אירוע גאווה מצומצם בירושלים בעקבות מגבלות הקורונה, יוני 2020, אילוסטרציה, למצולמים אין קשר לנאמר בכתבה (צילום: Olivier Fitoussi/Flash90)
Olivier Fitoussi/Flash90

אפקט הקורונה בהסגר היינו חופשיים בפעם הראשונה

"הבידוד עצמו לא הפריע לי, כי אני רגילה להיות סגורה בחדר שלי" ● "ככה חייתי בבית כל השנים, לא קיבלו אותי ולא היו לי חברים" ● "שמתי קעקועים בזהב על הפרצוף, ואייליינר בעיניים. חשפתי את הצד הנשי שלי שאסור היה לי לחשוף בבית" ● צעירים להט"בים בסיכון, שנתקעו בבידוד עם צוות ההוסטל שלהם, הצליחו למצוא את הצדדים היפים של הריחוק החברתי והקרבה זה לזה ● כעת הם יוצאים לראשונה לעולם שבחוץ

לפני שבועיים אמור היה סאלם, צעיר בדואי גאה בן 21, לצאת לחיים עצמאיים. הוא מצא עבודה כמלצר בבית קפה, שכר דירה בתל אביב ותכנן להיפרד מחבריו להוסטל שבו התגורר מאז ברח מבית הוריו שבדרום הארץ. אלא שאז התגלה כי אחד הצעירים השוהים שם אובחן כחולה קורונה, וההוסטל כולו נכנס לבידוד.

הוסטל "אבני דרך" הוא ביתם של 14 צעירים וצעירות בני 18-25, מאוכלוסיית הלהט"ב, שמופעל על ידי עמותת אותות בתמיכת משרד העבודה והרווחה.

זה נראה כמו בית לכל דבר שממוקם בחולון, ובו חדרי שינה, סלון, מטבח וגינה. ואם שבועיים בידוד זו משימה לא פשוטה בכל בית רגיל, הרי שלנעול יחד חבורה של צעירים במצב משברי, עם שני אנשי צוות, יכול להפוך לאתגר של ממש.

"מאוד כעסתי על הבחור שחלה ושבגללו התכניות שלי נהרסו. הייתי כבר אמור להתחיל חיים חדשים, וברגע אחד הרגשתי שאין לי שליטה על החיים שלי", מספר לי סאלם, בשיחת טלפון שבה הוא מבקש להתראיין בשם בדוי.

בתוך כמה דקות הוא גורם לי לדמוע. צעיר צנוע, שנון וכובש, שנולד למציאות לא אפשרית, אך נותר בה תמים ואופטימי. כמו צעירים חוסים רבים אחרים, סאלם נזהר שלא לעורר את זעם משפחתו, שממנה ספג אלימות עד שנאלץ לעזוב.

היציאה של סאלם מהארון נכפתה עליו כבר בגיל 15, כאשר בני משפחתו המורחבת מצאו את יומנו האישי, וגילו בו את נטייתו המינית.

"במשפחה שגדלתי בה, ובחברה הבדואית בכלל, אסור היה לי להיות שונה מאחרים. אסור היה לי לדבר בצורה שונה, להתלבש בצורה שונה או לשמוע מוזיקה אחרת. השתדלתי לשמור בסוד את מי שאני באמת, אבל בני הדודים שלי חשדו בי. הם חיפשו ומצאו את העדויות לכך שאני הומו, הרביצו לי ואיימו על חיי.

"הבטחתי להם שאני אשתנה, ועד גיל 18 המשכתי להסתיר את מי שאני באמת. אבל אז שוב החלו החשדות והאיומים, ופשוט ברחתי מהבית".

"השתדלתי לשמור בסוד את מי שאני באמת, אבל בני הדודים שלי חשדו בי. הם חיפשו ומצאו את העדויות לכך שאני הומו, הרביצו לי ואיימו על חיי. הבטחתי להם שאני אשתנה, ועד גיל 18 המשכתי להסתיר את מי שאני באמת"

תחילה הגיע סאלם למקלט החירום הגג הוורוד, שמפעילה עמותת אותות לצד מסגרות להט"ביות אחרות, כמו בית דרור, הוסטל לבני נוער עד גיל 18 ודירות מעבר לצעירים טרנסג'נדרים. בתהליך שעבר באבני דרך, הוא הצליח לחדש את היחסים עם הוריו אחרי שבעה חודשים של נתק, והם נמצאים היום בקשר רציף.

את דנה (שם בדוי), צעירה טרנסג'נדרית בת 22 מהצפון, הבידוד תפס בתהליך של שינוי והתאמה מגדרית, כשהניתוח שלה נדחה שוב. בקול שבור היא מספרת לי שלפני שנה הגיעה לאבני דרך בעקבות אלימות שסבלה ממנה בבית הוריה.

