בשבועות הקרובים עומד לעלות על במות התאטרון מחזה חדש שלי (בחסדי האל, או הממשלה, או התו הסגול, תלוי את מי שואלים). המחזה החדש, "שביר" שמו, מורכב  ממונולוגים של חיילים שסובלים מהלם קרב והוא חולש על מספר תקופות ומקומות בתוך המציאות הישראלית השברירית.

והנה באחת מפגישות ההכנה לקראת העלייה לבמה, סיפר לי הבמאי, שבאחד החלקים בהצגה הוא מתכוון להקרין על המסך מאחור קטע מדבריה של אושרת קוטלר במהדורת החדשות על ההתנהגות של חיילי צה"ל בשטחים ("שולחים את הילדים לצבא, לשטחים, ומקבלים אותם חיות אדם…") דברים שגררו אחריהם שובל סמיך ועצום של תגובות ואפילו מעין התנצלות חצי מגומגמת של אושרת קוטלר עצמה, אחרי הסערה הציבורית שקמה בעקבות השידור של דבריה.

ואני מודה שבהתחלה הבטן שלי קצת התכווצה.

באחת הפגישות סיפר לי הבמאי, שבקטע מההצגה הוא יקרין על המסך קטע מדברי אושרת קוטלר בחדשות על התנהגות חיילי צה"ל בשטחים ("שולחים את הילדים לצבא, לשטחים, ומקבלים אותם חיות אדם…")

לא שיש לי מחלוקת עם הדברים שאמרה קוטלר, או שאני חושב אחרת, אבל איכשהו אני אוהב להשאיר את הטקסטים שלי על הבמה עם נופך קצת יותר מעורפל, בדרך שלא תקשור אותם באופן מהודק וישיר מדי עם האקטואליה העכשווית.

אבל מכיוון שגזרתי על עצמי לתת לבמאי ולשאר היוצרים המוכשרים שעובדים על ההצגה חופש פעולה מלא בכל מה שקשור למימוש הבימתי של הטקסט, לא הערתי דבר ולא התעקשתי על שום שינוי, וכעת אני רק סקרן מאוד לראות ולשמוע מה תהיה התגובה של הצופים למכלול כולו.

עטיפת ספרו של דודו פלמה, "כשהגענו מן הים"

נזכרתי בכל זה השבוע, כשנתגלגל לידי ספר השירים החדש של דודו פלמה, 'כשהגענו מן הים' (הוצאת "עמדה" 2019).

פלמה הוא חבר קיבוץ כפר הנשיא בגליל – משורר, צייר ומחנך עתיר זכויות, ובעיקר אקטיביסט פוליטי בלתי נלאה, שמרבה לפרסם חומר סאטירי מושחז וחריף ברשתות החברתיות השונות, ונקלע לא פעם בטובתו או שלא בטובתו למאבקים סוערים ומתוקשרים בגלל ההד הנרחב לו זוכות עבודותיו.

הכיוון הפוליטי המודגש לא נעלם גם פה, בספר השירים היפה והמרשים הזה.

זהו ספרו החמישי במספר. קדמו לו 'טהיטי' בהוצאת הקיבוץ המאוחד, 'מחלקת נביאים סגורה' בהוצאת תג, 'המקום ינחם' בהוצאת מחברת שדמות, ו'כמו שור בלי ראש' בהוצאת פרדס.

דודו פלמה הוא משורר, צייר ומחנך עתיר זכויות, ובעיקר אקטיביסט פוליטי שמרבה לפרסם חומר סאטירי מושחז ברשתות החברתיות, ונקלע לא פעם בטובתו או שלא למאבקים סוערים ומתוקשרים

כבר על גב הספר, מספר העורך והמוציא לאור רן יגיל את הדברים הבאים:

פעם בא משורר צעיר אל מרדכי אבי שאול, מתרגם תומס מאן ומשורר קומוניסט, ואמר לו: אני בשירתי לא פוליטי. אני לא מתעסק בפוליטיקה. ענה לו אבי שאול: אבל הפוליטיקה מתעסקת בך. אוהו איך שהיא מתעסקת בך

ועוד מוסיף שם יגיל:

"אתה קורא את השירים החזקים של דודו פלמה, וחש שבעצם הכל פוליטי – מן השיר הלירי האישי, דרך מעשה האמנות ועד לשירי המחאה…".

ואכן, כבר ברפרוף מהיר על פני השירים בספר, אתה יכול להרכיב במהירות רבה מעין "רשימת מלאי" עמוסה ומלאה כל טוב (בלשון סגי נהור כמובן) של כל הנושאים הכואבים והבוערים שממלאים גם מעת לעת את עמודי החדשות בעיתונים:

פליטים שמגורשים לארץ גזרה, מחנות ריכוז לשחורים, פליטים בני פליטים שמגרשים פליטים, המתים האבודים מכל המלחמות המיותרות. שכונת עין אל- חילווה בעיר צידון,  שירים מהמחסום במבוא דותן, שבה "חיילים כזאבים טורפים סביב לנערה שהייתה מתפתלת על הכביש…" ("תמותי כבר יא כַּחבָּה"), עוקדים ונעקדים, ובעיקר לא מעט מחשבה על כך ש:

"כשהגענו מן הים, ונחתנו על החוף/ התבוננו בנו בתימהון יושבי המקום/ עוד מעט ילכו מארצם וממולדתם/ אל מקומות בהם לאיש לא יהיה חפץ בם…" (מתוך השיר "כשהגענו מן הים").

לצד זה יש גם לא מעט הרמֶזים  למעשי אמנות (הציור של מיכלאנג'לו על תקרת הקפלה הסיסטינית  ברומא) ידועים, ולקטעים מתוך "ארון הספרים היהודי" כמו למשל "נתנה תוקף", הפיוט המיוחס לרבי אמנון ממגנצא ("מי באש ומי במים. מי בביטוח לאומי ומי בדיור ציבורי…")  יחד עם התייחסות לשירים בלתי נשכחים כמו פוגת המוות של פאול צלאן (חָלָב שָׁחֹר שֶׁל שַׁחַר אֲנַחְנוּ שׁוֹתִים אוֹתְךָ לַיְלָה) המשורר והמתרגם היהודי יליד העיר צ'רנוביץ, שגופתו נתגלתה ב 1970 בנהר הסן בפריז.

מחנות ריכוז לשחורים, פליטים בני פליטים שמגרשים פליטים, שירים מהמחסום במבוא דותן, שבה "חיילים כזאבים טורפים סביב לנערה שהייתה מתפתלת על הכביש…" ("תמותי כבר יא כַּחבָּה")

אבל אני מודה שבעיניי לפחות, השירים הכי חזקים בספר, הם דווקא השירים האישיים מאוד. פה גם מתחייב מעין גילוי נאות – דודו פלמה הוא במקור מהקיבוץ שלי (אשדות יעקב מאוחד) ולכן לא מעט מהאנשים שהוא כותב עליהם מוכרים לי מאוד. מוכרים עד כאב.

כזה הוא למשל השיר על אמא של דודו, שושנה זיכרונה לברכה, שאני מביא כאן רק חלק קטן ממנו:

"כְּשֶׁאִמָּא שָׂמָה קֵץ לְיָמֶיה
רוּחַ מַעֲרָבִית נָשַׁב
מֵהַלּוּלִים אֶת הֶעָשָׁן
וַאֲנִי הִתְקַפַּלְתִּי תַּחַת הַמִּטָּה
בּוֹחֵן בְּבֶהָלָה אֵיךְ
מְעַצְּבוֹת הַשְּׁנִיּוֹת אֶת הַצְּלָלִים
לְגוּשֵׁי אֵימָה בְּמֹחָהּ הַקּוֹדֵחַ.
וְהִיא עוֹלָה בְּגֶרֶם זִכְרוֹנוֹת
לִמְצֹא אֶת הַגַּרְדּוֹם בְּקָצֵהוּ
וְלִצְעֹק לְמַטָּה שְׁמוֹת אֱלֹהִים שְׂרוּפִים…"

זה שיר שצריך לעמוד מולו בשתיקה גמורה, ואני מודה שהוא מביא אותי לבכי, שוב ושוב, כשאני שב וקורא אותו. נדמה שהכל מתערבל ונדחק כאן בין השורות. ה"הפוליטיקה" הגדולה, ואימת המלחמה ההיא האיומה, וסופו של פאול צלאן בנהר הסן בפריז, והעשן ו"גרם הזכרונות" והאלוהים השרופים.

והוא חזק בעיני דווקא בגלל הממד הכל כך אישי שבו, ובגלל המקום הכל כך פרטי שממנו הוא נכתב. מקום שגורם גם לך הקורא ל"התקפל מתחת למיטה" בכל פעם כשאתה קורא את המילים ולא מוצא מקום להתחבא מהאימה שמקופלת בו כמו סכין חדה של שוחט.

זה שיר שצריך לעמוד מולו בשתיקה גמורה, ואני מודה שהוא מביא אותי לבכי. נדמה שהכל מתערבל. "הפוליטיקה" הגדולה, ואימת המלחמה ההיא, וסופו של פאול צלאן בנהר הסן, ו"גרם הזכרונות" והאלוהים השרופים

ולכן מתחשק לי להזמין את הבמאי המוכשר שמטפל כרגע בחומרים שלי, ואיתו גם את כל צוות השחקנים והזמרים שעוזרים לו במסירות רבה, ולהראות גם להם את השיר הנפלא הזה של דודו, ולהגיד להם:

יש דברים ששווה להשאיר אותם ערומים בלי שום קישוט ובלי שום פרשנות פוליטית אקטואלית. מילים שיוצרות בראשך "גושי אימה", ומעמידות גם אותך בפני הגרדום הזה ששמו "החיים".

אודי בן סעדיה למד בימוי בחוג לתאטרון באוניברסיטת תל אביב. מחזות פרי עטו הוצגו בפסטיבל לתאטרון אחר בעכו, בתאטרון צוותא, הסמטה ותמונע בתל אביב. כתב בטור הסאטירי "בוקר טוב מעריב", ובעיתונים "חדשות" ו"העיר". פרסם סיפורים קצרים במוספים ספרותיים שונים וספר שלו יצא בהוצאת הקיבוץ המאוחד. בן קיבוץ אשדות יעקב. גר היום בבית דגן. משתדל לרוץ בשדות אם אפשר ולהביט על עצמו ועל העולם קצת מהצד. לפעמים זה כואב ולא מעט פעמים זה גם משעשע.