• מחאת העצמאים בכיכר רבין, 11 ביולי 2020 (צילום: מרים אלסטר/פלאש90)
    מרים אלסטר/פלאש90
  • מחאת העצמאים בכיכר רבין, 11 ביולי 2020 (צילום: מרים אלסטר/פלאש90)
    מרים אלסטר/פלאש90
  • מחאת העצמאים בכיכר רבין, 11 ביולי 2020 (צילום: מרים אלסטר/פלאש90)
    מרים אלסטר/פלאש90
  • מחאת העצמאים בכיכר רבין, 11 ביולי 2020 (צילום: מרים אלסטר/פלאש90)
    מרים אלסטר/פלאש90
  • מחאת העצמאים בכיכר רבין, 11 ביולי 2020 (צילום: מרים אלסטר/פלאש90)
    מרים אלסטר/פלאש90
  • מחאת העצמאים בכיכר רבין, 11 ביולי 2020 (צילום: מרים אלסטר/פלאש90)
    מרים אלסטר/פלאש90

הצעירים חזרו לרחוב, ואין להם שום כוונה להיות "לא פוליטיים"

בפעם הראשונה מזה זמן רב, הגיל הממוצע של המפגינים אמש בכיכר רבין לא שייט בין אוקיי בומר למתושלח ● דווקא על הרקע הזה, אי אפשר היה שלא להבחין בפער מטריד בין אלפי המפגינים בכיכר לבין מי שדיברו בשמם על הבמה ● בעוד המארגנים ניסו לנהל מחאה מהאו"ם, לצעירים ברחוב נמאס מהחרטא

רק בעשר ועשרים בערב, כמעט שעתיים אחרי תחילת ההפגנה, הוזכרו מעל הבמה בכיכר רבין בפעם הראשונה שמות מפורשים של פוליטיקאים מכהנים, שאליהם הופנו טענות ספציפיות. זה היה מעט מדי, מאוחר מדי ואפילו המעט הזה נאמר בנימוס מופגן ובזהירות רבה.

על הבמה עמדה רעות גולרוך, בעלת חברת הסעות מקריית אתא, שכמו כל בעלי העסקים בענף הזה קרסה כמעט לחלוטין בחודשים האחרונים. גולרוך הזכירה – בפעם הראשונה והאחרונה מעל הבמה – את ראש הממשלה בנימין נתניהו וביקשה ממנו: "תתעשת". בקשה אדיבה למדי לנוכח הנסיבות הקשות שאותן היא היטיבה לתאר כשאמרה, "הפכתם את הבנקים לאדוני המדינה ושלחתם את כולנו להתחנן בפניהם".

מחאת העצמאים בכיכר רבין, 11 ביולי 2020 (צילום: מרים אלסטר/פלאש90)
מחאת העצמאים בכיכר רבין, 11 ביולי 2020 (צילום: מרים אלסטר/פלאש90)

גולרוך גם היתה היחידה שהזכירה בדבריה את מירי רגב, השרה שאחראית על הענף שלה, ואת צחי הנגבי והצהרת ה"חרטא" שלו, שעוד עשויה להתברר בעתיד כדבר היחיד שייזכר מהקריירה הפוליטית הארוכה שלו.

כל הדוברים הרבים שנאמו לפני גולרוך הקפידו להישאר כלליים וללא ממוקדים. כואבים אבל על אש קטנה. כועסים אבל מעורפלים. ובעיקר  – "לא פוליטיים". שוב ושוב – "לא פוליטיים". כאילו הפגנה שעניינה הנושאים הכי פוליטיים שאפשר להעלות על הדעת – חלוקת משאבים, סדרי עדיפויות, ניהול המדינה, דוגמה אישית, שותפות גורל, הגינות – יכולה בכלל להיות "לא פוליטית". כאילו יש בכלל דבר כזה "הפגנה לא פוליטית" או "מחאה לא פוליטית".

כל הדוברים הקפידו להישאר כלליים ובעיקר – "לא פוליטיים". שוב ושוב – "לא פוליטיים". כאילו הפגנה שעניינה הנושאים הכי פוליטיים שאפשר להעלות על הדעת יכולה בכלל להיות "לא פוליטית"

וזה קורה דווקא בהפגנה הראשונה מזה זמן רב, שבה הגיל הממוצע של המפגינים לא שייט בין אוקיי בומר למתושלח. ההפגנה הראשונה שבה היה רוב בולט לעין של בני עשרים-שלושים. ההפגנה הראשונה מזה זמן רב שבה אפשר היה להבחין פה ושם גם במפגינים שנולדו במאה ה-21.

מאז דעכה המחאה החברתית של 2011, כל ההפגנות – נגד מתווה הגז, נגד השחיתות השלטונית, בכיכר גורן בפתח תקווה, מחאת הבודדים, הדגלים השחורים – היו תמיד מבוגרות מאוד. לפעמים הפגנות של גמלאים. במוצאי שבת הצעירים חזרו לרחוב.

