"אני מחפשת עבודה כאחות חודשים, ואין תקנים"

בזמן ש-1,500 צעירים שעברו הכשרה כאחים ואחיות לא מתקבלים לעבודה, האחיות בבתי החולים מתמוטטות ● אחות בבילינסון: "עוד לפני הקורונה היו 30 מטופלים על אחות אחת, אין לנו זמן להקשיב להם, הם מחכים שעות עד שהם משתוללים וזורקים חפצים" ● "אני מתה מעייפות, חודשים לא פגשתי את המשפחה, מקנאת במי ששובתת אבל ממשיכה לעבוד כי זאת שליחות" ● "תנו לנו לעבוד במקום לסגור את המדינה"

20/07/2020 09:59
מחאת האחים והאחיות, ארכיון (צילום: יונתן סינדל, פלאש 90)

בעיצומה של מגפת הקורונה פתחו היום (יום ב׳) האחים והאחיות בשביתה, וכחלק מכך הופסקה כל הפעילות הרפואית האלקטיבית, ובתי החולים וקופות החולים עברו לעבוד במתכונת חירום ושבת. השובתים אינם דורשים העלאה בשכרם, אלא הגדלה של מספר התקנים בבתי החולים וגיוסם לעבודה מידית של 1,500 אחים ואחיות מוסמכים, ושל סטודנטים בסוף לימודי הסיעוד.

השביתה פרצה על רקע מחסור קשה באחיות, שהחל לפני המגפה והחמיר לאחר שכ-1,000 אחיות הוצאו לבידוד, וכ-1,600 אחיות גויסו למחלקות הקורונה.

אולה נטור, סטודנטית שסיימה לימודי סיעוד, עובדת כבר 3 שנים כמזכירה בבית חולים בילינסון. "בחצי שנה האחרונה, לאחר כשכבר ידעתי בפועל את העבודה, ניסיתי להתקבל לעבודה כאחות, ובכל פעם אמרו לי שאין תקן. פניתי גם לשאר בתי החולים, שלחתי קורות חיים והתקשרתי שוב ושוב, אבל גם שם אין תקנים".

זה בגלל שלא עברת עדיין את מבחן ההסמכה הממשלתי?

"לא, זה לא העניין. יש לי חברים שכבר סיימו לימודי סיעוד והם עדיין מחפשים עבודה. המצב שלי טוב יחסית כי יש לי עבודה, אבל חברים שלי יושבים חודשים בלי עבודה ולא מתקבלים לעבודה בתור אחים. במצב של היום הם בבעיה רצינית.

"לא רק שבתי החולים לא מתעניינים בתעודה, אלא שחלקם מעדיפים אנשים בלי תעודות, כי לזה יש תקן. באחד מבתי החולים שאלו אותי באיזו שנה אני ואמרו לי, שחבל שאני בשנה האחרונה, ושאם הייתי בשנה שנייה היו לוקחים אותי כי הם מחפשים משרות סטודנט של אחיות, אבל לא משרות קבועות".

אם מחר בבוקר זורקים אותך למים ואומרים לך, את אחות, ברוכה הבאה, תתחילי לעבוד, את תסתדרי?

"בוודאי, וזה לא שלא צריכים. המערכת משוועת לאחיות, האחיות קורסות מסביבי ואני מתה לעזור להן. זה הזוי ומתסכל".

מחאת האחים והאחיות (צילום: יונתן סינדל פלאש 90)

מחאת האחים והאחיות, ארכיון (צילום: יונתן סינדל פלאש 90)

"אנחנו הופכות לרובוטים. יש לזה מחיר"

בזמן שיותר מ-1,000 אחים וסטודנטים נמצאים במצבה של נטור, ומשוועים להיכנס למערכת, אחים ואחיות שכבר עובדים מתלוננים על עומס בלתי אפשרי.

"המצב היה בלתי אפשרי עוד לפני הקורונה", מספרת הנא מסארווה, אחות במיון בבילינסון. "מדי יום הגיעו כ-300 אנשים למיון, ובמשמרת היינו בין 9 ל-11 אחיות. היו משמרות שהגענו למצב שאחות אחת טיפלה בשלושים מטופלים בו-זמנית.

"אנחנו עובדות בלי הפסקות, בלי זמן לאכול, בלי זמן לנשום, עומדות משמרת שלמה על הרגליים, בלי מנוחה פיזית, ולפעמים בלי זמן ללכת לשירותים. במצב כזה את הופכת לרובוטית, את עובדת בסרט נע, בלי שאת באמת יכולה להקשיב לאנשים ולהתייחס אליהם, ויש לזה מחירים קשים. כולם נענים, ואין מצב שיש חולה שלא מקבל מענה, אבל לפעמים הם צריכים להמתין שעות עד להשלמה של כל הבדיקות. העומס הוא לא רק אצלנו, אלא גם אצל הרופאים.

"אני זוכרת איכשהו את השמות והפנים של כולם, אבל לא יכולה באמת להקשיב להם. ואז יש דברים שמתפספסים. למשל, מגיע מטופל עם כאב בטן, ואי אפשר לדעת איזה סוג של כאב בטן יש לו בדיוק ומה עומד מאחוריו, אם אין לך זמן לשמוע אותו. מגיע מישהו עם התקף חרדה, עם דופק מהיר וכאבים בחזה, ואם לא תקשיב לו שתי דקות בשקט, אין שום סיכוי שתבין מה הסיפור שלו. אז בסוף מרוב לחץ אין זמן למיין את האנשים, וזה רק מגדיל את העומס על המערכת.

"לא מפתיע אותי שהמטופלים בתורים המטורפים האלה מאבדים את הסבלנות ומגיבים בזעם ובאלימות. גם אני הייתי מטופלת וחיכיתי עם המשפחה שלי שעות לבדיקות, אז אני יודעת איך זה. אנשים מחכים שעות לסי.טי ולאולטרה סאונד, איך הם לא יתרגזו? ואז אנשים מתחילים לצרוח, ולזרוק כיסאות, ולהטיח בנו טענות שאנחנו עלובות ולא מתפקדות ולא יעילות, ולקלל. זה קרה כאן מיליון פעמים, ואם לא היינו מזעיקים את האבטחה זה לא היה נגמר טוב.

"אנשים מחכים שעות לסי.טי ולאולטרה סאונד, איך הם לא יתרגזו? ואז אנשים מתחילים לצרוח, ולזרוק כיסאות, ולהטיח בנו טענות שאנחנו עלובות ולא מתפקדות ולא יעילות"

"כל הטירוף הזה היה לפני הקורונה, אבל החמיר. בגל הקודם העבירו אותנו לעבודה במשמרות של 12 שעות. כדי שלא תהיה הדבקה הפרידו אותנו לצוותים, כך שכל אחד עבד 12 שעות, ונח 12 שעות, שישה ימים בשבוע, משבע עד שבע.

"בנוסף, הייתי צריכה להיות זמינה להקפצות, כי היו כמה פעמים שבהם צוותים רפואיים נכנסו לבידוד, והייתי צריכה להחליף אותם. לפעמים הגעתי בהתנדבות רק כדי לא להפקיר את החברים שלי ואת החולים, ושתמיד יהיה שם מישהו".

אנשי הצוות הרפואי זיו נערכים לפני תרגיל המדמה את הטיפול בחולה הנגיף. יולי 2020 (צילום: David Cohen/Flash90)

אילוסטרציה, אנשי צוות רפואי נערכים לתרגיל המדמה טיפול בחולה קורונה. יולי 2020 (צילום: David Cohen/Flash90)

בזמן ההסגר דווח על ירידה של כ-50% בהגעה של חולים במצבי חירום לבתי החולים, זה לא הקל עליכם את העומס?

"קודם כל זה נכון וזה רע מאוד. אנשים חטפו שבץ מוחי והתקפי לב בבית ואחר כך הגיעו במצבים הרבה יותר קשים, ונשארו עם נזקים להרבה זמן. אבל זה לא הקל עלינו, כי הגיעו המון-המון אנשים עם קורונה ובעיקר אנשים עם חשד לקורונה, או אנשים בבידוד שלא יכלו לקבל לטיפול בשום מקום אחר חוץ מהמיון, וכל זה בזמן שהאחיות שלנו נכנסות ויוצאות מבידוד. אי אפשר לעבוד ככה".

איך המצב ותנאי העבודה שאת מתארת מסתדרים לדעתך עם הביצועים הטובים של מערכת הבריאות בישראל, תוחלת החיים הגבוהה והשיעור הנמוך יחסית של חולים קשים ומתים במגפת הקורונה?

"זו שאלה שמעסיקה אותי. אני מנחשת שזה קשור לאיכות העבודה של הצוותים, לרמה הגבוהה של הטיפולים, ולעובדה שאנחנו נותנים את הנשמה, נלחמים עד הסוף על כל חולה ולא מוכנים לחפף, גם כשהמערכת בקריסה. אבל היא בקריסה".

מסארווה, שעובדת בבילינסון כבר כ-10 שנים, היא עורכת דין בהכשרתה, אך  ממשיכה לעבוד כאחות, בשכר שמגיע לכ-10,000 שקל בחודש עם המון שעות נוספות. "אני אוהבת את מה שאני עושה", היא אומרת לי. "בית החולים הוא הבית שלי. לכאן אני שייכת וכאן אני נשארת, ואני עושה את זה בשמחה. אבל אני מרגישה שלא מעריכים את מה שאנחנו עושים, שמזלזלים בנו, מפקירים אותנו ולא נותנים לנו יד. אני חוזרת מהמשמרות סחוטה לגמרי, ללא כוחות לקום מהמיטה ולהגיע למשמרת הבאה. לא לקחתי חופשה מאז הקורונה".

הנא מסאלווה, אחות בבית החולים בילינסון (צילום: באדיבות המרואיינת)

הנא מסאלווה, בילינסון (צילום: באדיבות המרואיינת)

מסאלווה מתגוררת בפתח תקווה סמוך לבית החולים. את בני משפחתה שבטייבה היא לא ראתה מתחילת המגפה בפברואר ועד חודש יוני, ושוב בחודש האחרון. "זה גם העומס, וגם העובדה שההורים שלי מבוגרים ואני לא רוצה להביא אליהם את מה שאני נחשפת אליו בעבודה. אם יקרה להם משהו לא אסלח לעצמי.

"חשוב לי להבהיר דבר אחד: אני לא רוצה שיסגרו שוב את המדינה ולא צריך לעשות זאת. זה לא סביר שצעירים נשארים בלי עבודה, שאנשים בני 30 צריכים לחזור להורים כי אין להם כסף לשכירות, או שעסקים נסגרים ועצמאים נשארים בלי כלום. אני מוקפת באנשים במצב הזה, ואין בזה צורך", אומרת מסאלווה.

"בית החולים הוא הבית שלי. לכאן אני שייכת וכאן אני נשארת, ואני עושה את זה בשמחה. אבל אני מרגישה שלא מעריכים את מה שאנחנו עושים, שמזלזלים בנו, מפקירים אותנו ולא נותנים לנו יד"

"כל מה שצריך זה לתת לנו, למערכת הבריאות, לעבוד. אנחנו לא רוצים כסף, לא רוצים תוספות שכר, לא רוצים כרגע חופשות, רק רוצים שיאפשרו לצעירים שרוצים להיכנס לעבודה להתחיל לעבוד, ושייתנו לנו לעשות את העבודה שלנו ולטפל באנשים. זה אפשרי, תנו לנו לעשות את זה".

תגובות

ממשרד האוצר נמסר בתגובה: "האוצר תקצב כ-10 מיליארד שקל להתמודדות מערכת הבריאות עם מגפת הקורונה. במסגרת זו, 800 תקני סיעוד נוספו בחודשים האחרונים לתגבור בבתי החולים ומערך בריאות הציבור".

עד כה לא התקבלה תגובת משרד הבריאות לכתבה.