בעלות העסקים הקטנים שרואות במגפה הזדמנות

בתוך הגל העכור שהביא לקריסתם של עשרות אלפי עסקים קטנים בארץ, יש גם סיפורים אחרים, על כאלה שהצליחו להתגמש ולעשות התאמות למצב החדש ● ארבע נשים חולקות את טלטלת הקורונה העסקית שלהן, ומסבירות למה זה בכל זאת חשוב לצאת להפגין בבלפור

22/07/2020 12:03
אילוסטרציה (צילום: istockphoto/YurolaitsAlbert)

מבין החללים הרבים שהפיל המשבר הכלכלי, העצמאים תפסו את קדמת הבמה. הפיצויים שקיבלו בפעימות הראשונות היו מבישים, וגם הסיוע של הגל השני משאיר רבים מהם מאחור. החורים הגדולים מדי ברשת הביטחון הממשלתית, הפלו את העצמאים לרעה לעומת השכירים, שלפחות זכו לדמי אבטלה ששיקפו משהו מההכנסות שלהם בשנה וחצי האחרונות.

כך קרה שארגוני העצמאים נכנסו ללב התודעה הציבורית, הובילו את המחאות נגד הממשלה בתל אביב ובירושלים, וחלקם אף השיקו השבוע מרד מסים. מי שנולדו נשים נפגעו יותר: יצאו מהר יותר ממעגל התעסוקה וצפויות לחזור אליו אחרונות.

בתוך הגל העכור שהביא לקריסתם של עשרות אלפי עסקים קטנים, יש גם סיפורים אחרים, על כאלה שהצליחו להתגמש ולעשות התאמות למצב החדש. ארבע נשים חולקות כאן את טלטלת הקורונה העסקית שלהן: אחת הפסיקה את הפעילות בגלל הסיכון הבריאותי לקהל היעד, אחרת עברה למכירות מקוונות, לשלישית התעורר כשרון חבוי שהיה רדום, ורביעית נהנתה מעניין מחודש של לקוחות.

כל הארבע חברות בקבוצת "עצמאיות בפארק", שנוסדה לפני שנה וחצי ומונה כ-70 חברות, רובן בשכונות שפירא וקרית שלום בדרום תל אביב.

הבסיס שלהן הוא בית הצעירים הנמצא ברחוב קשת 49 בתל אביב, ומהשיחות איתן עולה תמונה של בהילות לקחת אחריות ולתפוס הזדמנויות שנבטו מהמשבר, יחד עם תקווה לצאת לדרך חדשה מבלי להביט אחורה בזעם. בתחילת השיחה עם שובל פרידריך, (32), אחת היוזמות של הקבוצה, היא ממליצה לי על ספרית שחברה בקבוצה, ובכך מבטאת חלק מהמודל שהעצמאיות האלה נשענות עליו.

בעוד שארגונים כמו השולמנים ולהב מכוונים לעבודה מול מקבלי החלטות וישיבות ליליות באוצר, העצמאיות מדרום תל אביב נפגשות פעם בחודש, ומנסות למנף את כוחן כקבוצה אחת עבור השנייה. פעם בכמה זמן כל אחת מהן מגרילה פתק של חברה אחרת בקבוצה, ומחפשת עבורה כיווני מכירות עד הפגישה הבאה.

בעוד שארגונים כמו השולמנים ולהב מכוונים לעבודה מול מקבלי החלטות וישיבות ליליות במשרד האוצר, העצמאיות של דרום תל אביב נפגשות פעם בחודש, ומנסות למנף את הכוח שלהן כקבוצה אחת עבור השנייה

"לא ניתן לאף אחת ליפול, אנו קונות אחת מהשנייה, ממליצות זו על זו, מגדילות לקוחות אחת לשנייה, וגם נתמוך אחת בשנייה אישית וכלכלית, תמיד ובמיוחד כיום, כולל עזרה בהגשת בקשות למענקים, סדנאות עם מנטור עסקי וסדנת מדיה חברתית. הקהילתיות חזקה כי יש לנו מחויבות אחת לשנייה", היא אומרת.

שובל פרידריך

שובל פרידריך

פרידריך עצמה היא סוכנת ביטוח, ולענף שלה הנגיף עשה טוב. "הקורונה הקפיצה לנו את העסקים. אנשים יותר ערניים לביטוחים ורוצים להוזיל עלויות, אז הם פונים אלי כדי לעשות סדר", היא מסבירה לי.

הקבוצה כוללת נשות תפאורה, שחקניות, מעצבות תכשיטים, בגדים ומוצרים, מדריכות כושר, בעלות חנות בגדים, מטפלות ברפואה משלימה, עורכת דין רואת חשבון ועוד. לדבריה, כ-60% מהחברות ספגו חבטה חזקה בהכנסות במשבר, ונאלצו לחשב מסלול מחדש.

25% דווקא נהנו מזריקת מרץ בעסקים, כמו המעצבות, בעלות חנויות הבגדים או התופרות, שהרוויחו לקוחות על חשבון הירידה בייבוא זול ממזרח אסיה, או העבירו פעילות לאון ליין. כך גם אלה שעוסקות בתיקון ובמכירת מחשבים. אצל כל השאר הקורונה לא שינתה דבר, לטוב או לרע, בין שהעסק שגשג לפני כן ובין שלא.

כל החברות בקבוצה אמהות, ופרידריך מנסה לאתגר את האפליה שהן חוות בשוק העבודה. "אני אמא ועובדת פחות שעות מאנשים ללא ילדים, אבל מסוגלת לתת יותר בשעות שלי". היא דתל"שית, במקור מנתניה, ומעידה על עצמה שכחניכת בני עקיבא לשעבר, רגילה לקהילה ושבטיות.

היא מברכת על קבוצות כמו השולמנים, אבל פחות מתחברת. "ככל שהעצמאים יתאגדו יותר כך זה ישרת אותנו. הקבוצה שלנו לא התחילה מכעס אלא מאהבה ורצון למקור של הזדהות. אנחנו עושות דברים ממקום חברתי ולא אינטרסנטי. אם אתה נותן, הרווח יבוא ממקור אחר. זה מעגל אנרגטי".

"הקבוצה שלנו לא התחילה מכעס אלא מאהבה ורצון למקור של הזדהות. אנחנו עושות דברים ממקום חברתי ולא אינטרסנטי. אם אתה נותן, הרווח יבוא ממקור אחר. זה מעגל אנרגטי"

היא מתארת במלים קודרות את החסכונות שבני דורה יפגשו בעתיד אם לא ידאגו לעצמם, נוכח הגירעונות האקטוארים בביטוח הלאומי ובחלק מקרנות הפנסיה.

במה שקשור לרשת הביטחון לעצמאים היא אומרת כך: "אם אנחנו לא נסיים את המערכה של הקורונה כשבסופה לעצמאים יהיו בדיוק אותן זכויות כמו לשכירים, כולל ימי מחלה והכל, או לחלופין שתשלומי הביטוח הלאומי ומס הכנסה שלנו ירדו בצורה דרמטית, אז אנחנו בבעיה. יש משהו נורא מעוות במצב שבו אנחנו משלמים אותו דבר ומקבלים הרבה פחות".

מחאת העצמאים בכיכר רבין, 11 ביולי 2020 (צילום: מרים אלסטר/פלאש90)

מחאת העצמאים בכיכר רבין, 11 ביולי 2020 (צילום: מרים אלסטר/פלאש90)

מפגשים של שמחה וריקוד

גילי כספי חוותה את הקורונה במובנה המלא, תעסוקתית ובריאותית. היא רקדנית עם רקע קלסי ומודרני בהכשרתה, ומשם עברה גם לפולקלור וריקודי בטן. "עם זה הגיעה הפרנסה באופן ספונטני", היא אומרת. "זה עבד טוב באירועים ומסיבות רווקות, ויצא לי להגיע גם לבתי אבות ולשמח אותם. הרגשתי שזה טוב, ולפני עשר שנים התחלתי לעשות מפגשים של שמחה וריקוד לקשישים, חולי דמנציה ואלצהיימר, וגם לאוכלוסיות של סיעודיים או אנשים עם צרכים מיוחדים.

זה אומר שכספי עוזרת לאוכלוסיות האלה לרקוד ולנוע בכיסאות גלגלים או במצבים המיוחדים אחרים, בניסיון להביא שמחה למחלקות שקשה בהן. כל מפגש כזה לובש צורה ומוזיקה אחרת, פעם סביב זמרים ישראלים, ופעם מוזיקה ערבית, דרום אמריקאית או לטינית, בשילוב מחולות ותלבושות.

"כשיש קצב ושמחה הם מקבלים הכל באהבה, אם אתה מביא חומרים נוסטלגיים, כמו אלביס או אולדיז, לתשושי נפש וחולי אלצהיימר, השירים מוציאים מהם דברים, פתאום הם מתקשרים, מחייכים ומגיבים".

"כשיש קצב ושמחה הם מקבלים הכל באהבה, אם אתה מביא חומרים נוסטלגיים, כמו אלביס או אולדיז, לתשושי נפש וחולי אלצהיימר, השירים מוציאים מהם דברים, פתאום הם מתקשרים, מחייכים ומגיבים"

כספי עובדת עם אוכלוסיות בסיכון גבוה, ואת הדבר הזה בדיוק הקורונה קטעה. עם הפתיחה של המשק אחרי הסגר, היא התחילה עבודה חדשה, כמפעילת תאטרון בשני גני ילדים. שילוב של סיפור עם תאטרון חזותי מחומרים ממוחזרים והפעלה תנועתית ומוזיקה. במקביל, היא הספיקה להגיע למפגשים בשני בתי אבות.

לרוע המזל, היא נדבקה בקורונה באחד מהגנים, וכתוצאה מכך גם בתי האבות שבהם ביקרה נכנסו לסבב בדיקות. היא הייתה צריכה לשאת את המתח והלחץ שכרוכים בהכנסת מעגלים שונים לבידוד ובדיקות. באורח פלא, איש לא נדבק, גם לא בן זוגה ושני ילדיה. כך קרה שהיא שוב מצאה עצמה בלי יכולת להתפרנס.

גילי כספי. לפני הקורונה קיימה מפגשים של שמחה וריקוד לקשישים, חולי דמנציה ואלצהיימר

גילי כספי. לפני הקורונה קיימה מפגשים של שמחה וריקוד לקשישים, חולי דמנציה ואלצהיימר

מענקי העצמאים שהיא קיבלה חושבו בהשוואה ל-2018, אבל דווקא בשנה הזו היא ילדה וכמעט שלא עבדה, כך שלמענק הראשון היא אפילו לא הייתה זכאית. היא ערערה לפקיד השומה, אבל הבינה שזה חסר סיכוי, שכן הוא עובד לפי ההוראות של משרד האוצר. המענק השני שהיא קיבלה הסתכם ב-1,200 שקל, ועכשיו היא מקווה שאולי קובעי המדיניות יתעשתו ויאפשרו להשוות את גובה המענקים גם להכנסות ב-2019.

היא קיוותה לצאת לסיור תצוגת תכלית בגנים במאי, כדי "לזרוע זרעים לשנה הבאה", אך הגנים היו סגורים, ככה שגם את הפעילות הזו התקשתה לשווק. מצד שני, אופי העבודה שלה עם קשישים לא יעבור ברשת. "העבודה הזו מלווה בהמון מגע ואביזרים, עכשיו מבקשים לבוא עם מסכה, אל תגעי אל תחייכי. אמרו לי 'תעשי להם משהו בזום', אבל רק לגרום להם לפתוח עיניים זה נס. להדליק להם טלוויזיה אפשר גם בלעדי".

עם זאת, היא מקווה שתוכל לחזור לעבוד עם אוכלוסיות בסיכון ועם ילדים. "גם העצמאים וגם המוסדות עושים עכשיו אתחול, ואני מקווה שבמקום כל הדלתות שנסגרו ייפתחו אחרות. אבל בינתיים זו רק תקווה, ובניגוד לאחרים שיכולים לעשות הסבה לעסק יותר אינטרנטי, אני בתחום של המפגש האנושי".

לצלול למטה ואז לברוח הצידה

זוהר סגל-גולן התברכה בידיים טובות ודחף לעבודה עם חומרים. הנגיף הצית מחדש את התשוקה הזו שאותה זנחה קצת ב-15 השנים האחרונות, כשעסקה בליווי התפתחותי לתינוקות והגיל הרך. היא למדה עיצוב תעשייתי במכללת הדסה, ואת התחום הזה שילבה מדי פעם במשחקים והפעלות בטיפולים שהעבירה. כשנולדו לה שני ילדים היא שמה את העיצוב בצד.

בשנים האחרונות חזרה ליצור, ולפני כמה חודשים השיקה את "צעצוע של רקמה", סדנאות תפירה לנשים וילדים. "זה התחיל במפגשים עם חברה, שכמו בסוג של מדיטציה היינו נפגשות ותופרות צעצועים ומוצרים מבד לילדים שלנו. אחרי שנה חשבתי איך למנף את זה, וככה נולד העסק".

במקביל, היא עבדה בסדנה ביתית בעץ, פירקה משטחים ועיצבה מוצרים, בין השאר משום שהחומר היה זמין, יחסית, בשכונת שפירא שבה היא גרה. "אבל אז באה הקורונה וקצת שמה ברקסים לתכניות", היא אומרת. "אבל אני חייבת לה תודה כי בזכותה קפצתי למים, והתחלתי ליצור בעץ ובבטון. אמרתי לעצמי שאין מצב שאני לא עושה כלום, וככה במרפסת של מטר על מטר התחלתי לעצב.

חלל העבודה שבו החלה לעבוד זוהר סגל-גולן בתחילת הקורונה

חלל העבודה שבו החלה לעבוד זוהר סגל-גולן בתחילת הקורונה

"כשפסח הגיע ואנשים חיפשו מתנות התחלתי לעשות דברים דקורטיביים, כמו מעמדים לטישו או אבנים עם מלים טובות. בימים אלה אני מפתחת ערכת DIY שאשלח בדואר עם סרטונים. הזמן בבית אילץ אותי למצוא עיסוקים, ומצאתי את עצמי יוצקת ויוצרת בטירוף. יצאו דברים מקסימים ואני ממשיכה למכור אותם".

מענק מהמדינה היא לא ביקשה. "אין לי מה לבקש, כי צריך להראות שנפגעו לך הכנסות מאשתקד. אבל אני התחלתי לשווק סדנאות רק חודשיים לפני הקורונה, זה ממש היה צריך להתחיל ונקטע. אני בונה את עצמי עכשיו וגם זה יחזור".

כלים בעיצובה של זוהר סגל-גולן

כלים בעיצובה של זוהר סגל-גולן

בימים אלה היא לומדת לשווק וזו אחת הסיבות שנכנסה ל"עצמאיות בפארק". בשיחה היא משדרת תחושה של דחיפות ליצירה ועשייה, בלי לחשוב יותר מדי על התמיכה שאותה לא ביקשה או על הפעילות שהושבתה. לדבריה, הנגיף אילץ אותה לתפוס את הרגע ולהזדרז.

"אני לא מתלוננת, הקורונה בשביל הייתה בעיטה, כמו קריאת השכמה 'תתעוררי, תקפצי ואל תחכי שיבואו הזדמנויות. השבועיים הראשונים אכן היו דיכאון. בעלי מורה וגם הוא היה בבית, אז עשינו מעין 'סטופ'. שנים חלמתי לעבור לחינוך ביתי ולא היה לי אומץ. אבל פתאום הייתה לי הזדמנות לטעום גם מזה. אפשר לשבת ולבכות, אבל זה לא המקרה שלי. קיבלתי מכה חזקה, כמו במערבולת בים, אי אפשר לצאת ממנה, אז מנסים לצלול ואז לברוח הצידה".

הנגיף הגיע והרחוב התרוקן

טל המדדי (31), מעצבת תכשיטים מעץ, (טלל'ס) למדה במכון הטכנולוגי בחולון, ובשנתיים וחצי האחרונות היא נמצאת ברחוב שבזי בנוה צדק, לוקיישן מנצח שעד לא מזמן, המה מתנועה ערה של קהל, שהמעות בכיסיו וגם הפניות הנפשית לשופינג.

"הרחוב הזה הוא נקודת מפתח בכל מסלול שתייר עושה בתל אביב. היו פה הדרכות וסיורים וקבוצות. מטורף, בייחוד באביב ובקיץ", היא אומרת. אבל אז הגיע הנגיף. "כשהתחיל הסגר, היינו בבית ולאט לאט העברתי את הפעילות לאון ליין, והמשלוחים התחילו לצאת מהבית שלי בשפירא. האתר התחזק, ובעל החנות שלנו לא לקח שכר דירה בתקופה הזו, ייאמר לזכותו".

טל המדדי בחנות שלה (צילום: הילה עידו)

טל המדדי בחנות שלה (צילום: הילה עידו)

לדבריה, אמנם המכירות ירדו ביחס להיקפים שהיו, אבל המעבר למכירות באינטרנט מאפשר לה להוריד עלויות ולגלגל את זה הלאה להוזלה בתמחור ללקוחות. "התחלתי להשקיע את הכסף של החנות באון ליין על קידום ממומן ופרסום. הייתה היענות גדולה והצלחתי להגיע להרבה אנשים מכל הארץ. בתור יוצרת זה מאוד נעים שיש מקום פיזי לפגוש לקוחות ולהראות את מגוון הדברים שאני עושה, אבל התקופה הזו מכריחה אותנו לעשות שינויים. כדי לכסות עלויות של חנות פיזית צריך למכור המון, וזה מתאפשר רק כשיש תנועה של אנשים. כשאין תנועה, זה רק לכסות עלויות, ואין אפשרות לשפע אלא רק יותר מתח של לסיים את החודש".

