. התברר שאין על מי לסמוך ואין למי להאמין במערכת הפוליטית. המערכת הפוליטית התגלתה כשקרית, מנותקת מנורמות מוסריות, מטעה, מניפולטיבית, אופורטוניסטית ודואגת לאינטרסים האישיים של הפוליטיקאים.
מאות אלפים חשו נבגדים ועולמם חרב. לגנץ וחבורתו הצטרפו מנהיגי מפלגת העבודה והחורבן הפך שלם. התברר שאין על מי לסמוך או להאמין במערכת הפוליטית, שהתגלתה כשקרית, מנותקת ואופורטוניסטית
להתנהלות הזאת יש משמעויות קשות מאד עבור החברה. חברה כזאת דוהרת מצד אחד לתחושה של אבדן דרך, אפאטיות, חוסר אונים, ניתוק, ומצד שני לאנרכיה, לרדיקליזציה, ולאנומיה (ערעור נורמות התנהגות).
גנץ נכנס למנעמי השלטון עם חבורתו, אבל הנזק שעשה לחברה הוא ענק: הוא גרם לאיבוד אמון במערכת הפוליטית ולריסוק הכוחות הפוליטיים במרכז ובשמאל: הוא וחבריו הרסו את האלטרנטיבה לחילופי השלטון שהם בנו בעמל רב. אמון בונים במשך חודשים ואף שנים, אך הורסים אותו בזמן קצר מאד. כחול לבן ומנהיגיו פגעו ביסודות הקיום של השלטון הדמוקרטי: בלגיטימציה שלו ובאמון בו.
בשיקולים שלהם להתחבר לגוש הימין הם לא לקחו בחשבון במידה מספקת את משמעות הנזק הנורא שהם עושים לכחצי מהעם. כעת לכמחצית מהעם נהרסה התשתית עליה עמד ויש צורך לשקם אותה כדי לבנות אלטרנטיבה. משטר דמוקרטי במהותו דורש קיומה אלטרנטיבה. אבל לבנות כוחות חדשים לוקח זמן.
יותר ממיליון ישראלים, שמייחלים לשינוי חברתי, חייבים להתארגן מחדש, לשתף פעולה, ליצור מסגרות פוליטיות חדשות ולטפח מנהיגים חדשים שיש בהם אמון. דווקא הציבור הערבי מציג דוגמא להתארגנות מוצלחת. גם השמאל וגם המרכז חייבים ללכת בדרך של איחוד כוחות, שיתוף פעולה, בניית נרטיבים וססמאות, תוך גיוס והשקעת מאמצים בהתארגנות כזאת. אסור לשקוע ביאוש, שרק משתק ומפנה לימין מרחב.
יותר ממיליון ישראלים, שמייחלים לשינוי חברתי, חייבים להתארגן מחדש, לשתף פעולה, ליצור מסגרות פוליטיות חדשות ולטפח מנהיגים חדשים שיש בהם אמון. דווקא הציבור הערבי מציג דוגמא להתארגנות מוצלחת
במצב הזה גם על גנץ וחבורתו מוטלת משימה בשיקום האמון והלגיטימיות. עליהם לתפקד בממשלה באופן ישר, שקוף, הגון ודמוקרטי בתפקידים הממלכתיים שלקחו, כדי להציל את הדמוקרטיה, את המדינה ואת ההון האנושי של חלקי החברה שעבורם דמוקרטיה ומוסר מהווים בסיס לחיים קולקטיביים במדינת ישראל.
דניאל בר-טל הוא פרופסור אמריטוס לפסיכולוגיה פוליטית באוניברסיטת תל אביב וכותב הספר עם פרופסור עמירם רביב "אזור הנוחות של חברה בסכסוך" שיצא בסטימצקי ומוסד ביאליק.
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
יש פה לצערי ערבוב בין שני נושאים שונים.
אחד זה הבעייתיות הגדלה והולכת בממשל הישראלי תחת נתניהו – במהדורה הנוכחית שלו (להבדיל מתקופות עבר בהן היו לו הצלחות וידע להפגין שיקול דעת ואיזון).
והשני זה צעדו של גנץ שהיה הכרח המציאות.
בראש ובראשונה היה צורך קריטי בהגנה על מערכת המשפט – שתחת התקפה חמורה ממש והיא הייתה זקוקה אקוטית להגנה.
והיה גם ענין הריבונות – שהיה חומר נפץ בפני עצמו אם היה מתנהל בלי הרבה מאד שיקול דעת וזהירות וכאן הייתה לצמד גנץ-אשכנזי תרומה מכרעת. עד כדי כך שהאמריקאים כבר התנו את המהלך בהסכמת כחול לבן.
שני אלה לבד כבר הצדיקו את מהלל החירום של גנץ. ועוד יש את הקורונה ואת המשבר נכלכלי החמור שנילווה לו ומה שהיה קורה אם במקום לטפל בהם היינו נגררים למערכת בחירות.
כך שלקרוא לצעד של גנץ בגידה ומעילה באימון בוחרי כחול לבן (שאני בינינם) זה סוג של עיוורון.
עיוורון זה היה תמיד מאפיין ראשי של השמאל הקיצוני שצעק זאב, זאב עוד כשלא הייתה לכך הצדקה וכשהזאב אכן הגיע – מה שלצערנו קורה עתה עם נתניהו – כבר קשה לחדד דברים.