הארכאולוגית קרולין סטרדי קולס משווה את עבודתה באתרי זוועות הנאצים לחקירה משטרתי. "זו חקירה של פשע היסטורי, אבל פשע שעדיין יש לו רלוונטיות לאנשים כיום", מסבירה הפרופסורית מאוניברסיטת סטנדפורשייר. "הרי לא היית מנהל חקירה משטרתית רק על בסיס עדויות של עדים".
עבור סטרדי קולס, שעבדה באתרי שואה ורצח עם ברחבי אירופה, בכלל זאת בטרבלינקה, שילובם יחד של ראיות פיזיות ושל סיפורי עדות מציע הזדמנות למצוא "ראיות חדשות ונקודות מבט חדשות על אופיים של הפשעים האלה".
יחד עם הצוות שלה מהמרכז לארכאולוגיה של האוניברסיטה, סטרדי קולס השלימה לאחרונה מחקר של עשור על אחד מהאתרים הפחות נחקרים של הברבריות הנאצית: מחנה העבודה והריכוז סילט, שהוקם באי אולדרני.
אולדרני הוא אחד מאיי תעלת למאנש – ארכיפלג שכולל גם את ג'רזי, גרנזי וסרק – הסמוכים לחוף נורמנדי. איי הארכיפלג, בעלי עצמאות חלקית, הם היחידים מבין האיים הבריטיים שנכבשו על ידי גרמניה במלחמת העולם השנייה.
תוצאות המחקר שערך הצוות של סטרדי קולס פורסמו במהדורת אפריל של כתב העת האקדמי Antiquity. המחקר – הראשון שנערך על המחנה מאז בדיקה שערכה ממשלת בריטניה ב-1945 – שילב תצלומי אוויר שסיווגם הוסר, חומרים ארכיוניים ושורת טכניקות לא פולשניות אחרות – כגון מכ"ם חודר קרקע ומדידת מרחק באמצעות לייזר. הוא גם הראשון שעשה שימוש בשיטות ארכאולוגיות.
![קרולין סטרדי קולס בסרט התיעודי "האי של אדולף" מ-2019 (צילום: Snap TV, באמצעות סוכנות הידיעות היהודית)](https://static.zman.co.il/www/uploads/2020/07/Untitled-71-640x400.jpg "קרולין סטרדי קולס בסרט התיעודי "האי של אדולף" מ-2019 (צילום: Snap TV, באמצעות סוכנות הידיעות היהודית)")
"המחנה האיום ביותר"
סילט הוא כמעט יחיד במינו. זהו אחד משני מחנות הריכוז הבודדים שהקימו הנאצים על אדמת בריטניה. המחנה הנוסף – נורדרניי (לא לבלבל עם האי נורדרניי מול חופה הצפוני של גרמניה) – היה אחד מארבעה מחנות עבודה שהוקמו באולדרני לאחר כיבוש האי ב-1940. בתחילת דרכו, סילט, שנבנה ב-1942, היה אחד המחנות הקטנים. אבל שנה לאחר מכן, יחד עם נורדרניי, הוא עבר לשליטת יחידת גולגולת המת של האס-אס. הוא הפך למחנה לוויין של נוינגמה, התרחב ונהיה למחנה ריכוז. בתוך זמן קצר יצא לסילט שם מוצדק של "מחנה הריכוז האיום ביותר", כפי שהעיד מאוחר יותר אסיר לשעבר באולדרני.
אסירי המחנה היו בעיקר מזרח אירופאים, אם כי הייתה בו גם נציגות רחבה ליהודי צרפת. האסירים הצרפתים כינו את אולדרני "הסלע המקולל" ("le rocher maudit"), כינוי שהדגיש את התנאים האכזריים על האי המרוחק, שהיה מוכה ים וסחוף רוחות. האוכלוסייה האזרחית של האי מלפני המלחמה, שמנתה 1,400 בני אדם, פונתה על ידי בריטניה, שנסוגה מאיי התעלה לאחר נפילת צרפת ביוני 1940, משום שהעריכה כי תתקשה להגן על התושבים.