"בתור יוצרת זה מאוד נעים שיש מקום פיזי לפגוש לקוחות ולהראות את מגוון הדברים שאני עושה, אבל התקופה הזו מכריחה אותנו לעשות שינויים. כדי לכסות עלויות של חנות פיזית צריך למכור המון"

היא מתכננת לעזוב את החנות ברחוב הראשי של השכונה היקרה, ואולי לפתוח סטודיו קטן בשפירא. "החנות והסטודיו שלי בשבזי זה חלום שהתגשם, ועכשיו אני עוזבת אותו. עצוב לראות כאן הרבה שלטים להשכרה, אחרי שהרבה מעצבים עזבו. אז לקח לי קצת זמן להחליט על השינוי, וניסיתי לתת צ'אנס, אבל אין לדעת מה יהיה, כי גם יש מיתון ואנשים פחות רוצים לקנות.

"ההוצאות של החנות גדולות, אפילו שבעל הבית עשה לנו הנחה, ששלושה חודשים לא שילמנו ארנונה ובנוסף לזה לא היו הוצאות על שתי עובדות החנות שיצאו לחל"ת. אני שותפה בהשכרת הנכס עם מעצב משקפי שמש. יכול להיות שהשותף יישאר, אבל אני מתייעלת ועוברת לפעילות באתר, כי זה יותר מתאפשר במציאות החדשה.

מבט על שכונת נווה צדק בתל אביב (צילום: Miriam Alster/FLASH90)

מבט על שכונת נווה צדק בתל אביב (צילום: Miriam Alster/FLASH90)

"המעבר הזה יאפשר לי להוריד מחירים ולתת משלוחים חינם, כך שיותר אנשים יוכלו לרכוש ממני. יש מיליון מובטלים בארץ וצריך להיות קשובים לזה. בנוסף, באון ליין גם הרווחיות גדולה יותר, כי ההוצאות קטנות יותר, ככה שאמנם הירידה בהכנסות מאוד משמעותית, אבל הצלחתי לשמור על איזשהו רווח".

לדבריה, קיבלה סכום מצחיק על כל התקופה. "מתחילת מרץ עד עכשיו קיבלתי פחות מ-5,000 שקל, כאשר המחזור שלי ירד לשליש בהשוואה לאשתקד. המענק הראשון חושב לפי 2018, כשאז רק פתחתי את החנות והיו הרבה הוצאות ופחות רווח, אז קיבלתי 3,000 שקל ובמענק האחרון עוד איזה 920 שקל. תודה".

"מתחילת מרץ עד עכשיו קיבלתי פחות מ-5,000 שקל, כאשר המחזור שלי ירד לשליש ממה שהיה בתקופה המקבילה אשתקד"

למרות היעדר התמיכה, המדדי משדרת תקווה ופתיחות לתנאים המאתגרים של המשק. היא סומכת על הקהל שידע להעריך את היצירה שלה. "כן, הייתי בבלפור במוצ"ש. אני לא אדם של מחאות והפגנות, אבל זהו. יש כרגע עולם חדש וכשורדים אין מקום לאמנות, אבל זה חשוב ושומר על הנפש שלנו ועל שמחה ואופטימית, וזו הסיבה שאני ממשיכה לעשות את האמנות שלי.

"אני מאמינה שהקולגות שלי ואני נמשיך לעשות מה שאנחנו הכי טובים בו ושימצאו את הדרך להתפרנס, ושגם הקהל יבין את הערך של צריכה בשוק מקומי מעבודת יד, לעומת החלופה של לקנות מייצור בחו"ל. לייצר מקומי ולפרנס אנשים מהעם שלך זה דבר שהוא מאוד מרגש ובעל ערך, ואני מקווה שזה ימשיך ככה".

התנגשות בין המפגינים למשטרה במהלך המחאה בבלפור, ב-18 ביולי 2020 (צילום: Olivier Fitoussi/Flash90)

התנגשות בין המפגינים למשטרה במהלך המחאה בבלפור, ב-18 ביולי 2020 (צילום: Olivier Fitoussi/Flash90)