לא בכדי חוזרות ונשנות האמירות על קץ המשטר הדמוקרטי בישראל, בטורי הדעה של עיתון זה ובערוצי תקשורת נוספים ורבים. ממשלת האחדות, הפועלת במסגרת "מצב חירום" מיום היווסדה, מעבירה חוקים שאינם עולים בקנה אחד  עם עולם הערכים של אזרחים מודאגים רבים.

למשל, בהיבט חירות הפרט, הממשלה העבירה תקנה לשעת חירום המאפשרת לשב"כ לעקוב אחרי אזרחים בעזרת איכון הפלאפון הסלולרי, טכנולוגיה המשמשת בשגרה כנגד גורמי טרור. בהיבט הפרלמנטרי, הממשלה העבירה ללא היסוס את "חוק הקורונה" או כפי שראוי היה לכנות אותו: "חוק עוקף כנסת" או אפילו בסלנג המחאתי – "חוק ההסמכה". החוק מאפשר לממשלה ליישם את החלטותיה במאבק בקורונה לפני דיון בהן בכנסת, דהיינו להחליש את כוחה לטובת חקיקה מהירה.

לא בכדי חוזרות ונשנות האמירות על קץ המשטר הדמוקרטי בישראל. ממשלת האחדות, הפועלת במסגרת "מצב חירום" מיום היווסדה, מעבירה חוקים שאינם עולים בקנה אחד עם עולם הערכים של אזרחים מודאגים רבים

חוקים אלו בפרט, ותקנות החירום ככלל, מדיפים ריח רע, העולה מתפקודה של ממשלת החירום, אמינותה ויכולתה לטפל כראוי במשבר הקורונה. מצב שנמצא כרגע בשפל חסר תקדים. אל מול זאת, הטענה כי ישראל אינה מדינה דמוקרטיה בממשלתה הנוכחית – היא טעות. והמונח דיקטטורה גם הוא אינו נכון לסוגיה זו.

במאמרו המפורסם של הסופר, העיתונאי והד"ר למדע המדינה פאריד זאכריה The Rise of Illiberal Democracy הוא עומד על היחס והקשר שבין משטרים ליברלים למשטרים דמוקרטים – יחס שתואם את הסוגיה הישראלית הנוכחית. בתחילת מאמרו, זאכריה מדגיש ומבהיר את ההגדרה הראשונה והחשובה ביותר של משטר דמוקרטי – "ריבונות העם". הוא מרחיב את ההגדרה, במילותיו של הפרופ' למדע המדינה סמואל הנטינגטון:

"בחירות, פתוחות, חופשיות והוגנות, הן תמצית הדמוקרטיה".

הנטינגטון גם מוסיף, שממשלות שנבחרו בבחירות דמוקרטיות יכולות להיות: מושחתות, קצרות ראי, לא אחראיות, נשלטות על ידי אינטרסים זרים ואפילו ממשלות שאינם משרתות את טובת הציבור. הוא מדגיש שתכונות כאלו בהחלט יכולות להפוך ממשלה ללא רצויה על אזרחיה. אך הן אינן הופכות אותה ללא דמוקרטית.

בישראל 2020, מתקיים משטר דמוקרטי, משטר של בחירות פתוחות, חופשיות והוגנות. בשנה האחרונה, הדמוקרטיה הישראלית "חגגה" ועמדה איתנה בשלושה סבבי בחירות רצופים, בהם לבסוף נבחר ראש ממשלה אשר תלויים נגדו 3 כתבי אישום הנוגע לשוחד, מרמה והפרת אמונים. לטובה או לרעה – זו היא הדמוקרטיה.

עפ"י הנטינגטון, ממשלות שנבחרו בבחירות דמוקרטיות יכולות להיות: מושחתות, קצרות ראי, לא אחראיות, לא משרתות את טובת הציבור ועוד. זה יכול להפוך ממשלה ללא רצויה על אזרחיה אך לא לבלתי דמוקרטית

כיאה למורכבויות מסוג זה, זאכריה במאמרו מדגיש ביתר שאת את החשיבות של הליברליזם החוקתי במשטר הדמוקרטי. הוא עומד על כך, שבכדי לשמור על זכויות החירות והפרט, הדמוקרטיה אינה מספיקה. לכן חובה על המדינה לאמץ ליברליזם חוקתי בכדי להגן על אזרחיה.

באופן טבעי ישנה התנגשות בין ערכים ליברלים לערכים דמוקרטים. ליברליזם חוקתי שואף להגביל את כוח המשטר, בעוד שדמוקרטיה בפשטותה שואפת לממש את הצטברות הכוח של הרוב – "רצון העם". לפיכך, המשוואה של זאכריה פשוטה – ליברליזם חוקתי מוביל באופן ישיר לדמוקרטיה (וזו הייתה גם דרכה של רוב אירופה המערבית), אך משטר דמוקרטי אינו מוביל בהכרח לליברליזם חוקתי.

כשנחקק בכנסת בשנת 1992 חוק היסוד: כבוד האדם וחירותו, היה זה הצעד הקרוב ביותר לקיום דמוקרטיה ליברלית חוקתית בישראל. אולם זה לא היה מספיק. מתוקף העדר חוקה, חוק היסוד שימוש בעיקר את בית המשפט העליון (כסוכן האקטיבי של הערכים הליברלים) – כמשקל נגד אל מול תפקודה של הממשלה – מה שנקרא גם "המהפכה החוקתית".

רוב המדינות המערביות אימצו את העקרונות של ליברליזם חוקתי לפני שהפכו לדמוקרטיות. ובמדינות שאימצו את הדמוקרטיה ללא ליברליזם חוקתי, התפתח פעמים רבות שלטון המגביל את זכויות הפרט, כמו  בטורקיה, רוסיה והונגריה. משטרים אלו הם נורת אזהרה מהבהבת לישראל 2020.

בכדי להתגבר על סכנה זו, דרושה בדחיפות מחשבה והגות הפוליטית עדכנית, המציעה הצעה מקורית לחוקה ליברלית. חוקה אשר מצד אחד תשמור על זכויות הפרט ומצד שני לא תפגע באופייה והגדרתה היהודית של המדינה – חוקה אשר תוכל להוות קונצנזוס רחב.

רוב המדינות המערביות אימצו את עקרונות הליברליזם החוקתי לפני שהפכו לדמוקרטיות. ובמדינות שאימצו את הדמוקרטיה ללא ליברליזם חוקתי, התפתח פעמים רבות שלטון המגביל את זכויות הפרט, כמו  בטורקיה, רוסיה והונגריה

אלו החרדים לדמוקרטיה בישראל אינם טועים בצו מצפונם, אלא טועים בלשונם בלבד. בקיצור, זו אינה נשמת אפה האחרונה של הדמוקרטיה בישראל, היא הרי נולדה חנוקה מלכתחילה. דרושה מכונת הנשמה בדחיפות – דרושה חוקה.

להחליף את השלטון זהו הצעד הראשון לכך, אך כשלעצמו צעד זה איננו מספיק כדי לחולל את השינוי האמיתי.

בעל תוכנית רשת - שידורי המגפה. סטודנט לפוליטיקה וממשל. כותב מנקודת מבט של יליד שנות ה-90, על פוליטיקה, פילוסופיה, תרבות, ספורט, והחיים עצמם.