סרביה זה כאן. אין הרבה הבדל בין ההמון שצבא בימים האחרונים על בניין הפרלמנט בבלגרד, השליך ביצים ובקבוקים וירה זיקוקים על השוטרים, ובין האלפים הרבים שגדשו אתמול את רחוב רמב"ן פינת עזה, מול המעון של ראש הממשלה ברחוב בלפור הסמוך.
הזעם מתפרץ מאותה סיבה. בסרביה על הנשיא אלכסנדר ווצ'יץ, ששחרר את הסגר הראשון באופן מופקר כדי לזכות בבחירות. בישראל על ראש הממשלה שסדרי העדיפויות שלו דומים: קודם אני, אחר כך אתם.
ב-40 השנים האחרונות סיקרתי עשרות, אולי מאות הפגנות, מחאות ושביתות מול מעון ראשי הממשלה בבלפור. הפעם זה היה באמת שונה. היה כאן שילוב קטלני של חרדה אישית, ערעור כלכלי, חשש בריאותי וכעס על ראש ממשלה שנתפס כמי שאחראי על הכל, אבל מתנהג כאילו כל העסק לא שייך לו ולממשלה שלו. המפגינים דיברו מהבטן. "שרים שבעים לועגים לרעבים", נכתב על אחד השלטים שהניפה צעירה בלי עבודה.
"הליכוד של היום זו מפא"י של 1976", מאבחן המפגין אברום בורג, יו"ר הכנסת ויו"ר הסוכנות לשעבר.
ואכן, מפא"י של שנות ה-70 צחקה על העם אחרי המלחמה הרת האסון ביום כיפור, וראשיה השחיתו כל פינה טובה כאילו שהביטחון האישי לא אבד, ואין לנו אלפי הרוגים, פצועים ושבויים. אז החיבור בין השחיתות והמחדל הביא למהפך הפוליטי הראשון בתולדות המדינה. היום זו מגפה קשה יחד עם קשיי פרנסה שנתקלים שוב באטימות שלטונית.
אז הממשלה לא הגנה על הציבור מהאיום הביטחוני. היום היא לא מגינה עליו מקורונה. "זה ייפול, כמו אז", בורג בטוח.
המחאה הייתה נגד נתניהו והשחיתות, אבל הקורונה הייתה הדלק שהניע את ההמונים לעבר בלפור אתמול, ביום ה-14 ביולי. אנשי הדגלים השחורים, שעד היום הפגינו בכיכר פריז מדי יום שישי נגד השחיתות ובקושי הצליחו לגייס מניין, לא האמינו שאי פעם יובילו את ההמונים. "איזה כיף שאתם פה", חגג תא"ל (מיל.) אמיר השכל את נצחונו מעל הפודיום.
ההתרשמות שלי: הטבות המס שביקש נתניהו מהכנסת ברגעי המשבר הכלכלי הקשים ביותר של המדינה חירפנו לגמרי את האנשים שנזרקו ממעגל העבודה והלימודים והביאו אותם לבלפור.
הכרזות היו בהתאם, וחיברו בלי קושי בין הקורונה ובין נתניהו והמצב הקטסטרופלי. "נגיף הדיקטטורה", כתבו המפגינים על השלטים שנשאו, וגם "מדינה=מחלה", "עוף גוזל" (ז' בצירה) וגם איור של מסיכה שחורה מתוחה עם הכתובת "נתניהו חונק אותנו".
הנגיף ונתניהו הצליחו לחבר גם את המפגינים, שהגיעו מרקע שונה, למכנה משותף אחד. חבר שלי, יואב פק, שהניף שם כרזות נגד הסיפוח, התבקש להוריד אותן. "אתה הורס לנו, זו לא הפגנה פוליטית", אמרו לו.
אחד המפגינים הניף כרזה שהולכת צעד אחד קדימה. "מרד מסים. אין אמון – אין מימון". המילה הזו מרד נשמעה אתמול פעמים רבות, אולי רבות מדי. ח"כ עידן רול מיש עתיד עורר סערה אחרי שצייץ כי "לממשלה אין לגיטימציה להורות על סגר. הציבור לא צריך לציית". החרדים מדברים כבר ימים ארוכים על התנגדות לסגר ורבים מהם נמנעים מבדיקות קורונה חיוניות.
אולי הקריאות האלה חלחלו גם לעבר מפגינים צעירים, שלא נראו בשטח עד היום. אלה ניסו לפרוץ את מחסומי המשטרה שחצצו בינם ובין בלפור, ובהמשך הלכו להתפרע ברחוב יפו על מסלול הרכבת הקלה, ונפצו שם כמה חלונות ראווה.
בלילה כבר נזעק נשיא המדינה רובי ריבלין. "קריאות לאי ציות אזרחי פוגעים ביסודות הדמוקרטיים שעליהם נבנתה המדינה", הזהיר ריבלין בציוץ בטוויטר.
בבלפור בלמו בינתיים השוטרים והמארגנים את האלימות, אבל אברום בורג טוען כי לא יהיה אפשר לדכא אותה לאורך זמן. ההפגנה הסוערת אתמול זרקה אותו ל-10 בפברואר 1983, אז נפצע קל מהרימון שהושלך להפגנת "שלום עכשיו" והרג את אמיל גרינצוויג ז"ל. "יש רק הבדל אחד", בורג אומר. "פעם זו הייתה אלימות של יחידים מוסתים. היום הרחוב כולו זועם, וזו סכנה".
"אין מדינה עכשיו", מסכם בורג מבעד למסכה. "זו קריסת המבנה. מדברים על מרד מיסים, מרד מילואים, סרבנות, מתאבדים. כל המבנה הסמכותי לא קיים. זהו רקע קריטי בחייה של חברה. לראשונה מזה 30 שנה נתניהו מנותק מהרחוב. נתניהו לא מבין את הלחץ, את האמוציות, קובע סדרי עדיפויות לאומים ואישיים שגויים".
"זהו רקע קריטי בחייה של חברה. לראשונה מזה 30 שנה נתניהו מנותק מהרחוב. נתניהו לא מבין את הלחץ, את האמוציות, קובע סדרי עדיפויות לאומים ואישיים שגויים"
"אנחנו רגע לפני פיצוץ", בורג קובע. "נתניהו חייב לעצור ולדבר עם האנשים. לצאת לרחוב. הוא בורח מפחד, והציבור מריח את הפחד שלו".
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם