אילוסטרציה: טבח יער רומבולה הידוע לשמצה, בו מתו כ- 25,000 יהודים במהלך יומיים בסוף 1941, מתוך הסרט ההיסטורי החדש על השואה The Mover (צילום: באדיבות פסטיבל הסרטים היהודי בוושינגטון)
באדיבות פסטיבל הסרטים היהודי בוושינגטון

ראיון הנאצי הנמלט התראיין לעיתון ושילם בחייו

באמצע שנות השישים, בגרמניה ניסו לקדם חנינה גורפת לפושעים נאצים ● כחלק מהתגובה העולמית לתכנית, ישראל יצאה למצוד אחר הרברטס צוקורס - רוצח המונים לטבי שזכה לכינוי "הקצב מריגה" ● אבל הפרופיל של צוקורס היה שונה מאוד מזה של בכירים נאצים אחרים: היו לו חברים יהודים, הוא ביקר בארץ, ובעיקר היה לו אגו ענק - שלא אפשר לו לרדת למחתרת ● ספר חדש שופך אור על חייו ועל מותו

במרץ 1965, הבונדסטאג של מערב גרמניה דחה ברוב מוחץ הצעת חוק לחדול מהמצוד אחר פושעי מלחמה נאצים ולהחיל חוק התיישנות על פשעיהם.

בחודשים שלפני כן התעורר גל התנגדות לתכנית הזאת בכל העולם. אלפים יצאו לרחובות, מתל אביב ולוס אנג'לס ועד לונדון. זוכי פרס נובל, פוליטיקאים, מחזאים והאפיפיור לעתיד בנדיקטוס ה-16 הקימו קול מחאה. בגרמניה עצמה פרץ ויכוח מר ומפלג בשאלה כיצד על המדינה לכפר על חטאיה ומה מידת אחריותה להם.

אבל באותם חודשים נעשה גם מאמץ אחר לסכל את ההצעה הגרמנית. המבצע, שנרקם בחשאי על ידי ראשי המודיעין הישראלי ואושר על ידי ראש הממשלה לוי אשכול, נועד להסב את תשומת הלב העולמית אל מאות, אם לא אלפי, הפושעים שמעולם לא נכנסו לאולם בית משפט או לכלא – וכפי הנראה גם לא היו עושים זאת אם הבונדסטאג היה מאשר את החוק.

"הקצב מריגה" הרברטס צוקורס (צילום: ויקיפדיה/WP:NFCC#4)
הרברטס צוקורס (צילום: ויקיפדיה/WP:NFCC#4)

זה גם היה מאמץ שבו ישראל עצמה שימשה כשופטת, כחבר מושבעים וכתליינית. ארגון המוסד, כך הוחלט, יצוד ויהרוג את הרברטס צוקורס – "הקצב מריגה" – שהואשם באופן אישי באחריות למותם של יותר מ-30 אלף יהודים לטבים.

ההתנקשות בחיי צוקורס, שישראל הכחישה כי הייתה אחראית לה, נועדה להוציא לאור את פשעיו האיומים ולהעניש אותו עליהם. היא גם נועדה להראות איזה צדק חסר פשרות מצפה לאחרים אם גרמניה תעניק חסינות לפושעי מלחמה.

סיפור מבצע חיסולו של צוקורס מובא בספרו החדש של העיתונאי והסופר סטיבן טלטי, "המתנקש הטוב: המצוד של המוסד אחר הקצב מלטביה". הסיפור נע בין "ארצות הדמים" של מזרח אירופה לג'ונגלים של דרום אפריקה. במרכז העלילה עומדים שני גברים: צוקורס, וסוכן המוסד שנשלח ללכוד אותו, יעקב "מיו" מידד.

מידד, שהיה ידוע במוסד כ"איש בעל אלף הזהויות", היה יהודי יליד גרמניה שהוריו מתו בשואה. הוא סייע בחטיפת אדולף אייכמן ובהבאתו למשפט בישראל.

"ריתק אותי הרעיון ששתי הדמויות האלה התקיימו משני צדיו של רגע היסטורי מזעזע ועכשיו היה עליהן להיפגש, ומיו היה צריך לבנות ידידות עם מישהו שהיה פחות או יותר הפנים של 'האנשים הרגילים' של השואה", אומר לי טלטי.

"לינדברג הלטבי" עורך מסע לארץ הקודש

צוקורס היה, כפי שכתב מאוחר יותר אחד הניצולים, מלא ב"סתירות עצומות". הטייס, שזכה לכינוי "לינדברג הלטבי", הפך לשם מוכר ולגיבור לאומי במדינה הבלטית של לפני המלחמה, שהיה ידוע באומץ ובתעוזה שלו.

"ממש מצאתי את עצמי מעריץ את צוקורס שלפני המלחמה", מודה טלטי. "הוא הרפתקן שלא רק בנה בעצמו מטוסים, אלא גם רקם טיולים ומסעות מוזרים".

באחד המסעות המפורסמים האלה, ב-1933, הוא טס מלטביה למושבה הבריטית האפריקאית גמביה במטוס בעל תא טייס פתוח, שהרכיב מחלקים שאסף והנציל.

הרברטס צוקורס בגמביה, 1933 (צילום: רשות הציבור)
הרברטס צוקורס בגמביה, 1933 (צילום: רשות הציבור)

שש שנים מאוחר יותר, בדצמבר 1939, כשחזר ממסע אחר – טיסה של 4,667 ק"מ לפלשתינה – הוא נשא הרצאה מרתקת בליווי תמונות בפני המועדון היהודי של ריגה, שבה תיאר את תל אביב, ירושלים, בית לחם, פתח תקווה וראשון לציון.

בדצמבר 1939, כשחזר מטיסה של 4,667 ק"מ לפלשתינה – הפושע הנאצי לעתיד נשא הרצאה מרתקת בליווי תמונות בפני המועדון היהודי של ריגה, שבה תיאר את תל אביב, ירושלים, בית לחם, פתח תקווה וראשון לציון

"אני זוכר את צוקורס מדבר בהשתאות, בפליאה, אפילו בהתלהבות, על היוזמה הציונית בישראל", נזכר מאוחר יותר יהודי צעיר שהיה שם באותו ערב.

זה לא היה הסימן היחיד לכך שלמרות הלאומנות העזה שלו והערותיו האנטישמיות המזדמנות, צוקורס "לא באמת נחשב לשונא יהודים", כפי שניסח זאת מאוחר יותר יהודי לטבי. הוא נראה, למשל, לעתים קרובות בחברתם של יהודים אינטלקטואלים בבתי הקפה של ריגה. העניין של טלטי בו ניצת בחלקו בגלל הרקע שלו. "רציתי לדעת", הוא אומר, "מה גרם לו להפוך לחיה, למפלצת".

הטבח בחולות שקדה בלטביה, שבו נורו 2,700 יהודים בשלושה ימים בדצמבר 1941 (צילום: רשות הציבור)
הטבח בחולות שקדה בלטביה, שבו נורו 2,700 יהודים בשלושה ימים בדצמבר 1941 (צילום: רשות הציבור)

התיאור הזה הולם לחלוטין. כפי שאמר למידד ראש היחידה למבצעים מיוחדים של המוסד, יוסף יריב, כאשר תיאר לו את המשימה, צוקורס לא היה "רוצח מאחורי שולחן כתיבה כמו אייכמן". אצל מי שהכיר את מעלליו, עצם אזכור שמו של צוקורס היה יכול לעורר תגובה פיזית. כשראשי המודיעין הישראלי התכנסו כדי לדון במטרות אפשריות, הוקראה בחדר רשימת שמות. אלוף אהרן יריב, ראש אמ"ן, התמוטט כששמע את שמו של האיש שרצח כמה מבני משפחתו וחבריו.

פשעיו של צוקורס בוצעו כמעט 25 שנים קודם לכן.

צוקורס נראה, למשל, לעתים קרובות בחברתם של יהודים אינטלקטואלים בבתי הקפה של ריגה. העניין של טלטי בו ניצת בחלקו בגלל הרקע שלו. "רציתי לדעת", אומר מחבר הספר, "מה גרם לו להפוך לחיה, למפלצת"

נאצים כ"משחררים", יהודים כ"גיס חמישי"

בהתאם לתנאיו הסודיים של הסכם ריבנטרופ-מולוטוב, הסובייטים חיסלו את עצמאותה של לטביה וכבשו אותה באכזריות בקיץ של שנת 1940. שנה לאחר מכן, טרגדיה נוספת ניחתה על המדינות הבלטיות, עם פלישת הגרמנים לברית המועצות והחלת השלטון הנאצי על לטביה. כמה מבני עמו של צוקורס תפסו את הנאצים כמשחררים; תפיסה ששכניהם היהודים המבועתים לא חלקו עמם.

בתוך שעות, העיתונות – כעת בשליטה גרמנית – החלה להפיץ את השקר שלפיו יהודי לטביה הם גיס חמישי, שהם בגדו בארצם לטובת הסובייטים ולקחו חלק במעשי הזוועה של הצבא האדום. "אסור לגלות רחמים או יד רכה. אסור להניח לשום שבט יהודי של נחשים להרים שוב את ראשו", נכתב באחד העיתונים.

אכן, לא היה שום גילוי של רחמים. "ריגה הפכה לזירה שבה יהודים ניצודו למען הספורט והרווח, והרברטס צוקורס היה שחקן נלהב במשחק הזה", כותב טלטי.

תעמולה נאצית אנטישמית בלטביה מקיץ 1941 (צילום: הארכיון הפדרלי הגרמני)
תעמולה נאצית אנטישמית בלטביה מקיץ 1941 (צילום: הארכיון הפדרלי הגרמני)

צוקורס לא היה שחקן משני – הוא הפך לסגנו של מפקד קומנדו ארייס הידוע לשמצה, יחידה צבאית למחצה של 300 גברים לטבים חזקים שהשתתפו בהתלהבות ברצח של יהודי ארצם. מאוחר יותר סיפרו עדי ראייה על האכזריות של צוקורס. אחד מהם זכר אותו בגטו ריגה, "צוחק צחוק שטני… יורה באנשים כמו צייד ביער". עד אחר זוכר אותו בווילה הידועה לשמצה ברחוב ולדמרס 19, שם ערכו חברי קומנדו ארייס מסיבות שתייה פרועות בזמן שעינו ורצחו יהודים.

עד ראייה זכר אותו בגטו ריגה, "צוחק צחוק שטני… יורה באנשים כמו צייד ביער". עד אחר זוכר אותו בווילה הידועה לשמצה ברחוב ולדמרס 19, שם ערכו חברי קומנדו ארייס מסיבות שתייה פרועות בזמן שרצחו יהודים

מקס טוקצייר, צעיר יהודי שהכיר את צוקורס יותר מעשור והובא אל הווילה, ראה את הטייס "מכה למוות עשרה עד חמישה-עשר אנשים". וצוקורס תועד נותן הוראות לאנשי הקומנדו שלו בטבח יער רומבולה, שבוצע ב-30 בנובמבר וב-8 בדצמבר 1941, ובו נרצחו כ-25 אלף יהודים בתוך היער או בסמוך לו.

לאחר שפיכת הדם בשדות הקטל של ריגה, צוקורס ואנשיו נסעו בין ערים, עיירות וכפרים וסייעו בכינוס וברצח יהודים. בתוך 5 חודשים הושמדו 60 אלף יהודים לטבים. כפי שכותב טלטי, התיק שגיבש עליו המוסד היה כה דק, ועדויות הראייה נגדו כה מעטות, בדיוק בשל היסודיות שבה הוא וקומנדו ארייס סייעו לנאצים.

חברי יחידת מיליציה לטבית מכנסים קבוצה של נשים יהודיות לקראת רציחתן בחוף ליד העיר לייפאיה, 15 בדצמבר 1941 (צילום: הארכיון הפדרלי הגרמני)
מיליציה לטבית מכנסת יהודיות לקראת רציחתן ליד העיר לייפאיה, 15 בדצמבר 1941 (צילום: הארכיון הפדרלי הגרמני)

התגלמות האנושיות

אבל הפן היוצא דופן – אולי הייחודי – בסיפור של צוקורס הוא מה שקרה לאחר מכן. כמו פושעי מלחמה רבים אחרים, לאחר המלחמה צוקורס נמלט לדרום אמריקה. אבל שלא כמו עמיתיו הרוצחים, הוא נכנס לברזיל בשמו האמיתי – וכמעט מיד החל לחפש חברים בקהילה היהודית. הוא הציג את עצמו הן כגולה פוליטי שנרדף על ידי הקומוניסטים והן כמי שהציל יהודים במהלך השואה.

אולם בעוד צוקורס מחפש בשקדנות אחר יהודי ריו, עברו החל להשיג אותו. באותו הזמן באירופה, ארגונים יהודיים צעירים שמטרתם הייתה לאתר פושעי מלחמה נמלטים הרכיבו תיק על הטייס הנודע שהפך לרוצח המונים. שבועות ספורים לאחר שנכנס לברזיל, החלו להגיע ללונדון דיווחים ראשונים שלפיהם הוא ככל הנראה נצפה בריו, והוחל בתהליך אטי וזהיר של אימות הדיווחים.

שלא כמו עמיתיו הרוצחים, הוא נכנס לברזיל בשמו האמיתי – וכמעט מיד החל לחפש חברים בקהילה היהודית. הוא הציג את עצמו הן כגולה פוליטי שנרדף על ידי הקומוניסטים והן כמי שהציל יהודים במהלך השואה

כל אותו הזמן, צוקורס המשיך לשגשג ולקדם את עצמו. הוא אפילו התראיין למגזין הנמכר ביותר בברזיל – שפורסם תחת הכותרת "מהאזור הבלטי לברזיל" – שבו תואר כ"התגלמות האנושיות". אולם בשנות ה-50, האמת המזעזעת – שצוקורס לא תאם את התיאור הזה כלל – החלה להתגלות לכמה מחבריו בריו.

"הקצב מריגה" הרברטס צוקורס היה טייס מפורסם בלטביה לפני שהצטרף ליחידת ההרג במהלך השואה (צילום: צילום מסך מיוטיוב)
"הקצב מריגה" (צילום: צילום מסך מיוטיוב)

אף על פי שמאמציה של הקהילה היהודית להביא להסגרתו ולהעמדתו לדין נתקלו באדישות, מחאות נגד צוקורס הובילו לקריסת העסק המשגשג שלו, ומשפחתו נאלצה לעזוב את העיר. כשהמוסד העלה אותו על הכוונת כעשור לאחר מכן, צוקורס כבר היה דמות צנועה הרבה יותר, וניהל בשקט עסק קטן להשכרת סירות ולמוניות אוויר ליד סאו פאולו. השאפתנות היהירה של צוקורס הייתה המקור הן לעלייתו והן לנפילתו. לא רק פשעיו האכזריים הם שהפכו אותו למטרה ב-1965, אלא גם העובדה שהותיר אחריו עקבות שהקלו על המוסד לאתר אותו.

"יכלו להיות לו חיים מאוד טובים בריו, אם הוא היה שומר על פרופיל נמוך", אומר טלטי. "אני חושב שהנרקיסיזם שלו פשוט היה כל כך מרכזי באישיותו, שהוא לא היה יכול להתנגד לו". בשעה שאחרים, כמו אייכמן ויוזף מנגלה, "הקפידו מאוד לנהל חיים מאוד שגרתיים", ממשיך טלטי, "הוא פשוט הרגיש שהרברטס צוקורס נולד למען העולם, והוא נזקק לאיזשהו סיפור גבורה על חייו כדי להפוך אותם למשמעותיים עבורו". ה"קללה" הזאת, מאמין טלטי, הובילה לנפילתו של צוקורס.

"יכלו להיות לו חיים מאוד טובים בריו, אם הוא היה שומר על פרופיל נמוך. אני חושב שהנרקיסיזם שלו פשוט היה כל כך מרכזי באישיותו, שהוא לא היה יכול להתנגד לו. הקללה הזאת הובילה לנפילתו של צוקורס"

עימות פסיכולוגי

גם אם מעשיו של צוקורס בריו היו חסרי זהירות, הוא לא היה טיפש. כפי שמסביר טלטי, המבצע של המוסד "לא היה סיפור פעולה", אלא היה קרוב יותר למותחן פסיכולוגי שהציב את צוקורס מול האיש שארגון הביון שלח כדי ללכוד אותו.

סטיבן טלטי, מחבר "המתנקש הטוב: המצוד של המוסד אחר הקצב מלטביה" (צילום: נטשה וילקוס)
סטיבן טלטי, מחבר "המתנקש הטוב" (צילום: נטשה וילקוס)

מידד עצמו, אומר טלטי, היה "ההפך הגמור מג'יימס בונד", ו"נראה שהיה מלא חיים רק" תחת זהות סמויה. "כשהוא נכנס לדמות בדויה, הוא היה הרבה יותר בוטח, הרבה יותר תקיף… מכפי שהיה בחיים האמיתיים שלו", אומר טלטי.

מידד גילם באופן מושלם את דמותו של איש עסקים אוסטרי מצליח אבל שמרן בשם אנטון קינצלה, שהתיידד עם צוקורס והוביל אותו אל מותו. אולם ביצוע מושלם היה הכרחי, היות שהמשימה לא הותירה מקום לטעויות.

באופן חריג ביותר, מידד, לפי דרישתו שלו, עבד בברזיל ללא תגבורת או תכנית חלופית. ההחלטה, כותב טלטי, "סטתה במידה רבה מהמתודולוגיה המדויקת והמאוד גרמנית שלו; זה היה כאילו הוא השליך לפח 20 שנים של מיומנויות ריגול כדי לרדוף אחר צוקורס". בני משפחתו של מידד ועמיתיו לשעבר הדגישו בפני טלטי כי המבצע היה "אישי" עבורו. "אני חושב שהוא באמת נהנה מהעימות אחד-על-אחד הזה עם פושע שואה", אומר טלטי. "הוא ראה בזה מעין מבחן של כל מה שהוא היה בתור סוכן, והוא רצה להערים על צוקורס ולהפיל אותו בעצמו".

והיה גם צוקורס עצמו. "הוא היה מטרה קשה מאוד, מכיוון שהוא היה פרנואיד, נבון, ויכול היה לצפות את מעשיו של סוכן ישראלי", אומר טלטי. "זה היה במידה רבה מאבק פסיכולוגי, ואני חושב שצוקורס כמעט השתווה לו במאבק הזה".

משטרת העזר הלטבית מסייעת בכינוס יהודים בלטביה ב-1941 (צילום: הארכיון הפדרלי הגרמני)
משטרת העזר הלטבית מסייעת בכינוס יהודים בלטביה ב-1941 (צילום: הארכיון הפדרלי הגרמני)

שרטוט קווי הקרב

מצד אחד של זירת הקרב עמד צוקורס, שניסה כל העת לבדוק אם קינצלה היה באמת מי שהוא טען. במסגרת הניסיונות האלה, הוא יזם למשל תחרות ירי ביניהם, במטע מרוחק באזור נידח בברזיל, כדי לבחון את אמיתות טענתו של קינצלה כי הוא שירת בחזית המזרחית במלחמת העולם השנייה.

בצד השני עמד מידד, שהיה צריך לא רק להפיג את חשדותיו של צוקורס, אלא גם להבין מהו הפיתיון הטוב ביותר כדי ללכוד אותו. בכך הוא הצטיין.

"הוא גילה אהדה מסוימת כלפי צוקורס, המסע שהוא עבר ומצבו העלוב כשהוא פגש אותו, שבבירור היה רחוק מהחלומות שלו", אומר טלטי.

האפשרות שמידד נופף בה מול צוקורס, לזכות מחדש בעושרו ובכבודו האבודים באמצעות שותפות עסקית, הובילה לבסוף אל סופו המדמם של המבצע, בבית במונטווידאו שבו המתין צוות קטן של המוסד. אבל הצוות כמעט נכשל.

האפשרות שמידד נופף בה מול צוקורס, לזכות מחדש בעושרו ובכבודו באמצעות שותפות עסקית, הובילה לבסוף אל סופו המדמם של המבצע, בבית במונטווידאו שבו המתין צוות קטן של המוסד. אבל הצוות כמעט נכשל

השילוב בין הערנות הפרנואידית של צוקורס, מזל רע וסירובם של חלק מחברי החוליה להאמין כמה קשה יהיה להרוג אדם בודד בן 65, כמעט הוביל לאסון.

יעקב מידד (צילום: Private collection/ Courtesy)
יעקב מידד (צילום: Private collection/ Courtesy)

"זה היה חלום הבלהות של מיו", אומר טלטי. "היה מעין פילוג בינו לבין הצברים (בצוות של המוסד), בכך שהם האמינו שהם יכולים להתמודד עם כל מצב שיזמנו להם המשימות שלהם, והוא התעקש שהאיש הזה הוא יריב פיזי קשה במיוחד".

רק כשאנשי המוסד פגשו לבסוף את צוקורס פנים אל פנים – כאשר, כפי שסיפר מידד מאוחר יותר, "הוא נלחם כמו חיית פרא פצועה" – הם הבינו עד כמה האזהרות האלה חזו את הנולד.

שפיכת דם לכיסוי העקבות

אולי זה הולם שהתשובה לשאלה שמשכה את טלטי לסיפור מלכתחילה – מה הוביל טייס הרפתקן להפוך לרוצח המונים? – סופקה על ידי ניצולה.

זלמה שפשלוביץ', דמות יוצאת מהכלל שהספר של טלטי מספר גם את סיפורה, הייתה נחושה בניסיונותיה לאחר המלחמה להשיג צדק עבור בני משפחתה שנרצחו ועבור אלפי יהודים לטבים אחרים שמתו יחד איתם.

ב-1979 היא העידה מטעם התביעה במשפטו של ויקטור ארייס, מפקד הגדוד הצבאי למחצה שצוקורס היה חבר בו. בעדותו שלו, ארייס חשף כי צוקורס שיתף פעולה עם הסובייטים בתקופת הכיבוש הקצרה שלהם בלטביה, לפני פלישת הנאצים. בשל הפחד להיחשף, וכדי להימנע מההשלכות שיהיו לכך עבורו, צוקורס ניסה להסוות את עקבותיו על ידי הצטרפות לכנופיית הרוצחים של ארייס.

פושע המלחמה הנאצי הרברטס צוקורס נחשב בעיני אחדים בלטביה לגיבור לאומי בשל התנגדותו לכוחות הרוסיים (צילום: צילום מסך מיוטיוב)
הרברטס צוקורס (צילום: צילום מסך מיוטיוב)

כפי שכותב טלטי: "לא אנטישמיות היא שהניעה את הטייס לשעבר. הוא פנה נגד היהודים משום שאם לא היה פועל כך, קרוב לוודאי שהיה נרצח איתם. הקרבתם של אותם גברים, נשים וילדים הייתה הכרחית בשבילו כדי להמשיך לחיות".

צוקורס לא היה מיוחד. אבל בלטביה, מדינה שלא הייתה בה היסטוריה של פוגרומים, ושנחשבה בעיני רבים למקום בטוח בשנות ה-30, הוא סימל את מה שטלטי מכנה "הבגידה שלכדה את היהודים". עבור יהודי לטביה, המהירות והאכזריות שבהן רבים מחבריהם ומשכניהם פנו לפתע נגדם היו מפתיעות.

"לא אנטישמיות היא שהניעה את הטייס לשעבר. הוא פנה נגד היהודים משום שאם לא היה פועל כך, קרוב לוודאי שהיה נרצח איתם. הקרבתם של אותם גברים, נשים וילדים הייתה הכרחית בשבילו כדי להמשיך לחיות"

טלטי מודה כי לא ניתן להוכיח אם החדשות על מותו של צוקורס השפיעו על דעתם של כמה מחברי הבונדסטאג לטובת דחיית חוק ההתיישנות באביב 1965.

"אני רוצה להאמין שזה מילא תפקיד פסיכולוגי במתן פנים לשואה, אבל אני באמת לא יכול לאשש את זה בעזרת מקורות", אומר טלטי. "אבל זה בהחלט היה חלק מתנועה של הערכה מחדש של מה שקרה בגרמניה במהלך השואה, ואני חושב שהייתה לזה חשיבות מהבחינה הזאת".

עטיפת הספר (צילום: יח"צ)
עטיפת הספר (צילום: יח"צ)

טלטי מכיר בכך שלהחלטתו של המוסד להרוג את צוקורס ולא להביא אותו למשפט הייתה תוצאה אחת לא מכוונת. בשנים האחרונות, לאומנים לטבים שמנסים לשקם את שמו של הגיבור הלאומי לשעבר מנצלים את העובדה שהוא מעולם לא הורשע בביצוע פשעי מלחמה על ידי חבר מושבעים.

אבל יש שביב של אור בסיפור האפל שמובא בספר של טלטי. הוא מיוצג על ידי יאניס אלכסנדר ואבוליס, עובד מדינה צעיר שהתאהב בשפשלוביץ', ותוך כדי סיכון עצמי עצום נתן לה מחסה בשנות המלחמה.

"אני חושב שהוא מייצג אחוז מסוים של לטבים שעשו ככל יכולתם (כדי לעזור ליהודים)", אומר טלטי. "מצאתי הרבה עדויות על יהודים שמצאו בתי חוות ומשפחות שהיו מאוד דתיות ומאוד נוצריות וקיבלו אותם אליהן מיד".

תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך

comments icon-01
2
חיכו לו בבית 2 סוכני מוסד ויחד עם יעקב מידד היום אמורים להשתלט עליו, להקריא לו נוסח של כתב אישום בשם העם היהודי לפני הוצאתו להורג במקום. אך הוא נלחם בשלושתם והם לא הצליחו להתגבר עליו. ה... המשך קריאה

חיכו לו בבית 2 סוכני מוסד ויחד עם יעקב מידד היום אמורים להשתלט עליו, להקריא לו נוסח של כתב אישום בשם העם היהודי לפני הוצאתו להורג במקום.
אך הוא נלחם בשלושתם והם לא הצליחו להתגבר עליו. הוא כל העת צעק להם "תנו לי לדבר, תנו לי לדבר"….
לבסוף אחד הסוכנים שלף את אקדחו וירה בראשו מטווח אפס בזמן שהוא מצליח לרתק את שני סוכני המוסד האחרים.

עוד 2,232 מילים ו-2 תגובות
סגירה