בימים האחרונים, חילופי המסרים בין ירושלים לביירות מכילים כמה רבדים שהאזנה מקרית לא בהכרח מבהירה את כולם. ככלל, השיח עם חזבאללה מתנהל בשלושה נתיבים עיקריים: דרך כוונות בתקיפות גלויות וסמויות; בהצהרות לתקשורת; ובמסרים רשמיים דרך צד שלישי. סדר הדברים בדרך כלל קבוע: 1. תקיפה, 2. הצהרה או שתיקה רועמת, 3. העברת מסרים שקטים.
המשבר הנוכחי מקפל בתוכו את כל החבילה במינונים שונים. ישראל תקפה מטרות איראניות בדמשק, מבלי להתכוון להרוג פעיל של חזבאללה. אבל הארגון מיהר להדגיש כי הפעיל נהרג בתקיפה ישראלית, משמע הודיע כי בכוונתו לנקום, וישראל העבירה בתגובה מסר שקט: ההרג לא היה מכוון.
אלא שחזבאללה נקלע מבחינתו למצוקה, והמסר הישראלי לא ממש הרגיע אותו. מחד גיסא, במצבו הנוכחי של הארגון, אי-תגובה מאותתת על חולשה. מאידך גיסא תגובה עלולה לצאת משליטה, ומאחר שלמצב הזה חזבאללה לא רוצה להגיע כעת, מרחב התמרון שלו צר מאד. בדיוק לכאן נכנסות ההצהרות מהצד הישראלי.
עבור בוגרי מלחמת לבנון השנייה, ההצהרות של רה"מ נתניהו ושל שר הביטחון בני גנץ העלו חיוך. שניהם הדגישו משפט אחד: "לבנון וסוריה יהיו אחראיות…".
כדי להבין מה מסתתר מאחורי הדברים, צריך לחזור למלחמת לבנון השנייה. שני האישים הללו לא היו חלק מניהול הלחימה הכושל. נתניהו היה באופוזיציה וגנץ שימש כראש זרוע היבשה, כך שבאף אחד מהם לא דבקה בושת לבנון השנייה.
זו הייתה מלחמה שישראל נגררה אליה, ולמרות עדיפות צבאית ברורה, היא לא הצליחה להכריעה (אם כי הצליחה לשקם ברמות משתנות את ממד ההרתעה): 33 ימים של לחימה מסיבית, מבלי שישראל הצליחה להכריע את חזבאללה בדרום לבנון, או להפסיק את הירי המסיבי לעבר הצפון ומרכז הארץ.
אחת הטעויות הגדולות שעשו הקברניטים בירושלים הייתה ההנחיה – שאולי כפו עליהם – להפריד בין ארגון חזבאללה לבין מדינת לבנון.
הצהרתו של הרמטכ"ל דאז, דן חלוץ, "נחזיר את לבנון 20 שנה אחורה", התקבלה בדאגה בבית הלבן. מזכירת המדינה דאז, קונדליסה רייס הזדרזה לשוחח עם הקברניטים בישראל, ו"הפצירה" בהם שלא לפגוע בלבנון. כך, למשל, נמנעה תקיפה נרחבת על תשתיות חיוניות במדינה, כמו מים, חשמל וטלקומוניקציה.
ישראל הסתפקה בסגר ימי ויבשתי ובפגיעה מינורית בגשרים חיוניים במדינה, והמשמעות של המהלך הזה הייתה הרסנית לתוצאות המלחמה: ישראל הריבונית הותקפה צבאית משטחה של לבנון הריבונית, אבל לבנון לא שילמה מחיר. מאז, ישראל מנסה להימנע מהנחת העבודה הזו. מסיבה זו, מאז 2007 לא נשמעו יותר הצהרות בלשון "חזבאללה ישלם מחיר", אלא "לבנון תשלם מחיר".
יותר מכך, כדי למנוע ביקורת בינלאומית, אם וכאשר תפרוץ מלחמה, נערכים בישראל במישור המשפטי וההסברתי לא פחות מזה הצבאי. מאחר שחזבאללה פרס חלק ניכר מאמצעי הלחימה שלו בבתים אזרחיים, ישראל מבינה כי לא תהיה ברירה, אלא לפגוע בהם ולהסתכן בפגיעה באזרחים. לצורך כך, כל מטרה שמאותרת ומופללת על ידי אגף המודיעין, עוברת גם אישור משפטי. כל האישורים והתיעוד הוויזואלי נמצאים בתיק המטרה, וזה יישלף ביום פקודה.
מאחר שחזבאללה פרס חלק ניכר מאמצעי הלחימה שלו בבתים אזרחיים, ישראל מבינה כי לא תהיה ברירה, אלא לפגוע בהם ולהסתכן בפגיעה באזרחים. לצורך כך, כל מטרה שמאתר אגף המודיעין עוברת גם אישור משפטי
המדיניות הזו מוכרת לעוסקים בדבר בשם "דוקטרינת הדאחייה". את המושג טבע מי שהיה ראש אגף מבצעים במלחמה ואלוף פיקוד צפון אחריה, גדי אייזנקוט.
הדאחייה, נזכיר, הוא מתחם הפיקוד של חיזבאללה בדרום ביירות, שנמחק בהפצצות של ישראל ב-2006. אם ננקה את המילים המכובסות שפורסמו על "דוקטרינת הדאחייה", השורה התחתונה ברורה: ישראל לא תהסס לפגוע בכל מטרה בלבנון, שעונה להגדרת חוקי המלחמה. זה דינו של כל מבנה ואזור שבו נערכת פעילות חזבאללה, שעכשיו הוא לא רק ארגון צבאי אלא גם חלק מהשלטון.
לעובדה הזו יש רבדים חשובים מבחינת ישראל: האחריות של הארגון עכשיו היא כלפי כלל האזרחים בלבנון, וכך גם מידת הפגיעות שלו. לדוגמה, משרד ממשלתי המנוהל על ידי שר של חזבאללה, יכול להפוך בנסיבות מסוימות למטרה לגיטימית.
הדברים הללו מקבלים משמעות יתרה במצב הנוכחי בלבנון, כאשר האצבע המאשימה למצב הכלכלי מופנית לחזבאללה.
עצם ההכרה בקרב אזרחי לבנון – הסונים, הדרוזים והנוצרים – כי המדינה יכולה להידרדר למלחמה שכל כולה תולדה של אג'נדה שיעית שמנוהלת בין ביירות לטהראן, מעוררת פחד, כעס ומרמור רבתי.
חזבאללה מודע לכך היטב, ולכן באזכור המילה "לבנון" על ידי שני הבנימינים (נתניהו וגנץ), משיגה ישראל אלמנט מרסן, מבלי ללחוץ על ההדק.
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם