משחק כדורסל בלי קהל זו מועקת לב. משחק כדורסל בלי קהל בימי הקורונה, זו מועקה כפולה. לסתמיות על הפרקט נוספת חרדה – מהידבקות, מבידוד, משלום המשפחה בביתם של האוהדים ובבית השחקנים פה בישראל או מעבר לים – בדרך כלל בארצות הברית, המפחידה לא פחות מישראל.
הקהל הוא פקטור מכריע. עדי גורדון, אולי גדול השחקנים הישראלים בתולדות המדינה, סיפר על חווית התעלות כאשר לקח כדור באמצע המגרש במשחק גמר גביע המדינה ביד אליהו ביום חמישי, ה-18 באפריל 1996. גורדון שיחק בהפועל ירושלים, ולכאורה לא היה לקבוצה שום סיכוי נגד המעצמה – מכבי תל אביב.
בשניות האחרונות של המשחק עמדו מול גורדון מיטב השחקנים של מכבי. גורדון חלף בקלילות על פני בראד ליף ודורון ג'מצ'י ובסוף הדרך, ממש מתחת לסל, חיכה לו טום צ'יימברס הענק הנורא, כוכב NBA מוצהר. גורדון טיפס באוויר מעל הצ'יימברס הזה כאילו היה סולם דמיוני, ואז קלע את סל הניצחון ורץ להניף את הגביע.
"זה היה קרב לא הוגן", סיפר גורדון אחרי המשחק. "לא היה להם שום סיכוי מולי. הקהל הרים אותי לשמיים".
אבל עכשיו אין קהל ואין כלום. אני יושב כמעט לבד בהיכל ביד אליהו לפני ההתמודדות בין מכבי תל אביב והפועל ירושלים ונזכר במשחק האחרון בין שתי הקבוצות ברבע גמר הגביע ב-10 בפברואר השנה. בא לי לבכות. 11 אלף אוהדים של שתי הקבוצות כמעט והעיפו את התקרה. ירושלים ניצחה בסוף, אחרי משחק אדיר, 90:92 וזכתה בהמשך בגביע המדינה. אם לא הייתה קורונה, כך זה היה נראה גם היום.
זה נכון, גם השחקנים בתיאטרון רוצים קהל, וחשוב מאד לחזור לאולמות, אבל בכדורסל הקהל קובע את התוצאה. זהו סם החיים של הספורט התחרותי. האוהדים המדהימים של אולימפיאקוס בהיכל השלום והאחווה באתונה, של הכוכב האדום בבלגרד, של פנרבחצ'ה באיסטנבול, של הפועל ירושלים בארנה ושל קבוצות נשמה אחרות שווים 10 או 20 נקודות למשחק. הם חלק מהקבוצה שלהם שרצה על הפרקט. עדי גורדון מדגים היטב את מודל היחסים הזה: יציע-שחקן.
אוהדי הפועל ירושלים בגמר גביע המדינה בכדורסל, ב-13 בפברואר 2020
הקורונה חיסלה לפי שעה את החוויה הדו-כיוונית הזו, את החיבור המקסים בין אוהד ושחקן שזקוק לו ברגעים קשים, את האנרגיות המטורפות שעוברות וזורמות בין היציע למגרש.
באולמות הריקים שבהם אני מבקר בימי הקורונה ניסו למלא את החסר בדרך מגושמת למדי: שירי האוהדים הוקלטו מראש, ומושמעים לשחקנים ברמקולים. בהיכל ביד אליהו יש גם וידיאו ענק של אוהדים רועשים בצהוב שמוקרן על המסכים, אבל אף אחד לא רוצה לחיות בזיוף, עם בוטים קוליים ביציע במקום הדבר האמיתי.
והקורונה גם מקרינה על השחקנים. את הליגה בארץ משביחים הכדורסלנים הזרים, וכולם חייבים לשהות בבידוד תמידי, הרחק מבני המשפחות שנותרו במדינת האם סוערת, בתוך סכנת הנגיף והמהומות אחרי מותו המחריד של ג'ורג' פלויד. היו כאלה שחזרו למולדתם בתחילת המשבר ולא שבו לישראל; היו כאלה שחזרו אבל נשברו ושבו לאמריקה.
היום (שני) נודע על שני שחקנים חשובים שהפרו בידוד ונפגשו עם חולי קורונה מאומתים ועכשיו הם מושבתים מפעילות – טיילר דורסי ממכבי תל אביב ואוריאל טרוצקי מהפועל חולון. בשעות או בימים הקרובים מנהלת הכדורסל תחליט אם לסגור הליגה.
ובכל זאת ולמרות הכל – חשוב היה לחזור ולקיים מחדש את המשחקים, גם בלי קהל. טוב שהמנהלת קיבלה החלטה כזו, על אף ההזיה באולמות. אסור לחתוך לגמרי את החוט המקשר בין המשחק ואוהדי הספורט. עדיפה מעורבות מרחוק, דרך השידורים בטלוויזיה, מניתוק מוחלט. צריך לשמור על מינימום החוויה, על מראית העין שזה עדיין קורה, למען התקווה ובגלל הגעגועים לימים טובים יותר, שבהם הכל יחזור לקדמותו.
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם