זירת הבלוגים

הלב בירושלים, הראש בתל אביב

"סוף עידן הפוליטיקה" - הלכה למעשה

14/07/2020 15:30
מפגינים מחוץ למעון ראש הממשלה בירושלים, מוחים על מעצרו של אמיר השכל. 27 ביוני 2020 (צילום: יונתן זינדל/פלאש90)

לפני כשבועיים, הסופר והפובליציסט יאיר אסולין פרסם מאמר דעה בהארץ הנוגע למאבק של הדור השלישי בשלטון נתניהו בירושלים (המחאה של crime minister). הטענה המרכזית במאמר היא שהמאבק שלהם מעורר השראה וחשוב, אבל הוא חלק מסיפור שהולך ונעלם.

"עם כל כמה שהמחאה שלכם חשובה ומעוררת השראה בדבקות שלה, ככה אתם, תרצו או לא, חלק מפרדיגמה שהולכת ומתפוררת. נולדתם, גדלתם וגידלתם משפחות בעולם שכבר לא באמת קיים. יכול להיות שמה שבעיניכם הוא החשוב ביותר, בעיני הדור הצעיר חשוב הרבה פחות. ובסוף, מי שצריך לנסח את כיוון המאבק הם מי שבאמת מתמודדים עם החיים עכשיו, עם פרנסה, משפחה, ביטחון, זהות, הגשמה עצמית".

אני מזדהה מאוד עם המאמר, ועם התובנה שנגזרת מתוכו. יצא לי גם לדבר לעומק עם יאיר אסולין בתוכנית שידורי המגפה, על המאה ה-21 ועל השאלה העומדת מאחורי האמירה "סוף עידן הפוליטיקה". אני ממליץ בחום לקרוא את המאמר המלא ולהקשיב לפרק, זה מרתק ומעורר הרבה שאלות על העתיד.

בכל מקרה, עד היום תובנות אלו הצטמצמו למחשבות היפותטיות – מצד אחד אני מזדהה עם המאבק בירושלים, אבל מצד שני סולד מהפרדיגמה שהוא מייצג (מאבק דורי, סוציולוגי, נקודתי ועוד ועוד מאותו הדבר). אני גם מאמין שבאופן טבעי הצעירים הם שצריכים להוביל את המאבק החשוב שמתנהל בימים אלו, אבל אני חושב שהמאבק, פיזית, צריך להתנהל שם, בירושלים.

תל אביב זאת בועה. תל אביב זה אי של שפיות. תל אביב היא ניתוק. תל אביב היא מפלט. יש סיבה שרוב הצעירים בישראל מתנקזים למקום אחד, כנראה שהעיר הזאת מסמלת תקווה. מצד שני, המציאות נמצאת בירושלים, העוני נמצא שם, הסכסוך הישראלי פלסטיני הוא הוא ירושלים, הממשלה ומוסדות השלטון שאליהם מופנה הכעס, רק מחכים שנבוא אליהם זועמים (להפגין), שנחליף אותם או שנתכנן אלטרנטיבה חזקה במקומם.

ת"א זו בועה. אי של שפיות. ניתוק. מפלט. יש סיבה שרוב הצעירים בישראל מתנקזים לשם. כנראה שהעיר הזאת מסמלת תקווה. מצד שני, המציאות נמצאת בירושלים. העוני, הסכסוך הישראלי פלסטיני, הממשלה ומוסדות השלטון

רצה הגורל, והשאלות שעד אתמול היו מונחות במחשבות ובדפי העיתון נוכחות כעת אל מול המציאות. היום אני ועוד אלפי צעירים צריכים לבחור, אם לנסוע לירושלים להיאבק על ההווה (בבלפור) או להישאר (לנסוע) בתל אביב ולתכנן ביחד את העתיד בצ'ארלס קלור. בראש שלי מצטיירת תמונה, של אלפי אנשים מבוגרים בירושלים נרמסים על ידי האלימות המשטרתית מחוץ לבלפור, ובמקביל אלפי צעירים עם בירה ביד על הדשא בתל אביב, נהנים ממוזיקה טובה, מנסים לבנות ביחד תקווה חדשה. זאת תמונה קשה, שאין בה צדק, אבל המון אמת.

הניגודיות המחרידה הזאת בין ההווה לעתיד, בין הדור המבוגר לדור הצעיר, בין המאבק החשוב בירושלים, לבין המאבק החדש שצומח, גורמת ללב שלי להיות בירושלים ולראש בתל אביב. אבל בסוף, אחרי כל התכנונים, לא משנה כמה נחשוב שיש לנו שליטה על המציאות, או כמה נאמין שאנחנו מבינים אותה, תמיד היא תבחר להפתיע אותנו מחדש (כמו ההפגנה "הלא פוליטית" בשבת שסחפה את כולם). לכן, בכל הרשימה הקצרה הזו, אין תשובה אחת נכונה, המציאות כבר תעשה את שלה.