עבור היטלר, הנכסים הבריטיים יקרי הערך האלו היו "אבן הדריכה האחרונה לפני כיבוש היבשת הבריטית", כפי שניסחה זאת התעמולה הנאצית. אבל לאולדרני היה גם ערך אסטרטגי חשוב. כחלק מביצורי "החומה האטלנטית", הוא נועד להגן על הנתיבים הימיים סביב שרבור, לספק לחיל האוויר הגרמני חיפוי נגד מטוסים ולשלול מבעלות הברית נקודת היערכות פוטנציאלית לפתיחת חזית מערבית.
לפיכך, בראשית 1942 החלה באולדרני בנייה מסיבית – מנהרות ובונקרים, עמדות נשק וסוללות תותחים, כבישים ומסילת ברזל – שהפכה אותו למבוצר ביותר מבין איי התעלה. עובדי הכפייה של סילט, יחד עם אסירי המחנות האחרים באולדרני, נשלחו לעבוד באותה בנייה מסיבית באי.
מה שהצית בחלקה את סקרנותה של סטרדי קולס הוא מספר האתרים הקשורים לכיבוש שעל האי הקטן – שאורכו 5 קילומטרים ורוחבו 3 קילומטרים בלבד.
"יש פרסומים על זה, ונאספו הרבה עדויות מאז המלחמה, אבל הרבה מהם לא מתייחסים להיבט של עבודות הכפייה, וחוץ מהחקירות שבוצעו מיד לאחר המלחמה, איש לא בחן את העקבות הפיזיים של האתרים האלה", היא אומרת.
בסילט, הצוות שלה השתמש בכמה טכניקות לא פולשניות שהיא פיתחה והפעילה באתרים אחרים באירופה, בפרט כאלה הקשורים לשואה. "במונחים פשוטים, זה אומר שאנו יכולים לחקור את הנוף, כל דבר מרמת המאקרו של הנוף של אולדרני ועד לעצמים ופריטים זעירים בשטח, מבלי לפגוע בקרקע בצורה כלשהי", הסבירה.
החוקרים השתמשו בטכניקות לא פולשניות שפותחו והופעלו באתרים הקשורים לשואה. "זה אומר שאנו יכולים לחקור כל דבר – מרמת המאקרו של אולדרני ועד לעצמים ופריטים זעירים בשטח – מבלי לפגוע בקרקע"
"הדבר המכריע הוא באמת לשלב את הטכניקות האלה ואז להצליב את כל המידע עם תצלומי אוויר, עדויות, מפות ותכניות בנייה, ובעיקרו של דבר לרבד אותם כדי לנסות לקבוע מהם חלק מהעקבות האלה שעל פני השטח או קבורים תחתיו".
נושא שהוא טאבו
אולם העבודה הזאת בוצעה בתנאים מורכבים. בניסיון להסוות את פשעיו, האס-אס הרס את רוב המחנה ב-1944. מסיבה זו, יחד עם העובדה שבמשך שנים רבות הימצאותם של מחנות ריכוז על אדמת בריטניה הייתה בבחינת טאבו, מחנה סילט זכה לרוב להתעלמות בטענה כי הוא "נהרס" או "פורק".
כשהפרלמנט של האי, "מדינת אולדרני", דן בשאלה אם להכליל את סילט ברשימת המבנים והאנדרטאות ההיסטוריים שלו ב-2015, למשל, אחד מחברי הוועדה אמר: "אם היו מבנים או משהו שראוי לשימור, אולי דעתי הייתה שונה; אבל אין שם שום דבר, חוץ משוקת ישנה ושבורה… והרבה שיחים קוצניים".
אחת התוצאות החשובות של המחקר, כפי שמציין המאמר שפורסם, היא ההוכחה כי "עקבות משמעותיים של המחנה שרדו, הן מעל הקרקע והן מתחתיה", ולפיכך "קריאת תיגר על הרעיון שאין שום דבר ש'ראוי' לשימור".
גיליאן קר, ארכאולוגית מאוניברסיטת קיימברידג' שמתמחה בכיבוש איי התעלה, תומכת בעמדה הזו. "לדעתי, המאמר יסייע לאולדרני לראות את היקף העקבות שמחנה סילט הותיר בנוף, ולפיכך לחשוב שוב על האופן שבו המחנה יכול להיכלל בתכנית שימור המורשת של האי בעתיד", אומרת קר, שמשמשת כנציגת איי התעלה בברית הבינלאומית להנצחת השואה. כרגע היא עומדת בראש פרויקט של הברית, שמטרתו לגבש מערכת קווים מנחים להגנה על אתרי שואה.
ב-2017, סילט הוכרז על ידי אולדרני כאתר לשימור, אך כפי שטוען המאמר של צוות המחקר, "ב-2019, מצבו הפיזי נותר ללא שינוי". סטרדי קולס מאמינה כי הוויכוח סביב מצבו של האתר קשור גם לרתיעתם של חלק מתושבי האי מלהתגורר בסמוך כל כך לזוועות שהתרחשו בו.
"זה היה עניין די מרכזי בחלק מהוויכוחים סביב החשיבות של האתר", היא אומרת. "באופן מסוים, זה הקל על כמה אנשים להתעלם מההיסטוריה של מה שקרה בסילט, כי אם אנשים לא יכולים לראות את האתר ואם אין מה לראות שם, זה בוודאי עושה את זה קל יותר להתעלם מההיסטוריה שלו".
לדברי הארכאולוגית, קיימת "מורשת ישנה", מאז הימים שלאחר המלחמה, שבהם הממשלה הבריטית "לא הייתה בהכרח נלהבת אפילו להכיר בכך שהמחנות האלה היו קיימים על אדמת בריטניה". המורשת הזאת גם גרמה לכך שחומרים ארכיוניים רבים נותרו מסווגים במשך שנים רבות.
הממשלה הבריטית "לא הייתה בהכרח נלהבת אפילו להכיר בכך שהמחנות האלה היו קיימים על אדמת בריטניה". המורשת הזאת גם גרמה לכך שחומרים ארכיוניים רבים נותרו מסווגים במשך שנים רבות
סטרדי קולס מכירה בעובדה שמדובר בנושא קשה עבור רבים מתושבי האי. "כשמתגלות עוד ועוד ראיות, החפירה החוזרת בתקופה הזאת בהיסטוריה, באופן מטפורי, נעשית מכאיבה יותר לאנשים", היא אומרת.
היא גם מכירה בכך שנעשה ניסיון מצדם של כמה עיתונאים וסופרים "לעשות סנסציה מההיסטוריה של מה שקרה שם". "חלק מהסיבה שהתחלתי בפרויקט הייתה שרציתי לחזור ולבחון את כל החומרים הארכיוניים ואז להסתכל על הראיות הפיזיות כנגד חלק מהמיתוסים ומההשערות שנבנו", היא מסבירה.
סטרדי קולס נזהרת מלומר שהמחקר האחרון של הצוות שלה מלא בתגליות. "אני לא אומרת שכל מה שמופיע במאמר שלנו מעולם לא נכתב בשום מקום בעבר", היא אומרת. "כמובן, הרבה אנשים מסרו עדות על כך, אבל אני באמת מקווה שהממצאים הארכאולוגיים נותנים תוקף לעדויות האלה בהרבה אופנים, והם גם ממלאים כמה פערים, מכיוון שיש כמה דברים שאנשים לא אמרו בעדויות, אם מפני שהם מעולם לא נשאלו על כך ואם מפני שהם לא חשבו שזה חשוב".
בסך הכול, היא תיעדה סימני שטח של 32 מבנים, בהם ארבע גדרות, חמישה ביתנים במתחם האס-אס, שניים במתחם מפקד המחנה ו-21 במתחמי האסירים.
"מבנים ראויים לציון שמסתתרים מתחת לצמחייה במתחם האסירים כוללים ביתני שירותים ורחצה, אורוות ומטבח עם מרתף תת-קרקעי", נכתב במאמר. "שרידים לחדר האוכל, בתי המלאכה וחדר המשמר של האס-אס התגלו במתחם האס-אס. עמדות שמירה, עמודי שער ושרידים של גדרות המחנה שרדו גם הם. נתוני הלידאר והסקר הגאופיזי חושפים ראיות נרחבות ששרדו מתחת לקרקע, כולל יסודות ביתני האסירים והאס-אס, אגף החולים ומשרד לעבודות בנייה".
בעזרת תצלומי אוויר ומידע גאופיזי, המחקר גם עקב אחר התפתחותו של סילט בתוך זמן קצר ממחנה עבודה קטן למחנה ריכוז גדול הרבה יותר. ההתפתחות הזאת מודגמת במחקר באמצעות שחזור בתלת ממד.
