כאילו שהיינו צריכים הוכחה לכך שהחוק איננו נר לרגלי השלטון, שהשלטון סבור שהוא מעל החוק, שהשלטון סבור שהחוק צריך לחול על האזרחים ולא עליו, שהפריבילגיות המגיעות עם השררה מאפשרות לעבור על החוק מבלי להיענש, לא ציבורית ולא פלילית – באו אירועי הקורונה והוכיחו זאת:

1. בפסח למדנו שהנחיות הסגר אינן חלות על ראש הממשלה, על הנשיא ועל השרים.
2. אתמול למדנו שהנחיות משרד הבריאות אינן חלות על אירועי הליכוד ועל שר הבריאות.

כאילו שהיינו צריכים הוכחה לכך שהחוק אינו נר לרגלי השלטון – הסבור שהוא מעל החוק, שהחוק צריך לחול על האזרחים ולא עליו, ושפריבילגיות השררה מאפשרות לו לא להיענש – באו אירועי הקורונה והוכיחו זאת

הרשמו עכשיו לניוזלטר היומי

אפשר לכתוב טור שלם ומלומד על חשיבות שלטון החוק ועל חשיבות השוויון בפני החוק. על כך שבלא שיהיה דין אחד לעשיר ודין אחד לעני, דין אחד לשלטון ודין אחד לאזרחים – נשמטת הקרקע מתחת למערכת אכיפת החוק והיא מאבדת מאמון הציבור, אותו אמון שבלעדיו אין היא יכולה לפעול. אבל טור כזה יעניין את שומרי החוק, לא את אלה המפרים אותו ברגל גסה. עם כל חשיבות השוויון בפני החוק – כשבארץ שוררת אנדרלמוסיה שלטונית, כשמערכות השלטון על סף קריסה ואנשים נלחמים על הבית ועל האוכל – עם כל חיבתי לתיאוריה, היא פחות מעניינת. יותר חשוב הצד האופרטיבי.

ובכן, מהפן האופרטיבי אפשר ללמוד כי בהפרתו את ההנחיות של עצמו, בעשיית דין לעצמו השונה מהדין החל על האזרחים, השלטון סבור למעשה כי אין חשש להתפרצות מחודשת של קורונה, אין חשש לגל שני, אין חשש מאיבוד שליטה על המגיפה, אין חשש להידבקות המונית וקריסת מערכת הבריאות.

איך אפשר ליישב את הסתירה בין התנהגות השלטון, המוכיחה כי הוא אינו חושש מקורונה, לבין העובדה שמזה שבועיים כל מהדורות החדשות נפתחות בחשש מהתפרצות גל שני, בתחזיות על אלפי מתים ובחזרת ההגבלות על הציבור?

איך אפשר ליישב את הסתירה בין ההפרה בוטה של ההנחיות מצד השלטון לבין החזרת ההגבלות על האזרחים?

את התשובה אפשר למצוא במה שקרה בשבועיים האחרונים בכנסת: את העיסוק בפטור ממס לנתניהו, את העיסוק בהיתר לנתניהו לקבל כסף ממליונרים להגנתו המשפטית, את חקיקת חוק הסמכויות, ואת אישור מעקבי השב"כ אחרי האזרחים – כל אלה מלמדים שהעיסוק של הממשלה הוא בהעמקת שלטון נתניהו עד כדי עיקור הכנסת. שלטון המושתת על טובות הנאה לנתניהו ולממשלתו ולא בדאגה לציבור מפני הקורונה.

אפשר ללמוד כי בהפרת ההנחיות של עצמו, בעשיית דין לעצמו השונה מהדין החל על האזרחים – השלטון סבור למעשה כי אין חשש להתפרצות גל שני של המגיפה ואין חשש מאיבוד שליטה עליה

ואם השלטון מפר את ההנחיות של עצמו – כלומר לוקח את החוק לידיו, אם השלטון מחוקק חוקים שנועדו להיטיב עם עצמו, ושר לענייני כלום ושום דבר מודיע שהבכי של האזרחים הוא חארטה – לציבור נתונה הזכות לפעול אף הוא בניגוד להנחיות. לעשות דין לעצמו. לא לשלם את הקנסות המופרכים, ולמעשה לצאת בהתקוממות אזרחית עממית, כזו שתבהיר שהשלטון איננו יכול לעשות דין לעצמו. כזו שתבהיר שהגיעו מים עד נפש. שצחנת השחיתות הביאה לרקבון – ושהרקבון שומט את הקרקע מתחת ללגיטימיות של השלטון ושל הנחיותיו.

חלק מהלגיטימציה של השלטון היא הבהרת ההנחיות, הסבר הרציונל העומד מאחוריהן. הממשלה לא יכולה לדחוס מליונים באוטובוסים ולא להפעיל רכבת ללא הסבר. הממשלה לא יכולה לפתוח ישיבות ולסגור מכוני כושר ללא הסבר. הממשלה לא יכולה לפתוח את איקאה ואת רשתות השיווק הגדולות ולא לאפשר לשווקים באוויר הפתוח לפעול ללא הסבר.

כשכל אלה נעשים ללא הסבר, יש חשש שהם נעשים באופן שרירותי. יש חשש שההחלטות ניתנו לא לטובת הציבור אלא לטובת בעלי ההון או השותפות הקואליציוניות. יש חשש שההחלטות הן החלטות שלא נועדו למלחמה בקורונה ושהן ניתנות מתוך ניגוד עניינים.

והחלטות שרירותיות של השלטון המתקבלות על ידי האזרחים כתורה מסיני יכולות להוביל להחלטות שרירותיות נוספות שיובילו לפגיעה בלתי מידתית באזרחים. להעלאת מיסים כבדה (ושלא יהיה לכם ספק שהקנסות הם לא יותר מסעיף מס) או להלאמת קניין של האזרחים לטובת המדינה (כשלא יהיה לממשלה כסף היא בהחלט יכולה להלאים שטח/עסק/בית של אזרחים לטובת הכלל). הממשלה יכולה לטעון כי טובת הכלל מצדיקה פגיעה בקניין של הפרט.

אם השלטון מפר את הנחיות עצמו – כלומר לוקח את החוק לידיו, ומחוקק חוקים שנועדו להיטיב עם עצמו, ושר לענייני כלום מודיע שהבכי של האזרחים הוא חארטה – לציבור נתונה הזכות לפעול אף הוא בניגוד להנחיות

במצב בו ניתנות החלטות שרירותיות והשלטון מפר את ההנחיות של עצמו, הרי שמהבחינה האופרטיבית האזרחים יכולים לא להיענות להנחיות. האזרחים יכולים לסרב לשלם קנסות. האזרחים יכולים לעשות דין לעצמם, כמו שהשלטון עושה דין לעצמו.

לא כהתגנבות יחידים, אלא באופן מאורגן, כמחאה המונית שתכלול את כל ענפי המשק שנפגעו כתוצאה מהסגר, ושסגר שני יביא למותם. במצב בו ישראל נמצאת תחת שלטון אימים של נאשם בפלילים, העוסק בעצמו וללא דאגה מינימלית לאזרחים – האזרחים צריכים לדאוג לעצמם.

מחאה עממית כוללת היא כלי חזק שעדיין נמצא בידי האזרחים ועליהם לנצלו לרווחתם – בטרם יאסרו ההפגנות ובטרם יהיה שימוש בנשק כנגד האזרחים. ושלא יהיה לכם ספק שבבוא העת יהיה איסור כזה ויהיה שימוש כזה. כי כדי לכונן עריצות ולקיימה חייבים להחריף את האמצעים עד כדי שימוש באלימות. האלימות הכלכלית סופה שתהפוך לאלימות פיזית.

דוקטור לביוכימיה ומשפטנית.