זירת הבלוגים

כשלון המלחמה במגפת הקורונה

המאמצים לזיהוי נשאי קורונה, מקורות הדבקתם וקשריהם מתבררים כסיזיפיים

צוות רפואי בכניסת החירום לבית החולים הדסה עין כרם בירושלים (צילום: Olivier Fitoussi/Flash90)

המאמצים הרבים הנעשים כעת לזהות נשאים של נגיף הקורונה, וכן את מקורות הדבקתם ואת קשריהם, במטרה לזהות ולקטוע את שרשרות ההדבקה, מתבררים יותר ויותר כמאמצים סיזיפיים.

המאמצים הרבים הנעשים כעת לזהות נשאים של נגיף הקורונה, וכן את מקורות הדבקתם ואת קשריהם, במטרה לזהות ולקטוע את שרשרות ההדבקה, מתבררים יותר ויותר כמאמצים סיזיפיים

המחקרים האפידמיולוגיים מראים כי באוכלוסיה הנראית בריאה, יש מספר קטן, 5% או מעט פחות, אשר מהווים נשאים של הנגיף. אלה, המכונים בלשון משרד הבריאות ״חולים קלים״ , הנם המאגר אשר ממנו עלולים להדבק אנשים נוספים.

לפי הנתונים כיום, מקדם ההדבקה הנו בין שניים לשלושה. במלים אחרות, כל אחד מהם יכול להדביק, בממוצע, שני  בני אדם נוספים ואולי אף שלושה. וכך, האיום הוא כי מספרם של ה״חולים״ יעלה בטור גאומטרי. רובם יהיו נשאים אסימפטומטיים אך מספר קטן יחלו בצורה קשה והם אלה המאיימים למוטט את מערכת הבריאות. בכדי למנוע את המפולת הצפוייה התגייסה מדינת ישראל לקטוע את שרשרות ההדבקה.

אולם עיון מעמיק יותר מטיל ספק באפשרות לנצח בקרב זה. ראשית, אם נכון הדבר כי באוכלוסיה הבריאה כביכול מצויים 5% נשאים, כפי שדווח לאחרונה על ידי משרד הבריאות, מדובר במאות אלפים של נשאים כאלה בארץ. בכדי לאתר אותם יהיה צורך לבדוק את כל תושבי המדינה, ולאחר שיזוהו יהיה צורך להפעיל את כל מערכת הביון והשיטור בכדי לזהות את אלה שאתם הם היו בקשרים ולשלוח את כולם לבידוד, אולי מחצית האזרחים. ברור כי דבר זה איננו ניתן לביצוע, ולכן כל ההשקעה באיסטרטגיה זו היא ברכה לבטלה. וזאת עוד בטרם נדבר על העלות העצומה, הישירה והעקיפה אשר תוטל עלינו.

מסקנה נוספת וחשובה היא, כי כתוצאה ממדיניות הסגר בה נקטנו הננו רחוקים מאד מחיסון העדר אשר יכול להפסיק התפשטות של מגיפה, מספר המוערך בכ-40-60%. לפיכך, בכל מועד עתידי בו יוחלט לחדול ממדיניות הסגר, יהיה מספר עצום של אנשים בלתי מחוסנים אשר יהיו אז בסיכון להדבק, כלומר יתהווה כאן גל נוסף של הדבקות. כמובן שגם אז יהיו רוב הנפגעים אסימפטומטיים, ורק מספר קטן של קשישים וחולים במחלות אחרות אשר יפגעו בצורה קשה יותר.

אם נכון שבאוכלוסיה הבריאה כביכול מצויים 5% נשאים, כפי שדיווח משרד הבריאות, מדובר במאות אלפי נשאים בארץ. איתורים יחייב בדיקת כל תושבי המדינה, ולאחר שיזוהו – הפעלת כל מערכת הביון והשיטור

מבט לטווח הרחוק יותר מחייב אותנו לקחת בחשבון כי לא נצליח לפתח חיסון בפני המחלה. חיסון הוא אמנם אמצעי מגן חשוב אבל עלינו לזכור כי על אף מאמצים  נמרצים טרם פותח חיסון כנגד איידס, ומניעת התפשטות הנגיף הזה נעשתה באמצעים אחרים.

גם נגד סארס, קרוב משפחה של נגיף הקורונה הנוכחי, לא עלה בידי המדענים לפתח חיסון.  מכל מקום, פיתוח חיסון, בדיקת יעילותו ובטיחותו, לוקחים זמן רב, שנתיים בקירוב. כל ההצהרות הנשמעות חדשות לבקרים בדבר פריצות דרך כביכול הן בגדר חדשות מפוברקות, פייק ניוז.

אם אכן מופיע כעת גל שני של המחלה, עלינו להתכונן בפניו טוב יותר מאשר עשינו עד כה. דוגמא אחת לטעות אסטרטגית היתה ההוראה לכל בתי החולים לחדול או לצמצם מאד את הטיפולים האלקטיביים. בכך נמנעה האפשרות לתת טיפול חשוב לחולים עם מחלות קשות, כגון סרטן ומחלות לב. חולים גם נמנעו מלהגיע אל בתי החולים מחשש שיידבקו בנגיף הקורונה.

מה היה הטעם לסגור (כמעט לחלוטין) את כל בתי החולים? האם לא נכון היה לקבוע בכל אזור בית חולים אחד ולתת לאחרים לפעול כרגיל, לפחות עד אשר יתברר כי ממדי המגיפה עצומים? למשל, בית החולים שיבא נערך לקליטה המונית של חולים, ולשם כך סגרו מחלקות רבות אשר נותרו ריקות ואף הקימו אוהל ייעודי, ובנוסף הפחיתו באופן דרמטי טיפולים אחרים.

מבט לטווח הרחוק יותר מחייב אותנו לקחת בחשבון כי לא נצליח לפתח חיסון בפני המחלה. חיסון הוא אמנם אמצעי מגן חשוב אבל עלינו לזכור כי על אף מאמצים  נמרצים טרם פותח חיסון כנגד איידס

כל עוד האיום הקיומי היה רחוק מלהתממש, מה טעם היה להפסיק את פעילותו של בית חולים איכילוב? מדוע היה צורך לאסור עליו את הפעילות האמבולטורית (מלבד זו שבית החולים הצליח להקים על ידי מערכות זום ודומותיו)? ומדוע נצטוו בתי החולים הפרטיים, כגון בית החולים למחלות עיניים, לסגור את שעריהם?

האם לא עדיף היה להפנות דוקא לשם את אותם החולים שהיו מיועדים לעבור ניתוחי עינים בשיבא? קיימת בארץ, לפחות באופן רשמי, רשות עליונה לאשפוז. היא זו שהיתה אמורה לתכנן מהלכים אלה, אולם היא לא כונסה כלל, וההוראות נעשו בשליפה מהמותן.

מאידך לא נעשה דבר בתחומים אחרים. עובדי רשויות הסעד לא תוגברו, וחלקם הוצא לחל״ת. וזו מערכת אשר הנה חלשה מראש ואשר הצורך בה גבר מאד בעת הזאת.

קולו של השר האחראי, אופיר אקוניס, לא נשמע כלל במהלך שלושת החדשים האחרונים. כך גם גילה גמליאל, שהיתה ממונה על המשרד לשוויון חברתי (בשמו הקודם, המשרד לאזרחים ותיקים). נקל לשער כי בתקופת הפניקה הגדולה היו דרישותיהם להגדלת תקציבי משרדיהם, להעלאת מספר העובדים בשטח ושיפור משכורותיהם, נענות בקלות. אולם הם שקעו בתרדמת, לא הגיבו לטרגדיות במוסדות הסיעודיים, וכך ראינו שקשישים בודדים נמצאו מתים בביתם לאחר ימים ואת התפרצות המחלה במוסדות.

קולו של השר האחראי, אופיר אקוניס, לא נשמע ב-3 החדשים האחרונים. כך גם גילה גמליאל, השרה לשוויון חברתי. הם שקעו בתרדמת, לא הגיבו לטרגדיות במוסדות הסיעודיים, וקשישים בודדים נמצאו מתים

האם נזדקק למבקר המדינה כדי שידרוש לתקן ליקויים אלה? האם אין זה ברור כי מדינה העומדת בפני איומים מיידיים של התקפות טילים על אוכלוסיה אזרחית אינה יכולה להרשות לעצמה כשלון קולוסאלי בעת מלחמה?