הסיפור האנושי
אולם סיפורם של האסירים – סיפור של "עבודת פרך, מנות אוכל דלות ועונשים קשים", כפי שמנסח זאת המאמר – הוא זה שסטרדי קולס רצתה להעמיד בלב המחקר. "ניסיתי באמת להעביר את הסיפור האנושי", היא אומרת.
לדבריה, "הרבה מהעבודה שלי כארכאולוגית צריכה להיות מאוד מדעית, אבל מה שניסיתי לעשות כאן באמת – ואני מנסה לעשות את זה בכל עבודה שלי שיש לה קשר לשואה ולרצח עם – הוא להראות שלא מדובר כאן רק על לבנים ומלט, לא מדובר כאן רק על מספרים. מדובר על אנשים אמיתיים, והדרך שבה המבנים האלה נבנו השפיעה מאוד על חייהם של אנשים".
הרצון הזה לחבר בין הארכיטקטורה של סילט, תנאי הנוף הקשים של האי והחוויות האיומות של האסירים ניכר לאורך המחקר. הוא מראה, לדוגמה, כיצד בעוד שמספר הביתנים הוכפל במשך אותה תקופה, אוכלוסיית המחנה גדלה פי חמישה לפחות, מ-200-100 אסירים ליותר מ-1,000.
הרצון לחבר בין הארכיטקטורה של סילט, תנאי הנוף הקשים של האי והחוויות האיומות של האסירים ניכר לאורך המחקר. כך, בעוד שמספר הביתנים הוכפל במשך אותה תקופה, אוכלוסיית המחנה גדלה פי חמישה לפחות
ביתני העץ כבר אינם קיימים מזמן, אבל הם הותירו עקבות כגון שקעים רדודים, יסודות בטון תת-קרקעיים ומדרגות המובילות אל מתחת לפני הקרקע.
מיפוי הביתנים – שהיו חשופים לאקלים הסוער של החוף – מאמת בצורה גרפית את סיפורי העדות על צפיפות חריפה. בביתנים, שכל אחד מהם אוכלס בכ-150 אסירים, היו פחות מ-1.5 מטרים רבועים לכל אסיר.
ממדי היסודות של מטבח האסירים – פחות מ-20 מטרים על 6.03 מטרים – מספרים סיפור שגם הוא תומך בעדויות מאוחרות יותר, על מחסור באוכל ומנות דלות. כפי שאומרת סטרדי קולס: "הם כמובן אף פעם לא באמת התכוונו לספק להם תזונה ראויה, אחרת היו בונים מטבח גדול יותר". ביתן השירותים, שנחשף ב-2013, היה גם הוא קטן מדי ובסיסי, כפי שהיה גם מבנה העץ של אגף החולים.
הסקר הארכאולוגי גם חשף את הניגוד בין מתקני האסירים לבין הנוחות שנהנו ממנה סוהרי האס-אס. רבים ממבני האס-אס, למשל, נבנו מבטון מחוזק. על מנת להגן עליהם מפני תנאי מזג האוויר הקשים של האי ומפני תקיפות אוויריות אפשריות, מבני האס-אס היו מוקפים בגדרות אבן ויסודותיהם היו נטועים מתחת לקרקע. אנשי האס-אס גם שיכנו את הסוסים שלהם באורוות – שיסודותיהן שרדו במצב טוב, וכמוהם גם שוקת מבטון – שנבנו טוב יותר מביתני האסירים.
הארכאולוגים גם בחנו מנהרה שעברה מאחד מביתני הרחצה של האסירים אל מאחורי וילת המפקד, שנבנתה מחוץ לחומות המחנה. התאורה בתוך המנהרה, שתועדה זה מכבר, מעידה על כך שנעשה במנהרה שימוש רב, אך מטרתה נותרה בגדר תעלומה. ההשערות נעות מהצעות שלפיהן היא נועדה לשמש מקלט מפני הפצצות ועד הרעיון שהיא שימשה להעברת נשים לבית בושת בתוך הווילה.