"נולדתי כבן, אבל מאז שאני זוכרת את עצמי הייתי סקרנית ועדינה. בני המשפחה הביולוגית שלי לא קיבלו אותי והתעללו בי פיזית ונפשית", היא מספרת.

"הבידוד עצמו לא הפריע לי כי אני רגילה להיות סגורה בחדר שלי, ככה חייתי בבית במשך כל השנים. לא קיבלו אותי בבית הספר ולא היו לי חברים.

"בתוך בית הורי, החדר שלי היה המקום היחיד שעוד היה איכשהו בטוח. אבל הדחייה של הניתוח שברה אותי ולא הפסקתי לבכות במשך ימים".

הוסטל אבני דרך לנוער להט"בי בחולון
הוסטל אבני דרך בחולון

לבנות סדר יום בהוסטל

בתוך השיחות עם החוסים במצב רגשי מורכב, ניכר החוסן של הצוות שמלווה את הצעירים 24 שעות ביממה, 7 ימים בשבוע, בתקופת ההכנה לחיים האמיתיים.

"מהרגע שנודע לי שצריך להיכנס לבידוד, ארזתי את התיק, נכנסתי לאוטו והגעתי לעשות את הבידוד ביחד עם הצעירים", מספר אלעד אהרון, בן 40 מתל אביב, שעובד כמדריך בהוסטל. "הצטרפה אלי הרכזת, ויחד היינו צריכים לבנות סדר יום, כדי לשמור על תפקוד ההוסטל ולאפשר לצעירים לחזור לשגרה מיד לאחר מכן".

בפוסט שפורסם בעמוד ההוסטל בפייסבוק ביקש הצוות את תמיכת הציבור:

"זה יכול להיות מאוד לא קל בבידוד, ונשמח לכל עזרה אפשרית – אוכל שווה, פינוקים, משחקים או כל דבר משמח ומעניין שעולה על רוחכם ויכול לעזור לצעירים/ות שלנו להעביר את הזמן".

"היה מרגש לראות את התגייסות למען הצעירים, לא רק בקהילה הלהט"בית אלא גם בקהילה המקומית של חולון ואנשים רבים אחרים", מספר צחי אברהם, מנהל אבני דרך. "הצעירים הרגישו שלמרות שאין להם עורף משפחתי, יש להם עורף קהילתי. הם הרגישו שרואים אותם, שהם לא שקופים, וזה חיזק אותם מאוד".

"היה מרגש לראות את ההתגייסות של הקהילה למען הצעירים, לא רק הקהילה הלהט"בית אלא גם הקהילה המקומית של תושבי חולון. הצעירים הרגישו שלמרות שאין להם עורף משפחתי, יש להם עורף קהילתי"

"בכל יום קיבלנו משהו מפנק אחר. שלחו לנו פיצות, וסושי ומגש קינוחים. ואלה דברים שהצעירים שלנו לא יכולים להרשות לעצמים בחיי היומיום", מוסיף אלעד.

צוות המדריכים והמתנדבים בהוסטל אבני דרך לנוער להט"בי בחולון
צוות המדריכים והמתנדבים בהוסטל אבני דרך בחולון

למרות שהצעירים לא משלמים על המחיה שלהם בהוסטל, הם מתחזקים את הבית באמצעות תורנויות ונמצאים במסגרת תעסוקתית. העבודה של חלקם נפגעה במשבר הקורונה. רבים מהם גם מגיעים עם חובות שצברו מול חברות השירות (כמו חברות סלולר), או חובות משפחתיים שהוטלו עליהם בלא ידיעתם.

הצוות, שמורכב ממנהל, רכזת, עובד סוציאלי, אם בית, מדריכים ובנות שירות, עוזר להם במציאת עבודה, התנהלות כלכלית וחידוש הקשר עם המשפחה, ותומך בהם רגשית. "אנו מלמדים אותם להסתכל למציאות בעיניים, להתמודד עם חובות שלא ייעלמו אם נתעלם מהם, למשל. הם לומדים כאן כישורי חיים בסיסיים, כמו לשלם חשבונות ולהתכונן לראיון עבודה, ויש לנו אפילו קורס בישול", מספר צחי.

"אנחנו מלמדים אותם להסתכל למציאות בעיניים, להתמודד עם החובות שלא ייעלמו אם נתעלם מהם. מלמדים אותם כישורי חיים בסיסיים כמו איך לשלם חשבונות ואיך להתכונן לראיון עבודה, ויש לנו אפילו קורס בישול"

בתקופת הבידוד, אלעד, פרמדיק בהכשרתו, העשיר את הצעירים בקורס עזרה ראשונה, שהעביר להם בכל יום. "במהלך הבידוד למדתי דברים שלא שמעתי עליהם בחיים, וגיליתי על האנשים בהוסטל דברים שלא ידעתי קודם", מספר סאלם. "נפתחנו ונחשפנו יותר, גם אחד כלפי השני וגם בפני המדריכים. פתאום יכולתי לראות גם אותם כאנשים, ולא רק כמישהו שמלמד אותי איך לחיות".

ודנה מוסיפה: "מכיוון שכל החיים חייתי בסביבה שמכה אותי ומקטינה אותי, אני שמחה להיות במקום שמקבל אותי, ולהיות עצמי. למרות שבהתחלה היה לי קשה להיפתח, היום אני יודעת שזו סביבה אוהבת ודואגת, שעוזרת לי גם לקבל את עצמי. היום יש לי יותר כוחות להתמודד עם התהליך שאני עוברת".

אירוע גאווה במתכונת קורונה בירושלים, יוני 2020, למצולמים אין קשר לנאמר בכתבה (צילום: Olivier Fitoussi/Flash90)
אירוע גאווה במתכונת קורונה בירושלים, יוני 2020, למצולמים אין קשר לנאמר (צילום: Olivier Fitoussi/Flash90)

את היום האחרון לבידוד חגגו הצעירים בצעידה על מסלול בתחפושות, על פי המסורת של הקהילה הלהט"בית בניו יורק. "הרגשתי כל כך חופשי, כמו שלא הרגשתי אף פעם", מתלהב סאלם. "שמתי קעקועים בזהב על הפרצוף, ואייליינר בעיניים. חשפתי את הצד הנשי שלי שאסור היה לי לחשוף במקום שממנו באתי.

"השבוע אני אמור לעזוב את ההוסטל, ואני אמור להיות לחוץ מזה, אבל אני מרגיש רגוע. אף פעם בחיים לא קניתי לעצמי אוכל, ואף פעם לא שילמתי שכר דירה. אבל החונכת האישית שלי עוזרת לי להירגע, ולא לפחד מהעולם שם בחוץ".

אני שואלת את סאלם מה החלום שלו.

"אני לא יודע כמה זמן עוד יצא לי לחיות על כדור הארץ, ואני ממש רוצה להקים משפחה ושתהיה לי בת כדי לתת לה את מה שלא היה לי בחיים", הוא אומר.

את אותה השאלה אני מפנה לדנה, שלא חידשה את הקשר עם המשפחה שלה, וכעת נמצאת בשנת שירות. היא מספרת שהיא חולמת לסיים את הליך ההתאמה המגדרית ולמצוא עבודה. "אני יודעת כמה זה קשה לטרנסג'נדרית, ומקווה להתפרנס ממשהו שאני אוהבת. בהמשך אולי אלמד משהו שקשור לאומנות".

הוסטל אבני לנוער להט"בי בחולון
הוסטל אבני דרך בחולון

קורת גג וליווי רגשי

המאמצים שנעשים במסגרות לצעירים ולבני נוער שמפעילה עמותת אותות, במטרה לספק לזקוקים לכך קורת גג וליווי רגשי, גוברים בתקופת הקורונה, שמאתגרת את כל המסגרות. בנוסף על המסגרות הלהט"ביות, העמותה מפעילה כ-30 מסגרות ופתרונות דיור לכ-2,300 צעירים ובני נוער בפריסה הארצית.

"במשך כל התקופה הזו, מקלטי החירום והמסגרות שלנו המשיכו לקלוט צעירים ובני נוער בלי לשאול שאלות", אומר אלון ברמי, מנהל תחום קהילה ושותפויות בעמותת אותות, "ואנו רוצים לשפר את המערך שיעזור לנו לבודד את החוסים החדשים במסגרות מתאימות, כדי לשמור על אנשי הצוות והחוסים האחרים.

"אנחנו מקבלים מימון ממשרד הרווחה, אבל נעזרים גם בתרומות של קרנות, עסקים ואנשים פרטיים כדי להעניק לחוסים את המענה והטיפול הטובים ביותר". לפניות, תרומות ופרטים נוספים, ניתן להיכנס לאתר העמותה otot-il.org.il.

אילסוטרציה, שוטרים מאבטחים את אירוע הגאווה בירושלים, יוני 2020 (צילום: Olivier Fitoussi/Flash90)
אילוסטרציה, שוטרים מאבטחים את אירוע הגאווה בירושלים, יוני 2020 (צילום: Olivier Fitoussi/Flash90)
עוד 1,192 מילים
סגירה