"קריאה למחאת מיסים המונית: אבוד אמון טוטאלי, נוריד את השאלטר"

ידיעות אחרונות, 21 ביולי 2020

הרשמו עכשיו לניוזלטר היומי

דיון קמוט מצח על "הון חברתי" והגדרתו כ"סך המשאבים הבלתי חומריים העומדים לרשות הפרטים בחברה מסוימת מכוח שיתוף הפעולה, האמון, וזרימת המידע ביניהם" נשמע יבשושי, אקדמי ותיאורטי. עולה ממנו ריח של מקטרת, עד הרגע שהמניאק התורן חותך אותך בפקק הקבוע בפנייה ימינה מנתיבי איילון לדרך השלום, מתחת למגדלי עזריאלי בתל אביב. זה הרגע שבו אתה נפרד מתיאוריית הסנקציות החברתיות של הסוציולוג האמריקאי ג'יימס קולמן ומתחיל לפנטז על תיאוריית הסנקציות החברתיות של הסוציופת האמריקאי טוני סופרנו.

הבית שלי נמצא לא רחוק מצומת השלום, בשכונת ביצרון, ולכן הפקק המסוים הזה הוא חלק משגרת השבוע שלי. אבל לצורך הדיון, כל אחד מוזמן להיזכר בפקק הקבוע שלו.

חוץ מישראלים שדוהרים בכבישי ארצנו במכונית משוריינת, מוקפים בשיירה של רכבי שב"כ ואופנועים, לכל איש יש פקק שנתנו לו עובדי מע"צ, ונתנו לו מחדלי שרי התחבורה לדורותיהם, ונתנו לו העיכובים בבניית הרכבת הקלה, ונתנו לו עבודות התשתית והרמזורים, ונתנו לו הנהגים שמדלגים בחוצפה על כל התור, כדי להידחק מקדימה.

אליהם ועליהם אני כותב עכשיו.

הסצנה חוזרת על עצמה. אתה תקוע בפקק הקבוע, שאתה מכיר את התנהלותו היטב. אולי אתה גם ממהר מאוד הביתה. הבטחת לעשות משהו, מחכים לך, יש לך דדליין דוחק. ואתה רואה בעיניים כלות איך מכונית ועוד מכונית ועוד מכונית עוקפות אותך על הנתיבים הרחבים והריקים יחסית המיועדים לפנייה שמאלה, רק כדי לחתוך ברגע האחרון ולהשתלב באגרסיביות בראש התור בנתיב הצר לפנייה ימינה, שבסופו אתה משתרך כשעצביך כבר מרוטים.

והמכוניות האלה לא פעם יקרות בהרבה ממכוניתך, וכמעט תמיד יושב בהם מישהו שנמנע מקשר עין איתך, מבטו אטום והוא נוהג קדימה בבועה הממוזגת שלו, אדיש לחלוטין לקיומך, מתעלם מזכויותיך, רומס אותך בדרכו אל האור הירוק, שישחרר אותו מנוכחותך המעיקה.

זה יכול להביא את הקריזה, ולגרום לך לרצות לפתוח את החלון ולירות על הבן-זונה טיל לאו. הדבר היחידי שמונע ממך לעשות את זה הוא שאין לך במכונית טיל לאו, וגם אם במקרה היה לך, לא היית יודע להפעיל אותו, ויש סיכוי של 50% שהיית יורה אותו אחורה ומפוצץ לעצמך את המכונית.

זה יכול להביא את הקריזה, ולגרום לך לרצות לירות על הבן-זונה טיל לאו. הדבר היחידי שמונע ממך לעשות את זה הוא שאין לך במכונית טיל לאו, וגם אם במקרה היה לך, לא היית יודע להפעיל אותו

אתה חייב להירגע. ברור שכשאתה כועס על החרא חסר השם הזה שעוקף אותך עכשיו, אתה בעצם מעניש את עצמך ולא אותו. דרך אחת להירגע היא להיזכר ב"אלו הם מים", הנאום הנפלא שדיוויד פוסטר וואלאס נשא בטקס סיום הלימודים של בוגרי קולג' קניון מחזור 2005. אסף גברון תירגם אותו לעברית לקובץ "ילדה עם שיער מוזר". ביוטיוב אפשר למצוא סרט קצר וחמוד על פי הסיפור.

וואלאס תיאר ב"אלו הם מים" סיטואציה דומה לחוויית הפקק באיילון, והציע לנו לא לתת ל"חרא קטנוני ומתסכל כמו זה" להרוס את האנושיות שלנו, ואת האמון בינינו.

במקום לחטוף קריזה על הבן-אלף ברכב השטח היוקרתי שמדלג על כל הפקק ומתייצב בראשו בחוצפה, וואלאס מציע לנו לחשוב על האפשרות שאולי הנהג הזה עבר תאונת דרכים מחרידה ועכשיו חווית הנהיגה עבורו כל כך טראומטית, שהפסיכולוג שלו המליץ לו לקנות רכב שטח ממוגן, רק כדי שיחוש בטוח מספיק לחזור ולנהוג. ואולי הוא מדלג על כל הפקק עכשיו, כי הוא ממהר לאימו הגוססת מסרטן עצמות.

"שום דבר מכל זה אינו סביר אבל גם לא בלתי אפשרי. זה תלוי רק במה שאתם מוכנים לקחת בחשבון", כתב וואלאס ושלוש שנים אחרי שנשא את הנאום אוהב האדם הזה, נמאס לו לגמרי מהכל והוא שם קץ לחייו.

האסטרטגיה שהוא הציע באמת אצילית ומפעימה. הצרה היא שרק צדיקים גמורים יכולים לדבוק בה. מה שקורה בדרך כלל, זה שמגיע הרגע שנמאס לך להיות הטמבל האדיב הזה, שכולם דורכים עליו. אז אתה נצמד אל פגוש המכונית שלפניך, מסתכן בשריטה של מכוניתך, רק כדי לא לאפשר לנדחפים להידחק לפניך. וכשאחד מהם מנפנף מולך בידיו בתנועה שמשמעותה בכל השפות היא "למה אתה כזה זבל? למה אתה לא יכול להיות בן אדם ולתת לי להשתלב?", ואתה מתעלם, וניצמד עוד יותר למכונית שלפניך. שיבין שאיתך לא מתעסקים.

אחרי כמה מקרים כאלה שבהם תשתרך עצבני בפקק, כמעט תמיד יגיע הרגע שיישבר לך סופית. גם אתה תצא לעקיפה, תדלג על המכוניות הממתינות כשהפעם אתה מפנה את מבטך הצידה, כדי לא להיתקל בעיניהם הזועמות של הנהגים שמחכים לתורם בסבלנות.

ואם מישהו מהם ימנע ממך להשתלב בראש הפקק, תתעצבן עליו וכדי לתרץ לעצמך את הכעס, תיאחז במחשבה חסרת הבסיס, שהפעם אתה ממהר יותר מאחרים. שהעניינים שלך דחופים יותר. וגם אם זה לא המצב וסתם אין לך חשק להתעכב – תרגיע את עצמך במחשבה שאתה כבר שילמת את חובך לחברה, כשעמדת בפקק הזה בסבלנות בעבר. אז שכל האחרים יסבלו קצת. כי לך נמאס. אבל בסתר לבך תדע שאלה רק תירוצים עלובים, ושהאמת הלא נעימה היא שמעכשיו – גם אתה חרא כמו כולם.

קחו את הפקק הטריוויאלי הזה, תעלו אותו בחזקת מיליון, וקיבלתם את החיים במדינת ישראל.

אם פקק תנועה הוא במה, שעליה בני אדם מציגים מדי יום את מחזות האמון או אי האמון שנהוגים בחברה שבה הם חיים, אז ה"אמון" שעליו אנחנו מדברים במקרה הזה, הוא אותה תחושה פנימית נוסכת רוגע, שהאנשים סביבך רואים אותך. שהם מודעים לקיומך. שהם מביאים בחשבון גם אותך ואת צרכיך בתהליך קבלת ההחלטות שלהם. שהם יפגעו בך רק אם לא תהיה להם ברירה, כמוצא אחרון, ולא כי זה משתלם להם, או משרת אינטרס מקרי שלהם.

פקק תנועה של נהגים בחברה אידיאלית, שבה רמת האמון גבוהה, יהיה פקק תנועה מסודר ויעיל. לעתים רחוקות מישהו ידלג עליו ויתייצב בראשו, ובמקרה כזה הנהגים האחרים יניחו שאם הוא מעז לעשות דבר כל כך קיצוני ולא מקובל, בטח יש לו סיבה טובה.

פקק תנועה של נהגים בחברה אידיאלית, שבה רמת האמון גבוהה, יהיה פקק תנועה מסודר ויעיל. לעתים רחוקות מישהו ידלג עליו ויתייצב בראשו, ובמקרה כזה האחרים יניחו שאם הוא מעז לעשות דבר כל כך קיצוני, בטח יש לו סיבה

אולי התבלבל ונזכר רק ברגע האחרון שהוא רוצה לפנות ימינה ולא שמאלה. אולי הוא ממהר מאוד לאמא חולה או לילד בוכה שמחכה בגן. זה יהיה פקק תנועה של אנשים סלחנים ואדיבים, שגם יגיעו מהר יותר למחוז חפצם, יבזבזו פחות שעות עבודה ופנאי ויזהמו פחות את האוויר. ברור שאם טובת הכלל לנגד עינינו, זו תהיה האסטרטגיה היעילה מכל בחינה. כלכלית, אקולוגית ונפשית.

היא רק דורשת אמון. וישראל מעולם לא הצטיינה ברמת אמון גבוהה בין האזרחים. כשהאתוס הלאומי הוא "אל תצא פראייר", אתה תמיד דרוך לקראת האפשרות הסבירה, שמישהו תיכף ינצל את אדיבותך או את תמימותך וינקנק אותך. ובהקשר הזה, מה שקורה בישראל בחודשים האחרונים הוא לא פחות ממתקפה רב-מערכתית ומהממת חושים על שאריות האמון שעוד נשארו פה.

ראש ממשלה שעומד למשפט על שוחד, מרמה והפרת אמונים תוקף בחמת זעם את מערכת המשפט ואכיפת החוק ומנסה לרסק את התקשורת. נושאי כליו מערערים בשליחותו את אמון הציבור בכל מי שאמורים לפעול למען הציבור כשליחי ציבור. פוליטיקאים אחרים זוכים באמון הבוחרים, רק כדי להפר את הבטחותיהם המפורשות רגע אחרי הבחירות, ולבגוד במאות אלפי מצביעים מרומים וכועסים.

ראש ממשלה שעומד למשפט על שוחד תוקף בחמת זעם את מערכת המשפט ואכיפת החוק ומנסה לרסק את התקשורת. פוליטיקאים אחרים זוכים באמון הבוחרים, רק כדי להפר את הבטחותיהם המפורשות

טייקונים כמו אליעזר פישמן זוכים למחיקת חובות של מיליארדים אחרי שהעשירו את הדורות הבאים של משפחתם, בשעה שאזרחים פשוטים ויישרי דרך מתהפכים על משכבם בלילות מפחד שיקרסו כלכלית.

יו"ר הכנסת יולי אדלשטיין מסרב לקיים פסיקת בג"ץ, מתמנה לשר הבריאות ומיד מאשים את האזרחים – אלה שכבר איבדו כמעט כל אמון במערכת – שרק בגללם מגפת הקורונה מתפשטת, ואז מצולם כשהוא חוגג במסיבת יומולדת לאשתו.

החלטות שרירותיות על סגירת מסעדות, חדרי כושר, חופים ובריכות מתקבלות בחיפזון ואז מתהפכות ברגע האחרון. קטטות על מינויים, כבוד, סמכויות ואמינות נערכים מדי ערב מול המצלמות. מנהיג מחאת העצמאים מקבל תדרוך משר האוצר, שבתו מעלה לאינסטגרם סטורי עם אביה מחגיגת יום ההולדת והכיתוב "הוא לא סוגר לי את המדינה בסופ"ש של היומולדת".

אפשר להמשיך כך עוד ועוד, כי הדוגמאות רבות מספור, ובכל יום נוספות עוד. לא מפתיע שזכיינית הטלוויזיה "קשת", שידה תמיד על הדופק, זיהתה את המגמה הזו והזדרזה להפוך את לימוני החשדנות ללימונדה של הרייטינג.

מחיים הכט שמחפש וכמעט אף פעם לא מוצא צדיקים; דרך אדווה דדון שרודפת במהדורות החדשות אחרי נוכלים קטנים וצועקת עליהם "אבל למה אתה עוקץ אנשים?!"; תחקירי האור האולטרה-סגול שחושפים בדרמטיות את השחיתות המסוכנת של מרמה והפרת אמונים בידי חדרניות אלמוניות, המשתכרות שכר מינימום ולא מקפידות על החלפת סדינים בחדרי המלון; וחיים אתגר, שקורע באומץ את המסכה מעל פרצופם הנקלה של "מתחזים" שונים, שהבטיחו הבטחות ובסוף לא קיימו.

את החוט המקשר בין ראשי המדינה שמפרים בלי בושה את ההגבלות שהם עצמם מטילים על הציבור, לתקשורת שמעדיפה להילחם בנוכלים, מתחזים ותחמנים קטנים, אבל מתרפסת בפני בנקאים, בעלי הון וקבוצות לחץ שבוזזים את הציבור, אפשר לתמצת במשפט אחד, מדויק להפליא, מתוך השיר היפה "אורות גבוהים" של הראפרים טונה ופלד: "מדינה של שקרנים, חרטבונה".

איך יוצאים מזה? רק במאמץ משותף, שיחייב התגייסות רחבה. זו כנראה המשימה הגדולה של דורנו.

קשה מאוד לבנות אמון במקום שהוא לא קיים. קשה עוד יותר – כמעט בלתי אפשרי – לשקם אמון אחרי שהוא נרמס ברגל גסה. אבל חשוב תמיד לזכור ש"אובדן אמון כללי במערכת" הוא אופציה גרועה במיוחד, ששמורה רק למפונקים.

העובדה שיש פוליטיקאים, עיתונאים, פרקליטים, כלכלנים, רופאים ופרופסורים שמועלים שוב ושוב באמוננו, לא צריכה לערער את האמון שלנו במין האנושי כולו, אלא לדרבן אותנו להתאמץ יותר. כי המשמעות העמוקה של "שיקום אמון הציבור" היא לא שנפסיק להטיל ספק וננהג כפתאים, אלא שנלמד את עצמנו להבחין בין אלה שראויים לאמוננו לבין אלה שאסור לבטוח בהם.

קשה מאוד לבנות אמון במקום שהוא לא קיים. קשה עוד יותר לשקם אמון אחרי שהוא נרמס ברגל גסה. אבל חשוב תמיד לזכור ש"אובדן אמון כללי במערכת" הוא אופציה גרועה במיוחד, ששמורה רק למפונקים

ברור שזה אתגר לא פשוט. הנה כמה מבחנים לא מדעיים, שתקפים כמעט בכל מקרה ויכולים לשמש מעין מצפן אמון בסיסי:

• שימו לב מי פועל להפריד בין אנשים ומסית אותם זה כנגד זה ומי מנסה לשלב ידיים ולשתף פעולה עם אחרים;
• מי זורע סביבו חשדנות וחוסר אמון ומי מתנהל בשקיפות ופתוח לביקורת;
• מי לא מצליח להסתיר את הניתוק והיהירות שלו, גם כשמסביבו המצוקה זועקת לשמיים;
• מי ממלא את תפקידו בצניעות ומתוך תחושת אחריות ברגעי משבר, ומי לא מנסה אפילו להסתיר את הנאתו מהאקשן;
• מי נכון להודות בטעויות ומי דורש לעצמו רק את התהילה והכבוד אבל מטיל על אחרים את האחריות למחדלים;
• מי שולח אחרים להילחם עבורו את מלחמותיו, ומי מוכן בכל עת להגן על החלטותיו ולמסור דין וחשבון על מעשיו.

כל אחד מוזמן להחיל את המבחנים האלה על בנימין נתניהו, בני גנץ, יאיר לפיד, צחי הנגבי, אורלי לוי-אבקסיס, אביגדור ליברמן, אריה דרעי, מירי רגב, יצחק תשובה, אליעזר פישמן, אחמד טיבי, איימן עודה, יורם לס, משה בר סימן טוב, גבי ברבש, אביחי מנדלבליט, אסתר חיות, אמיר אוחנה, מיקי זוהר, עמית סגל, אמנון אברמוביץ', רביב דרוקר, יעקב ברדוגו, בעז ביסמוט וכן הלאה.

בהצלחה לכולנו עם המסקנות, כי אנחנו מתקרבים במהירות מפחידה לרגע שבו כל הנהגים בפקק יאבדו את שאריות האמון שלהם בשיטה וינסו בבת אחת לעקוף את הפקק, על השוליים מימין או משמאל. ההיסטוריה מלמדת, שרגעים כאלה מסוכנים מאוד. הם עלולים להתלקח לקטטת נהגים, לעימותים אלימים עם שוטרי התנועה ולפעמים להסתיים בתאונת שרשרת מרובת נפגעים.