התאורה בתוך המנהרה מעידה על כך שנעשה בה שימוש רב, אך מטרתה נותרה בגדר תעלומה. ההשערות נעות מהצעות שלפיהן היא נועדה לשמש מקלט מפני הפצצות ועד הרעיון שהיא שימשה להעברת נשים לווילה
לדברי סטרדי קולס, קיים "ניגוד מוזר" בין האבטחה הכבדה במחנה לבין הנקודה החלשה הזו כביכול, שנראה כי אפשרה גישה מבית המפקד אל אזור האסירים.
הצוות גם חקר את "אמצעי האבטחה המוגברים" שנבנו במחנה – כגון גדרות תיל ומגדלי שמירה – כאשר סילט הפך למחנה ריכוז. "האבטחה במחנה הזה הייתה כבדה מאוד מבחינת מספר השומרים, אבל גם מבחינת האופן שבו המחנה נבנה, בהתחשב בכך שלא היה לאסירים לאן לברוח", אומרת סטרדי קולס.
אכן, העובדה שכל אסיר נמלט היה מגיע לשדה מוקשים, למצוקים תלולים ולים מבהירה כי אמצעי האבטחה נועדו בחלקם לתבוע מחיר פסיכולוגי מהכלואים. כפי שאומרת הארכיאולוגית, "הארכיטקטורה של המחנה ומספר השומרים בו היו דרך להבהיר היטב לאותם אסירים שהאס-אס שולט בכל רגע של חיי היומיום שלהם".
אנשי האס-אס גם השתמשו בגדרות כדי להתגרות באסירים – לעודד אותם לנסות לברוח ואז לירות בהם כאשר עשו זאת – ולהטיל עליהם עונשים אכזריים.
"הארכיטקטורה של המחנה ומספר השומרים בו היו דרך להבהיר היטב לאותם אסירים שהאס-אס שולט בכל רגע של חיי היומיום שלהם". אנשי האס-אס גם השתמשו בגדרות כדי להתגרות באסירים – ואז לירות בהם
"אני מקווה שאחד הדברים העיקריים שהמאמר מראה הוא שאלה לא היו רק גדרות, אלה לא היו רק בניינים ועץ ולבנים ומלט", אומרת סטרדי קולס. "אלה היו מקומות שבהם האסירים סבלו בבירור זוועות איומות, והרבה מזה היה קשור לאופן שבו המחנה נבנה ולאופן שבו פיקחו עליהם בתוך המחנה".
קנה המידה של מעשי הזוועה שבוצעו באולדרני נתון במחלוקת. על פי נתונים רשמיים מהתקופה שלאחר המלחמה, פחות מ-400 עובדי כפייה איבדו את חייהם על האי. אולם 70 שנה לאחר מכן, כמה היסטוריונים ומומחים צבאיים מעריכים כי כוח העבודה ומניין המתים היו גדולים בהרבה.
קולונל ריצ'רד קמפ, לשעבר מפקד הכוחות הבריטיים באפגניסטן, שערך מחקר מפורט על שלטון הטרור של הנאצים באולדרני, העריך, לדוגמה, כי מספר עובדי הכפייה שאיבדו את חייהם על האי עומד על 40 אלף לפחות.
סטרדי קולס אומרת כי "קשה מאוד" לקבוע נתונים רשמיים על מניין המתים באולדרני. היא מאמינה כי לפחות 700 עובדי כפייה מתו על האי, אך מתארת את המספר הזה כ"הערכה שמרנית מאוד". עם זאת, היא ממשיכה, "במחקר ארכיוני של עשר שנים לא מצאתי שום ראיה שתומכת באומדן אמין של עשרות אלפי מתים. אין שום ראיה לכך שכל כך הרבה אנשים אפילו נשלחו לאולדרני".
הפרויקט הבא שלה הוא ספר על אולדרני, שבו תנסה להתחקות אחר סיפוריהם של אלה שחיו – ומתו – תחת הכיבוש. "אני חושבת שחשוב מאוד לא רק לחקור את הראיות הפיזיות ואת חומרי המקורות, אלא גם להבטיח בכך שנוכל לומר משהו על אותם אסירים כדי להזכיר לאנשים שזה לא משהו שפשוט קרה לקבוצות של אנשים", אומרת סטרדי קולס. "לכל אחד מהקרבנות היה סיפור משלו".
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם