כאשר אסתר אמיני הייתה ילדה, אבא שלה היה ממהר לתפוס את הדואר לפני שפגע בקרקע – אחרי שהדוור שלשל את המעטפות מבעד לחריץ בדלת. זאת רק דוגמה עכשיו למגננת היתר המרתיחה, הקיצונית, של אביה.

נדרשו עשרות שנים לפני שאמיני הבינה את שורשי ההתנהגויות המשונות של אביה – והפנימה שלא הגיעו מעיר הולדתה, ניו יורק, אלא ממשהד הרחוקה באיראן. במשהד, משפחות הוריה שרדו במשך מאות שנים באמצעות הסתרת זהותן האמיתית – ועל ידי כך שחשדו בכל אחד ואחת מחוץ לקהילה היהודית.

אמיני, סופרת, ציירת, ופסיכותרפיסטית, עוסקת בהיסטוריה הבעייתית המשפחתית שלה ובהשלכותיה בספר הזיכרונות "הסתרה: זיכרונותיה של בת יהודית איראנית – בין הצ'אדור לאמריקה". הספר (באנגלית) הוא סיפור חד וחריף על ילדה מערבית, מודרנית, שחיה באמריקה באמצע המאה ה-20, ועל בתם של מהגרים שלא מצליחים להתנער מהטראומה של עברם במזרח התיכון.

אסתר אמיני (צילום: אהרון לוין)

הסאגה המיוסרת של יהודי משהד, שנאלצו להסתיר את יהדותם, זוכה לפחות תיעוד מאשר ההיסטוריה של האנוסים שהמירו את דתם לנצרות כלפי חוץ, כדי להימנע מעונש מוות או מגירוש בתקופת האינקוויזיציה הספרדית.

במשהד, העיר השנייה הכי מאוכלסת באיראן, מרוכזים רוב האתרים המקודשים במדינה. בגלל האסלאם הפנאטי שאותו מכתיבים האימאמים והמולא המקומיים, יהודיה חיו במחתרת מאות שנים, וניהלו חיים כפולים – כלפי חוץ וכלפי פנים.

היהודים בעיר התלבשו ונהגו בציבור כמוסלמים, אך המשיכו לחיות כיהודים באופן פרטי ומוסתר. למרות שהקהילה היהודית – שחיה בגטו – הייתה סוד גלוי, כולם חששו מהאיום התמידי של פוגרום שיפרוץ לפתע. אלה אירעו מפעם לפעם.

היהודים בעיר התלבשו ונהגו בציבור כמוסלמים, אך המשיכו לחיות כיהודים באופן פרטי ומוסתר. למרות שהקהילה היהודית – שחיה בגטו – הייתה סוד גלוי, כולם חששו מהאיום התמידי של פוגרום שיפרוץ לפתע

ההעברה הבין-דורית של ההשפעה החברתית והפסיכולוגית של הזהות הכפולה הזו מצויה בלב ספרה של אמיני. למרות שהוריה ברחו מאיראן (דרך אפגניסטן והודו) והגיעו לארה"ב לאחר מלחמת העולם השנייה, הם מעולם לא הצליחו באמת לעזוב את משהד. תנאי החיים המתישים בעיר עיצבו את האופן שבו חיו וגידלו את שני בניהם, שנולדו באיראן, ואת אמיני, הבת שנולדה להם באמריקה.

חנה, אמא של אסתר אמיני (מימין) לוחצת את ידו של שאה פהלווי, השאה האחרון של איראן, בקבלת פנים לשאה ולשהבאנו (קיסרית) פארה דיבה בוולדורף אסטוריה, ניו יורק, 1962 (צילום: Courtesy)

ב"הסתרה" מציגה אמיני, 71, אנקדוטות מלאות חיים מחייה ומחיי אבותיה ואמהותיה, נעה קדימה ואחורה בזמן, עד שהיא מציירת תמונה מלאה של הדרך שבה השלימה עם מי שהיא – אישה אמריקה ויהודייה משהדית.

בשיחה מביתה במנהטן טוענת המחברת שספר הזיכרונות שלה ייחודי. "יהודי משהד לא כותבים על עצמם בצורה כה גלויה. הם עדיין מבודדים, ומתהלכים בעולם עם תחושת חשאיות", היא מתארת את קהילות יוצאי העיר מסביב לעולם, בעיקר בלונדון, המבורג, מילאנו, תל אביב, ירושלים וגרייט נק, ניו יורק.

אמיני מפצירה שלא להתייחס לכל יהדות איראן כאל מכלול אחד. הקהילות הגדולות של יהודי איראן בלוס אנג'לס, למשל, לא דומה ליהדות משהד – לא היסטורית ולא תרבותית. "משפחות יהודיות אמידות בטהרן שלחו את הבנות שלהן לפנימיות בשווייץ. באותו זמן במשהד, נשים יהודיות לא הורשו ללמוד קרוא וכתוב, והיו מחתנים אותן כשהיו ילדות, לפני גיל ההתבגרות", היא מסבירה.

סבתה של אמיני מצד אמא, טוטי, נישאה לבעלה משה אמינוף (שם המשפחה קוצר בהמשך לאמיני) כשהייתה רק בת תשע. אמה היתומה של אמיני, חנה לוי, נישאה בגיל 14 לאביה של אמיני, פאטוללה, שהיה מבוגר ממנה בעשרים שנה. כשהייתה רק נערה ילדה חנה שני בנים – אחיה של אמיני, אלברט ודייויד.

סבתה של אמיני מצד אמא, טוטי, נישאה לבעלה משה אמינוף (שם המשפחה קוצר בהמשך לאמיני) כשהייתה רק בת תשע. אמה היתומה של אמיני, חנה לוי, נישאה בגיל 14 לאביה של אמיני, המבוגר ממנה ב-20 שנה

"התמודדתי עם התרבות והחברה המשהדית, שאולן לא הצלחתי להבין, בתור ילדה שגדלה בניו יורק בשנות ה-50 ו-60", אומרת אמיני.

הוריה של אסתר אמיני מצד אבא, טוטי ומשה אמינוף, שנישאו כשטוטי היתה רק בת תשע (צילום: Courtesy)

בזמנו, המוח שלה "היה מבולבל לגמרי", והיא לא הצליחה להבין או לנסח מה גרם להוריה להיות שונים כל כך מאלו של חברותיה האמריקאיות.

"עכשיו, בחוכמה של בדיעבד, אני יכולה ליצור סדר בכאוס, למעני ולמען הילדים והנכדים שלי. אני מרגישה שיש לי חובה לנסח במילים את הדברים שההורים שלי, ואבותיהם המשהדים, לא יכלו לנסח", אומרת אמיני. אמיני חשה בת מזל שזכתה לזכור את מה שחוותה בשלבים שונים של חייה. היא משלבת את הזיכרון המושלם שלה עם כישורים שרכשה ויישמה כמטפלת, בניסיון להבין את הוריה. "אלה הדברים שלא היו גלויים, שלא היו נראים, אבל הפעילו אותם", היא אומרת.

כשגדלה, אביה של אמיני לא רצה שהיא תקרא או תצליח בבית הספר. הוא כמה לשקט וציפה ממנה להינשא כנערה. רק שנים אחר כך הבינה אמיני שאביה, בבסיסו, היה מבועת בגלל הרקע המשהדי שלו. "אבא שלי גדל בעיר שניזונה מפרנויה, מקום שבו הדיבור היה קטלני והעולם החיצוני היה מסוכן. המעבר לארצות הברית הפחיד אותו, והוא נתן לפחד שלו להשתלט עליו. הוא היה אדם של יושרה ואחריות, והוא חיכה לפוגרום שיגיע בכל יום בחייו", היא אומרת.

סבתה של אסתר אמיני מצד אמה (מימין) שנישאה לדוד לוי כשהיתה בת 12. אסתר נפטרה כשילדה את אמה של אמיני, חנה. שנתיים אחר כך הלך לעולמו גם דוד, והותיר את חנה היתומה לאם חורגת (צילום: Courtesy)

אמה היתומה של אמיני, חנה, הייתה תופעת טבע, והיא מופיעה לאורך "הסתרה" ברוח סערה. היא זאת שדאגה שהמשפחה תצא מאיראן ותגיע לאמריקה, בחיפוש אחרי חיים טובים יותר. חנה, דמות גדולה מהחיים, הייתה בעצם נשמה פצועה שהקטינה את בעלה והפעילה מניפולציות על בתה.

"באותו זמן, היא הייתה מודל מדהים לחיקוי עבורי. היא לא נכנעה לסמכות והפרה את כל הכללים. בשלב מוקדם מאוד של חייה היא משכה את הווילון וגילתה שלא מסתתר מאחוריו שום קוסם, רק איש קטן, ולמדה לסמוך רק על עצמה. היא נראתה קצת מטורפת, אך קיבלתי ממנה את התכונות הטובות ביותר".

מערכות היחסים המרגשות והמספקות ביותר ב"הסתרה" הן אלו בין אמיני ואחיה הגדולים. חנה הייתה עקרת בית טובה אבל אמא לא מתפקדת, כך שאלברט ודייויד מילאו את החסר וגידלו את אמיני. דייויד החדיר בה את אהבת הקריאה, הספרות וההשכלה, ואלברט הנחה אותה במשעולי ההתבגרות.

בסצנה נוגעת ללב מביא אלברט הביתה בקבוק של מסיר שיער כימי, כדי להראות לאחותו איך להוריד שיער מהרגליים בגיל ההתבגרות. הוא אפילו מנסה את הקרם קודם על עורו שלו כדי לוודא שלא ישרוף לה.

בסצנה נוגעת ללב מביא אלברט הביתה בקבוק של מסיר שיער כימי, כדי להראות לאחותו איך להוריד שיער מהרגליים בגיל ההתבגרות. הוא אפילו מנסה את הקרם קודם על עורו שלו כדי לוודא שלא ישרוף לה

"האחים שלי היו הגיבורים שלי. הם היו חזקים וחכמים. הם שמרו עלי והיו המודלים שלי לחיקוי. הם היו האמהות שלי, אבל אני לא באמת יודעת מי הייתה אמא שלהם", אומרת אמיני.

בנימין אמינוף, רב-סבה של אסתר אמיני מצד אביה, סוחר מצליח שהחזיק חאנים לאורך דרך המשי (צילום: Courtesy)

לקראת סוף הספר כבר ברור שאמיני – על אף בחירות גרועות שעשתה בדרך, כמו להינשא לגבר משהדי מתעלל שממנו התגרשה בסוף – הצליחה לשבור את מעגל הטראומה וחוסר התפקוד המשפחתי. המחברת ובעלה השני, יהודי אשכנזי, יליד אמריקה, גידלו את ילדים באופן שונה לגמרי. "שינינו את המסלול. בבית שלנו לא הייתה שתיקה או צביעות. וההשכלה חשובה לנו מאוד", אומרת אמיני.

עטיפת הספר של אמיני (צילום: הוצאת Greenpoint)

למרות ההיבטים הכואבים של המורשת המשהדית של משפחתה, אמיני גאה להיות בת לקהילה הזאת. היא מקיימת היום את מה שהיא מכנה "שושלת סלקטיבית": היא מאמצת את הערכים והמסורות המשמעותיים ביותר עבורה, ומבטלת את מה שלא תורם לה.

"בחרתי להתמקד במה שהופך אותי לחזקה יותר ומעניק לחיי משמעות, כמו חשיבות משפחה, קשרים קרובים עם חברים וקהילה, פרסית, ואהבה עמוקה ליהדות ולישראל", אומרת אמיני. "וכמובן, יש את המטבח הפרסי הנפלא. אני אוהבת לבשל את המאכלים של אמי".