טרגדיה, לא יותר מזה

"אין כפרה לדם הנקי שנשפך", כתב השופט אהרון משניות בפסק הדין שזיכה שניים ממשתתפי הלינץ' בהבטום זרהום באוקטובר 2015 ● אבל יש כפרה, מתברר ● היא נקראת "הגנה עצמית מדומה" ומתבססת על מתן לגיטימציה לאזרחים שהחליטו לקחת את החוק לידיהם, ו"לנטרל" אדם שהם חשבו למחבל ● וכך בית המשפט נותן לגיטימציה להלוך המחשבה שהניע, בגירסתו הקיצונית, גם את אלאור אזריה ● פרשנות

תיעוד מותו של הבטום זרהום במצלמות האבטחה של התחנה המרכזית בבאר שבע (צילום: צילום מסך)
צילום מסך
תיעוד מותו של הבטום זרהום במצלמות האבטחה של התחנה המרכזית בבאר שבע

את החלק הארי של הקריירה המשפטית שלו עשה השופט אהרון משניות במדי צה"ל. הוא שירת בשירות קבע בפרקליטות הצבאית, מונה לשופט בבתי דין צבאיים, והתקדם עד לתפקיד נשיא בית המשפט הצבאי לערעורים באזור יהודה ושומרון – בית משפט המיועד לנאשמים פלסטינים, לא לחיילי צה"ל. הוא פרש מצה"ל לפני שבע שנים בדרגת אלוף-משנה, ומזה כארבע שנים הוא מכהן כשופט בבית המשפט המחוזי בבאר שבע.

השופט אהרון משניות (צילום: צילום מסך / יוטיוב)
השופט אהרון משניות (צילום: צילום מסך / יוטיוב)

לא יהיה זה מוגזם לומר שמשהו מהתפיסה של החיים כאירוע צבאי מתגלגל, ממשיכה ללוות את השופט משניות גם במסלול האזרחי של הקריירה השיפוטית שלו. התיק הגדול הראשון שנחת על שולחנו בבית המשפט המחוזי הוא כתב האישום נגד מבצעי הלינץ' בהבטום זרהום, אזרח אריתראה, דקות אחדות לאחר פיגוע ירי בתחנה המרכזית בבאר שבע, באוקטובר 2015.

ארבע שנים עסק השופט משניות בתיק, שהגיעו לסיומן השבוע, עם פסק הדין שבו זיכה שניים מהנאשמים בלינץ', וזאת אף שהוכח מעבר לכל ספק כי הם תקפו את זרהום, בעטו בגופו ובראשו והשליכו לעברו ספסלים.

משניות זיכה אותם מחמת הספק נוכח היסוד הנפשי שלהם, ונוכח מה שהוא הגדיר "הגנה עצמית מדומה". שני נאשמים נוספים הורשעו בהסדר טיעון לפני כשנה וחצי, ונגזרו עליהם עונשים שבין 100 ימי עבודות שירות לארבעה חודשי מאסר בפועל. קצין הביטחון, שהירי מאקדחו היה זה שהרג את זרהום, לא נחקר באזהרה ולא היה בין הנאשמים שהועמדו לדין.

"הגנה עצמית מדומה"

הכרעת דינם של הנאשמים 2 ו-4, החייל יעקב שמבה וקצין שב"ס רונן כהן, היא מסמך קשה לקריאה. היא מתארת מציאות ישראלית קיצונית – הפיגוע בבאר שבע אירע בשיאו של גל "טרור הבודדים" ברחבי הארץ ובשטחים – אך גם תודעה חברתית קולקטיבית מזעזעת, שלפיה כל מקום בישראל הוא שדה קרב.

כל אתר במרחב הציבורי הוא אתר קרב, ובהתאמה – כל אזרח הוא חייל שעשוי להיות מגויס בכל דקה למשימה לשמירת הביטחון. וגם – כל אדם זר, בלתי מוכר הוא חשוד או אף אויב. אין יותר תודעה אזרחית. יש רק מלחמה. כולנו במדים, גם כשאנחנו בבגדים אזרחיים.

השופט משניות משרטט בהכרעת הדין את תודעתם הסובייקטיבית של הנאשמים, במהלך אותן 18 דקות של אימה בתחנה המרכזית בבאר שבע, שבמהלכן חשבו בטעות כי זרהום הוא מחבל או אחד המחבלים בפיגוע, וביצעו בו מה שניתן לתאר רק כלינץ' אלים. עם זאת, דו"ח הנתיחה הפתולוגית קבע בפירוש כי לא התקיפות הללו הביאו למותו, אלא הירי שירה לעברו קצין הביטחון של התחנה המרכזית, שהיה ככל הנראה הראשון לזהותו באופן שגוי כמחבל.

אך לצד תיאור תודעתם של אחרים, חושף השופט משניות בהכרעת הדין גם את תודעתו שלו. זה בא לידי ביטוי באופן כמעט אגבי, בבחינת המילים שלו, המוכרת לעייפה מתיאורים המוצמדים בדרך כלל לפלסטינים.

"הבטום זרהום נפח את נפשו בייסורים, על לא עוול בכפו", פותח משניות את הכרעת הדין, "לאחר שנפגע במהלך פיגוע טרור". הניסוח הזה הוא על גבול ההונאה: זרהום אכן נפגע בזמן שהתרחש פיגוע טרור, אך הוא לא נפגע על ידי טרוריסט, אלא על ידי אזרחים ישראליים.

"הבטום זרהום נפח את נפשו בייסורים, על לא עוול בכפו", פותח משניות את הכרעת הדין, "לאחר שנפגע במהלך פיגוע טרור". הניסוח הזה הוא על גבול ההונאה: זרהום לא נפגע על ידי טרוריסט, אלא על ידי אזרחים ישראליים

"אדם חף מפשע מצא את מותו", כותב השופט תוך שהוא מאפשר לתת-מודע שלו לפרוץ אל הנייר. זרהום, מתברר, "נקלע שלא בטובתו לתחנה המרכזית" בעת שהמחבל מהנד אלעוקבי ירה למוות בחייל עומרי לוי. זרהום "היה אדם תמים, חף מפשע, ודמו זועק מן האדמה. אין כפרה לדם הנקי שנשפך", כותב השופט.

אבל יש כפרה, מתברר. היא נקראת "הגנה עצמית מדומה" והיא מתבססת כל כולה על מתן לגיטימציה מצד בית המשפט לאזרחים שהחליטו לקחת את החוק לידיהם, ו"לנטרל" אדם שהם חשבו למחבל.

האם הייתה סיבה כלשהי לטעותם, מלבד היותו שחור עור? כנראה שלא. אך בית המשפט מכשיר את תודעתם הגזענית באמצעות סיפור הכיסוי שעניינו היסוד הנפשי. וכך, מבלי להרגיש, בית המשפט נותן לגיטימציה להלוך המחשבה שהניע, בגירסתו הקיצונית, גם את אלאור אזריה, שירה והרג מחבל כפות, לטענתו מתוך תחושת סכנה שחש באופן סובייקטיבי.

גיבורים בסרט אקשן

פיגוע הטרור החל בכדורים שירה אלעוקבי לעבר החייל עומרי לוי, ושהרגו אותו. קולות הירי גרמו למהומת אלוהים, אנשים החלו צורחים ורצו לכל עבר, ובכללם זרהום שנמלט לעבר אזור דוכני המכירות בתחנה.

הבטום זרהום (צילום: פייסבוק)
הבטום זרהום (צילום: פייסבוק)

בעת שזרהום זחל על ברכיו, הבחין בו קצין הביטחון של התחנה, שהחליט כי זהו המחבל, ויחד עם אנשי ביטחון נוספים שהיו במקום – החלו לירות לעבר זרהום. הוא נפגע בפלג גופו העליון והתחתון, ונפל על הרצפה מתבוסס בדמו, אך היה עדיין בחיים.

קהל רב החל להתאסף סביבו, נשמעו צעקות שהלהיטו את הרוחות כי זהו המחבל, וחלק מהאנשים ניסו לפגוע בו. בשלב הזה, כשהיה ברור שזרהום חסר אונים, הגיע הנאשם דוד מויאל, הרים בידיו ספסל שהיה בסמוך והטיח אותו בכוח בגופו של זרהום. הנאשם יעקב שמבה, שהיה אז חייל בחטיבת גולני, בעט בזרהום בחוזקה. הנאשם אביתר דמרי בעט בחוזקה בראשו.

שוטרי יס"מ הרחיקו את הקהל מזרהום, אך כעבור דקות אחדות הגיע קצין שב"ס רונן כהן, וביחד עם אנשים נוספים שוב השליכו ספסל אל פלג גופו העליון של זרהום, ששכב על הקרקע. כהן גם הוסיף בעיטה בראשו. אדם אחר חבט בראשו של זרהום באמצעות קת רובה.

אז כיצד זוכו החייל שמבה וקצין שב"ס כהן? הנה הסיפור שסיפרו בחקירתם ובבית המשפט. בסרט שהם היו בו (ככל שהוא מתאר באופן אותנטי את תודעתם במהלך האירוע) הם משחקים בתפקיד הגיבור בסרט אקשן, כשללא התראה מוקדמת נקלע כל אחד מהם לשדה קרב, וגורלם של כל האנשים בסביבה מוטל על כתפיהם.

שמבה העיד כי ירד מהאוטובוס בתחנה המרכזית, שמע את קולות הירי ומיד הבין שמדובר בפיגוע, דרך את הנשק ורץ לכיוון קולות הירי. הוא ראה אנשים מכים את זרהום, ומיד היה ברור לו שזהו המחבל. החלטתו לבעוט בזרהום ולא לירות בו הייתה, לטענתו, מתוך מניעים הומניים. "בעטתי בו כי הוא כבר היה פצוע אז לא רציתי לירות בו סתם עוד כדור אם אפשר לנטרל אותו בלי להשתמש בנשק חי".

החלטתו של שמבה לבעוט בזרהום ולא לירות בו הייתה, לטענתו, מתוך מניעים הומניים. "בעטתי בו כי הוא כבר היה פצוע אז לא רציתי לירות בו סתם עוד כדור אם אפשר לנטרל אותו בלי להשתמש בנשק חי"

כשכהן השליך ספסל לעבר גופו של זרהום, הבחין שמבה שזרהום זז. "פחדתי שהאריתראי מנסה להוציא נשק, אז רצתי אליו ובעטתי בו בפלג גוף העליון שלו", אמר בחקירתו במצ"ח, ובבית המשפט הוסיף: "זה שבן אדם שוכב על הרצפה לא הופך אותו למנוטרל".

החייל מחטיבת גולני פעל, אם כך, לפי סיפורו שלו, בקור רוח מוחלט, מתוך קבלת החלטות שקולה ובמטרה לשמור על שלומם של כל הסובבים. שום קשר ללינץ', לתאוות נקם, לסערת רוחות. ובכן, לא בדיוק. "חלק מזה היה מכעס, אבל ההחלטה לבעוט בו הייתה בעקבות התזוזה והחוסר ריכוז של האנשים", העיד. "צעקתי עליו כי כעסתי, אך בין הכעס לפעולה שעשיתי נגדו אין ולא כלום".

ניכר ששמבה עבר הכנה מדוקדקת לפני שעלה להעיד בבית המשפט. "באתי כלוחם, באתי במטרה אחת. מההתחלה ועד הסוף תפקדתי כלוחם. עשיתי את התפקיד שלי בצורה הכי טובה שהצלחתי לעשות".

"טעות טראגית בזיהוי"

כהן, קצין שב"ס, היה בסמוך לתחנה המרכזית, שמע קולות ירי, הבחין באנשים נמלטים מהתחנה וצועקים שהיה פיגוע. הוא זינק מהרכב והחל לרוץ לכיוון התחנה, לדבריו כדי לסייע בפינוי פצועים.

קצין השב"ס רונן כהן (צילום: צילום מסך, וואלה!)
קצין השב"ס רונן כהן (צילום: צילום מסך, וואלה!)

כשנכנס לתחנה הבחין באנשי ביטחון מכוונים נשק לעבר פצוע שהיה על הרצפה. "ואז", סיפר בבית המשפט, "החל צרור יריות ומה יש לי נתק במוח… אני זוכר שהיו צרחות כמו במלחמה של דם וירי וסכנה לחיים שלי". מאותו רגע, העיד כהן, הוא "פעל כמו אוטומט".

בחקירתו במשטרה הכחיש שהכה את זרהום, אך כשעומת עם הסרטונים ממצלמות האבטחה, אמר: "זה לא האדם שאני וזה לא מי שחונכתי וחוץ מלהצטער ולבקש סליחה מכולם… לא ידעתי שהוא חף מפשע". את השלכת הספסל לעבר זרהום הסביר כהן בכך שהיה צורך "לקבע אותו על מנת שלא יזוז".

בבית המשפט הוסיף: "אני באתי לעשות דבר חיוני ונחוץ למען הקהילה וקיבלתי כתב אישום. אני לא טוען שמגיעה לי הוקרה או צל"ש, כי בסופו של דבר התברר שדובר באדם חף מפשע, תמים שבא לעשות אשרת עבודה, וזה כאב לב אחד גדול, אבל לתפיסתי ולהבנתי כשמדובר במחבל ככה אמור לפעול וככה אני אמור להתנהג. בדרך שבה אני התנהלתי לא טעיתי… הטעו אותי, לא טעיתי".

השופט משניות קבע כי לא ניתן "להתעלם מההקשר של האירוע לאירועי הטרור התכופים שאירעו במדינה באותם ימים, ולהשלכות שיכולות להיות לכך על מצב התודעה של המעורבים באירוע".

לכן, קבע בית המשפט, לא ניתן לשלול את הטענה שהבעיטה שבעט כל אחד מהנאשמים בגופו של זרהום נועדה "למנוע סכנה מיידית שנשקפה ממנו בשל תנועות ידיו". זהו פשוט מקרה של "טעות טראגית בזיהוי".

טרגדיה, לא יותר מזה, מסכם השופט, ומסיים, כמה הולם, באמירה שקרית אחת אחרונה: "המנוח נפל אף הוא קורבן לטרור שהשתולל בקרבנו באותם ימים".

עוד 1,318 מילים
סגירה