מחאת העצמאים בכיכר רבין, 11 ביולי 2020 (צילום: מרים אלסטר/פלאש90)
מחאת העצמאים בכיכר רבין, 11 ביולי 2020 (צילום: מרים אלסטר/פלאש90)

דווקא על הרקע הזה, אי אפשר היה שלא להבחין בפער מטריד בין אלפי המפגינים בכיכר לבין מי שדיברו בשמם על הבמה.

המפגינים נשאו כרזות מאולתרות עליהן נכתבו דברים כמו "שר החרטא תתפטר", "מחיר חוסר התקווה גבוה מכל מענק שנקבל", "העיקר שיש כסף למטוס", "עתיד הילדים בידיים של מושחתים", "ממשלת המחרטטים הביתה", "המדינה צוללת", "חיי אומה אינם מסלול הישרדות של ראש ממשלה", "נאשם בשוחד ומרמה עוצר אנשים בלי מסכה". אבל הכרזות המודפסות שחולקו להם על ידי מארגני ההפגנה נשאו מסרים כלליים ומעורפלים הרבה יותר: "מנותקים נמאסתם", "מלחמה" – עם האותיות ל-ח-מ באדום – "תזרימו את הכסף", "כולנו בסירה אחת", וכמובן "אני שולמן".

הפער הזה הדגיש את החשדנות הרבה שליוותה את ההפגנה הזו מראשיתה, ושכנראה תלווה את המחאה החדשה – "מחאת השולמנים"? – גם בשבועות הבאים. בשעות אחרי הצהריים נמלאו הרשתות החברתיות בספקולציות על כך שהשב"כ עומד לאכן את הטלפונים של המשתתפים בהפגנה כדי להודיע להם בהמשך שהם חייבים להיכנס מיד לבידוד, מה שהוביל לדיונים על השאלות האם הוצאת כרטיסי הסים או העברת הטלפונים למצב טיסה יגברו על מערכות האיכון.

מחאת העצמאים בכיכר רבין, 11 ביולי 2020 (צילום: מרים אלסטר/פלאש90)
מחאת העצמאים בכיכר רבין, 11 ביולי 2020 (צילום: מרים אלסטר/פלאש90)

ובמקביל התרוצצו ספוקלציות על כך שמארגני ההפגנה, בעיקר קבוצת השולמנים, פועלים מאחורי הקלעים בתיאום עם ראש הממשלה, כשמטרתם האמיתית היא להיות שסתום לזעם הציבורי, ולוודא שהוא לא יופנה כלפי נתניהו.

החשדנות הזו גברה כשמנחה האירוע, "הפעיל בתחום התרבות" רותם כהן ("כבר עשרים שנה אני מרגש ומתרגש"), בחר לפתוח את העצרת בהכרזה המצננת: "זו לא הפגנה פוליטית". ואז תיאר את מטרת האירוע במלים: "ההפגנה הזו נועדה להגיד לכם שאנחנו כאן. אל תסתכלו עלינו – תראו אותנו. אל תשמעו אותנו – תקשיבו לנו. לא יהיו פה קריאות 'הביתה' או קריאות ל'מהפכה'".

כשהוא העביר את המיקרופון לדובר הראשון, בעל חברת התיירות אבינועם נחמד, שהצהיר בפתח דבריו, "לא יינשאו כאן נאומים פוליטיים. אנחנו רק רוצים שאתם שם למעלה תקשיבו לנו", כבר היה ברור שזו לא טעות, זו מדיניות: מארגני המחאה מתעקשים להילחם על זכותם האזרחית לא להגיד דבר. הם כאן כדי לבטא מצוקה שאף אחד לא אחראי לה. הם דורשים למחות מחאה שאין לה כתובת.

היה ברור שזו לא טעות, זו מדיניות: מארגני המחאה מתעקשים להילחם על זכותם האזרחית לא להגיד דבר. הם כאן כדי לבטא מצוקה שאף אחד לא אחראי לה. הם דורשים למחות מחאה שאין לה כתובת

אחרי ההפגנה כמה מאות צעירים שלא הסתפקו במסרים החלביים הללו, צעדו על אבן גבירול בקריאות "ביבי הביתה" לעבר מחלף השלום. אחרי שנהדפו משם על ידי פרשי המשטרה, המשיכו לשדרות רוטשילד – ערש מחאת האוהלים. בדרך מישהו ניפץ חלון של בנק. כמה הציתו פח אשפה. שלושה נעצרו בעימותים עם השוטרים.

בימים ובשבועות הקרובים נגלה לאיזה כיוון תפנה המחאה החברתית הפעם.

עוד 705 מילים
סגירה