מחאה צריכה לשבש את הסדר ולהראות את הציצים לפוריטנים

ההפגנות בבלפור, 18 ביולי 2020 (צילום: אוליבייה פיטוסי/פלאש90)
אוליבייה פיטוסי/פלאש90
ההפגנות בבלפור, 18 ביולי 2020

ימים של הרהורים וחרדות. אני רואה את המחאה בבלפור מתפתחת, מתפשטת וצוברת תאוצה, ונזכרת במחאת 2011 והמפלה הכואבת, שבאה בעקבות מה שנחשב עד היום כ"אם כל המחאות".

במישור הרגשי אני מגוייסת ומגיעה לבלפור בכל הזדמנות, אולם במישור הלוגי אני במתח מתמיד וחשש בלתי פוסק שנמעד ונאבד מומנטום, כמו אז בקיץ 2011.
כבר חודשים אני זועקת באצבעותי על מקלדת הטוויטר "רק בלפור" ומסבירה לכל מי שרק מוכן לשמוע שמחאה בתל אביב לא מפריעה למי שגר במבצר מאובטח בירושלים.

במישור הלוגי אני במתח מתמיד שנמעד ונאבד מומנטום, כמו אז, בקיץ 2011. חודשים אני זועקת באצבעותי על מקלדת הטוויטר "רק בלפור", ומסבירה שמחאה בת"א לא מפריעה למי שגר במבצר מאובטח בירושלים

כדי שמחאה תצליח, היא צריכה להפריע, לשבש את הסדר, להראות את הציצים שלה לפוריטנים החרמנים בשביל שידעו שהיא כאן להישאר, ולא הולכת לשום מקום. לעמוד בכיכר רבין ולשיר התקווה עם שלטים מנומסים כבר לא עושה רושם על אף אחד.

בישראל של 2020, שבה גופת הצפרדע כבר מתפרקת בסיר המבעבע, צריך להוריד את הכפפות בשביל שהתקשורת המקורנפת והפוליטיקאים הרקובים והציניים יתייחסו אלינו ברצינות.

כיכר רבין שייכת לעידן של תקשורת מאוזנת, דמוקרטיה מעשית וערכים שלא כוללים את שלושת הכ"פים של מכלוף זוהר. לדאבון הלב אנחנו כבר לא שם, והכיכר שספוגה בדם של ההיסטוריה האידיאולוגית שלנו איננה המקום לזעוק ולמחות.

בכלל, תל-אביב עירנו האהובה ומעוז השפיות והליברליזם אינה רלוונטית – להפגין בתל אביב זה כמו לשיר במקלחת – רק אתה שומע את עצמך.

בלפור זה המקום שצריך לעמוד בו ולא לשחרר עד שהעריץ יתפנה מהמעון של כולנו. בבלפור הוא שומע אותנו, הוא רואה אותנו, הוא מתייסר מנוכחותנו. הוא לא יכול לשוב למעון לישון כשאנחנו צובאים על שעריו.

כשאנו שם הוא תקוע בכנסת עד השעות הקטנות של הלילה, ממתין בעיניים טרוטות עד שהשב"כ יאשר לשיירה שלו שהמפגינים פונו והשטח נקי לצאת הביתה. כשהוא מפריע לנו ומשבש את חיינו, זה אך ראוי שנשבש את שלו בתמורה.

כדי שמחאה תצליח היא צריכה להפריע, לשבש את הסדר, להראות את הציצים שלה לפוריטנים החרמנים, שידעו שהיא כאן להישאר. לעמוד בכיכר רבין ולשיר התקווה עם שלטים מנומסים כבר לא עושה רושם על אף אחד

אז החלום התגשם והזעם עלה לבירה, ומתחילה להתגבש מחאה עם אופי וניחוח ייחודי שיטביעו חותם על ציר ההיסטוריה הישראלית בעידן החדש, ואולם אני עומדת בצד נרגשת וחרדה, משום שזה בדיוק הרגע שהדברים יכולים להשתבש וכל העסק יתפוצץ לנו בפרצוף.

פוליפוניה – הוא מונח מתחום המוזיקה והספרות ומשמעותו ריבוי קולות. כשמחאה צוברת תאוצה ומתחילה לקבל חשיפה בתקשורת המסורתית זוהי שעתם היפה של הטרמפיסטים.

פתאום צצים עשרות ארגונים שלא קשורים למהות המחאה, אשר מקווים לתפוס פריים עם הלוגו שלהם באחד הערוצים. החל משלום עכשיו ועד לארגונים הירוקים. כולם מוחים בבלפור וצועקים סיסמאות צרות וספציפיות, שיחד עם שאר הארגונים נשמעות כמו רעש מקושקש וצורמני שלא מתכנס לכדי מסר צלול וברור. הבעיה היא שהתקשורת בשירות השלטון המושחת משתמשת ברעש הזה כדי להעלים את הסיבה שבגינה התכנסנו והיא 'נתניהו לך כבר!'.

קונקרטיזציה – ופה נכנס העניין של מניע ודרישה. אחת הסיבות שב-2011 נכשלנו היה המעבר המלאכותי והשגוי בין המניע לבין הדרישה. שעה שהמניע היה זעם על רקע כלכלי, הדרישה עובדה למכנה משותף של צדק חברתי. הבעיה היא שצדק חברתי איננו יעד קונקרטי כי אם אידאה מופשטת שניתן לפרשה באינספור אופנים.

וכך בדיוק קמה לה ועדת טרכטנברג שמטרתה הייתה לטפל בדלקת תוך הריגת הפצייאנט. לאט ובשקט, תוך ליטוף עדין את ראשינו, שלחו אותנו קיבינימט.

זוהי שעתם היפה של הטרמפיסטים. בליל ססמאות שנשמעות כמו רעש מקושקש וצורמני שלא מתכנס למסר צלול וברור. והתקשורת משתמשת בו להעלמת הסיבה שבגינה התכנסנו: 'נתניהו, לך כבר!'

כדי שזה לא יקרה לנו שוב, הפעם חשוב שהעיבוד של הזעם לכדי מטרה יהיה קונקרטי, פשוט וחד משמעי. כזה שאי-אפשר להרדים ואי אפשר לפרש אחרת – 'ביבי לך כבר!' לא נתון לפרשנות ולא לפשרות. יש תנאי ויש אמצעי: האמצעי הוא התיישבות מציקה ובלתי פוסקת בבלפור, התנאי לחידלון המחאה הוא הסתלקותו של נתניהו. זה פשוט ואי אפשר לכופף את זה.

לזעם אין מנהיגים – כדי לפרום קשר צריך למצוא את הקצוות – הנקודה שבה הכל מתחיל. ברגע שמוצאים את המנהיגים אפשר לחסל אותם תדמיתית, אפשר לשחד אותם בהבטחות פוליטיות ואפשר לגרום להם להאמין שהמטרה תושג רק בשוך המחאה.

למחאת 2020 אין מנהיגים – היא מורכבת מאוסף של סובייקטים זועמים ופגועים שנקעה נפשם מהסיאוב ומהלאמת זהותם האידיאולוגית והערכית תחת מכבש השחיתות והשמרנות.

זה לא שאין ארגונים שמובילים קבוצות מסויימות. יש כאלה בשפע, אלא שהשתקת ארגון כזה אינה חזקה מספיק כדי לכבות את הלהבות של הקולקטיב. מרבית המצטרפים למחאה אינם קשורים לארגון כזה או אחר, אינם חברים במפלגה כלשהי ואינם באים לקדם אג'נדות פוליטיות. רוב המוחים הם צעירים מתוסכלים שלא מכירים ישראל בלי נתניהו ונמאס להם לחיות במציאות כה שונה מזו שעולה מסיפורי הוריהם.

לזעם אין מנהיגים – כדי לפרום קשר צריך למצוא את הקצוות. ברגע שמוצאים את המנהיגים אפשר לחסל אותם תדמיתית, לשחד אותם בהבטחות פוליטיות או לגרום להם להאמין שהמטרה תושג רק בשוך המחאה

המחאה הזו לא תסתיים עד שמשפחת נתניהו לא תצא מבלפור והעריץ ימסור את נבצרותו ועדיף התפטרותו. שום דבר פחות מזה לא יספק אותנו. זה יכול לקחת זמן, זה יכול להיגרר לאלימות ויהיו רגעים שזה יהיה מתסכל ומתיש… אבל אם 2011 לימדה אותנו משהו – זה איך לא להפסיד בקרב.

לימור מויאל היא סופרת, דוקטורנטית לפרשנות ותרבות ואקטיביסטית שמאל. היא הקימה את תנועת "הדמוקרטים" שעוסקת בעיתונות אלטרנטיבית תוך קידום עקרונות סוציו-ליברליים. מויאל נשואה ואם לארבעה.

פוסטים המתפרסמים בבלוגים של זמן ישראל מייצגים את כותביהם בלבד. הדעות, העובדות וכל תוכן המוצג בפוסט זה הם באחריות הבלוגר/ית וזמן ישראל אינו נושא באחריות להם. במקרה של תלונה, אנא צרו קשר.

תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך

comments icon-01
2
עוד 798 מילים ו-2 תגובות
סגירה