בימים האחרונים ישראל וחיזבאללה החריפו את טון המסרים ביניהם. המתיחות האחרונה החלה עם הרג – כנראה בשוגג – של פעיל חיזבאללה בתקיפה נגד מטרות איראניות בסוריה שיוחסה לצה"ל. בתגובה ארגון חיזבאללה הבטיח להגיב בחריפות, ומעט אחר כך התבשרנו שפעילי הארגון ניסו כנראה לחדור לישראל על מנת לבצע מתקפה על מוצבי צה"ל בגזרת הר-דב. זאת בניגוד להערכות המוקדמות בישראל לפיהן המשבר בו נמצא הארגון יגרום לו להבליג.

מעט אחרי הרג פעיל החיזבאללה התבשרנו שפעילי הארגון ניסו כנראה לחדור לישראל ולתקוף מוצבי צה"ל בגזרת הר-דב. זאת בניגוד להערכות המוקדמות בישראל לפיהן המשבר בו נמצא הארגון יגרום לו להבליג

הרשמו עכשיו לניוזלטר היומי

בתגובה על אירועים אלו – המערכת הצבאית והדיפלומטית של ישראל נכנסה להילוך מהיר. במקביל למסרים מאחורי הקלעים שהועברו לגורמים בממשלת לבנון ולכאלו המקורבים לחיזבאללה – לפיהם תגובה של ארגון חיזבאללה שתסתיים בהרוגים ישראלים תיענה בתגובה נחרצת – ראש ממשלת ישראל וראש הממשלה החלופי ושר הביטחון בני גנץ הודיעו לתקשורת שמבחינת ישראל ממשלת (ומדינת) לבנון תהיה אחראית לכל מתקפה של חיזבאללה. חבר הכנסת בצלאל סמוטריץ אף קרא לישראל לצאת למלחמה כל עוד התנאים הפוליטיים עובדים לטובתה וזאת על מנת לחסל את האיום הנשקף מחיזבאללה אחת ולתמיד.

הצהרות נתניהו וגנץ נתפסו על ידי מספר פרשנים כביטוי למדיניות הישראלית בעשור האחרון – לנסות להטיל את האחריות לכל פעילות חיזבאללה על ממשלת לבנון. אחרי הכל, הארגון הוא כיום חלק רשמי בממשלה. בשנים האחרונות דוברים רשמיים ישראליים, כולל קצינים בכירים, חזרו שוב ושוב על האמירה ש"ממשלת לבנון היא האחראית על הנעשה בשטחה". זאת, מצד אחד, בניסיון לגרום לממשלת לבנון לרסן את הארגון השיעי, ומאידך כדי לייצר לחץ על הארגון דרך דעת הקהל בלבנון, במידה והמצב יתדרדר עוד יותר.

להצהרות אלו יש הגיון הרתעתי ברור. חיזבאללה כבר עכשיו נמצא תחת לחץ ציבורי כבד בשל תרומתו למשבר הכלכלי החריף במדינה. הצגת הארגון כגורר את לבנון גם למלחמה תאפשר לישראל להציג את הארגון כמשרת אינטרסים זרים, בתקווה לדחוף את הציבור הלבנוני לקרוא לפירוק חיזבאללה מנשקו (בדומה להפגנות שגרמו לסיום הנוכחות הצבאית הסורית במדינה).

להצהרות אלו יש הגיון הרתעתי. חיזבאללה כבר עכשיו תחת לחץ ציבורי כבד בשל תרומתו למשבר הכלכלי החריף במדינה. הצגת הארגון כגורר את לבנון גם למלחמה תאפשר לישראל להציג את הארגון כמשרת אינטרסים זרים

במקרה של התדרדרות למלחמה, הפלת האשמה של פעולות הארגון על ממשלת לבנון תוכל לייצר לצה"ל בנק מטרות מורחב, זמין ונוח להצגת יכולות התקיפה מרחוק של חיל האוויר (יכולות אשר שופרו מאוד בעשור האחרון). בקצרה, ישראל מקווה שהצהרות כגון אלו של גנץ ונתניהו ייצרו לגיטימציה לכל פעולה עתידית של ישראל בשטח לבנון עד וכולל המלחמה הבאה.

פרשנים רבים רואים בהצהרות אלו כמשקפות למידת לקחים של ההנהגה הישראלית מתוצאות מלחמת לבנון השנייה. אז, ישראל לא הצליחה להשיג הכרעה צבאית לאחר יותר מחודש של לחימה, בין השאר בגלל שהיא לא השכילה להעניש את ממשלת לבנון ואזרחי לבנון על פעולות חיזבאללה.

כך, ישראל נמנעה (או שוכנעה על ידי לחץ בינלאומי חזק) לא לתקוף תשתיות אזרחיות בצורה נרחבת (למעט שכונת דאחייה בבירות), צעד שלפי קצינים ישראליים היה בעל הפוטנציאל הגדול ביותר לגרום לביקורת ציבורית על חיזבאללה ולגרום לארגון לבקש הפסקת אש בתנאים נוחים לישראל.

הפעם, כך מבטיחים הפרשנים, ישראל למדה את הלקח ולכן מזהירה את ממשלת לבנון בכל הזדמנות לרסן את חיזבאללה, באיום שמלחמה תפגע קודם כל במדינה. על פניו, חולשתה הכלכלית והפוליטית של לבנון, ונוכחותם של נציגי חיזבאללה בתפקידים רשמיים, הופך איום זה לאפקטיבי ומשכנע יותר משהיה אפילו ב-2006.

הפעם, כך מבטיחים הפרשנים, ישראל למדה את הלקח ולכן מזהירה את ממשלת לבנון בכל הזדמנות לרסן את חיזבאללה, באיום שמלחמה תפגע קודם כל במדינה

אך פרשנות זו מוטעית ואף מסוכנת. למעשה, ישראל עדיין לא למדה את הלקח המתבקש. קודם כל, הצהרות בלבד לא מייצרות לגיטימציה מעצמן. על מנת להתגבר על אינטרסים בינלאומיים המעוניינים בלבנון יציבה ומתפקדת – יש צורך בקמפיין בינלאומי ממוקד ונרחב, הן בקרב מקבלי החלטות והן בקרב דעת הקהל העולמית.

ניצנים של קמפיין כזה כבר נראים בשטח, אבל כלל לא ברור עד כמה מקבלי החלטות בעולם השתכנעו בעמדה הישראלית. שנית, גם לפני מלחמת לבנון השנייה היו גורמים ישראליים שניסו לשייך לממשלת לבנון את האחריות על פעולות חיזבאללה, ואיימו להעניש את ביירות על האגרסיביות של חיזבאללה. הבעיה אז היתה בדיוק העובדה שהצהרות ישראל לא הצליחו לשכנע את הקהילה הבינלאומית בכך שאכן מוצדק לתקוף את 'הגוף' הלבנוני כדי לחסל את "הסרטן" של חיזבאללה.

אפילו גורמים אמריקאיים בכירים, תחת מנהיגות של נשיא אוהד את ישראל לא פחות מהנשיא טראמפ, לא הסכימו עם ההיגיון האסטרטגי של ישראל. התוצאה הייתה מלחמה שנתפסה ככישלון שכן ישראל פעלה מתוך אמונה מוטעית שיש לה לגיטימציה בינ"ל רחבה לתקיפה בלבנון. כשהתבררה הטעות, ישראל איבדה זמן קריטי עד שמצאה דרך חלופית ללחוץ על חיזבאללה לבקש הפסקת אש.

כיום המצב בעייתי אף יותר מבחינת ישראל. לכן, אם ישראל תחליט לבסוף כן לצאת למלחמה נגד הארגון (או תיגרר למבצע צבאי רחב היקף) היא למעשה תחזור על אותה הטעות של 2006. לכאורה, כיום בשלים התנאים למבצע ישראלי קצר וממוקד שיחליש את חיזבאללה. לבנון אכן חלשה ולא יכולה להתמודד עם ההשלכות של מלחמה מול ישראל. המדינה נמצאת על סף פשיטת רגל, ורק עסקה עם קרן המטבע הבינלאומי תציל אותה מקריסה. חולשה זו הופכת אותה לכאורה ליעד קל ללחצים של ישראל.

גם ב-2006 הבעיה היתה בדיוק העובדה שהצהרות ישראל לא הצליחו לשכנע את הקהילה הבינלאומית בכך שאכן מוצדק לתקוף את 'הגוף' הלבנוני כדי לחסל את "הסרטן" של חיזבאללה

חולשה זו של לבנון היא בדיוק מה שיציל את המדינה מתקיפה ישראלית. בשבועות האחרונים מנהיגים בינ"ל (כמו נשיא צרפת) ביקרו בלבנון וניסו לשכנע את ראש הממשלה להסכים לעסקה, הכרוכה ברפורמות פוליטיות עמוקות. אפילו הנשיא טראמפ הביע תמיכה בהסכם החילוץ של המדינה. במילים אחרות, הקהילה הבינ"ל משקיעה מאמצים עילאיים להציל את לבנון.

במצב כזה, הניתן להעלות על הדעת שהם יסכימו למתקפות ישראליות נרחבות אשר בוודאות ידחפו את לבנון לקריסה ואנרכיה, ויחייבו את הקהילה הבינ"ל לדחוף את היד עוד יותר עמוק לכיס כדי לשקם אותה?

יתרה מזו, במצב כזה של חולשה פוליטית, ברור לכל שממשלת לבנון לא יכולה להרשות לעצמה לצאת נגד חיזבאללה, אשר עדיין נהנה מאחוזי תמיכה גבוהים, ואשר התחזק צבאית באופן מהותי בעשור האחרון – מבלי להסתכן בהתפרקות.

במצב כזה, הסברי ישראל בדבר אחריות לבנון לפעולות חיזבאללה הופכים פחות משכנעים. כיום אלו לא רק מנהיגי אירופה אשר מחויבים לשיקום לבנון. גם גורמים בבית הלבן, בסופו של יום, לא יאפשרו תקיפה נרחבת בלבנון, אשר תחייב אותם למעורבות עוד יותר עמוקה באזור.

בקיצורו של דבר, ישראל יכולה לצאת בהצהרות על הפיכת לבנון למטרה בכל עימות עתידי. אך בלי הסכמת העולם לצעד זה, ישראל שוב תתקשה לכפות על חיזבאללה ריסון.

כשהקהילה הבינ"ל משקיעה מאמצים עילאיים להצלת לבנון, הניתן להעלות על הדעת שיסכימו למתקפות ישראליות שידחפו את לבנון לקריסה ואנרכיה, ויחייבו את הקהילה הבינ"ל לדחוף יד עמוק יותר לכיס כדי לשקמה?

בסופו של דבר, אם נתניהו וגנץ הכריעו כי תקיפה ישירה של לבנון היא הדרך הכי יעילה לכפות על חיזבאללה ריסון ואולי התפרקות מנשקו (בתרחיש אופטימי במיוחד), עליהם לשכנע בכך את כלל הקהילה הבינ"ל או למצוא מנגנון אסטרטגי חלופי לניצחון והשגת יציבות.

המשבר הנוכחי דווקא מעיד על כך שהם לא עמדו במשימה זו. יציאה למלחמה תחת תנאים דיפלומטיים ופוליטיים אלו תהווה חזרה על טעויות עבר. יש לקוות ששני מנהיגים מנוסים כנתניהו וגנץ (אשר לא ידועים בחיבתם להרפתקאות צבאיות) מבינים זאת.

אריאל רייכרד הוא חוקר דוקטורט במחלקה למדע המדינה, ממשל ויחסים בינלאומיים באוניברסיטת תל-אביב. הוא מתמחה בסוגיות של ביטחון לאומי ובינלאומי ובמדיניות החוץ של ישראל