דור שלם דורש עתיד

נציגי מחאת 2011 נפגשים עם נשיא המדינה דאז, שמעון פרס (צילום: Kobi Gideon / Flash90.)
Kobi Gideon / Flash90.
נציגי מחאת 2011 נפגשים עם נשיא המדינה דאז, שמעון פרס

כשהתחיל גל המחאות של שנת 2011, הייתי בן 16. אני זוכר את המחאות במעורפל, הייתי נוכח בחלקן, כבורג קטן מתוך קהל עוצמתי של מאות אלפי אנשים. כעת, תשע שנים לאחר מכן, בגל המחאות הנוכחי, כשאני כבר אדם בוגר – סטודנט, עולה במחשבותיי השאלה מה נשתנה בישראל מאז? ומדוע אנחנו שוב צועקים את זעקתנו ברחוב?

העובדות ברורות: ראש הממשלה הוא אותו ראש הממשלה, השיטה הכלכלית לא התחלפה, יוקר המחיה רק גדל והתרחב, שיטת הממשל נשארה כשהייתה, לא נעשה שלום בין הירדן לים, לא צמחה אף תקווה.

העובדות ברורות: ראש הממשלה הוא אותו ראש הממשלה, השיטה הכלכלית לא התחלפה, יוקר המחיה רק גדל והתרחב, שיטת הממשל נשארה כשהייתה, לא נעשה שלום בין הירדן לים, לא צמחה אף תקווה

המחאה של 2011, הייתה חלק מהוויה שונה – זאת מחאה שלא קראה תיגר על הפוליטיקה כמו המחאה הנוכחית, אלא רצתה להיות חלק מאותה פוליטיקה (איציק שמולי וסתיו שפיר כמשל), היא גם לא קראה תיגר על חוקי המשחק ("כמחאה א-פוליטית") אלא רצתה לשמר את אותו "משחק" עם בונוסים קלים. לא היתה דרישה להחליף את השלטון (נציגי המחאה אפילו נפגשו עם הנשיא דאז פרס והסכימו להדברות עם ראש הממשלה בנימין נתניהו), אלא רק לשפר את כוונותיו. הפעם מדובר בסיפור שונה – המחאה הנוכחית היא אם כל המחאות הפוליטיות – היא בבלפור.

ברם, אינני חושב שהמחאה של 2011 הסתיימה בכישלון (למרות שרבים אחרים נותרו בטראומה ובהסתייגות ממנה), בעיני היא בהחלט הייתה נכונה לאותם זמנים, ורוחה המשיכה גם להתקיים כגחלים לוחשות בקרב החוגים האקטיביסטים בישראל עד עצם היום הזה. כלומר, בימים אלו אנחנו עדים להמשך ישיר של אותו התהליך, אלא שהפעם אנחנו חכמים יותר.

כמו שלא ניתן להפריד בין מלחמת העולם הראשונה למלחמה השנייה. שכן, מה שהתרחש בין שתי מלחמות העולם, הוא הוא הסיפור כולו – כך גם (עם אלף אלפי הבדלות), לא ניתן לבחון את המציאות המחאתית העכשווית של ישראל 2020, ללא חיבור ישיר לקיץ 2011.

הדרישה ל"צדק חברתי" התחלפה אומנם ב"רק לא ביבי", אך מדובר באותו הצד של המטבע. בכדי לדרוש צדק חברתי, צריך להחליף בראש ובראשונה את מי שפועל משיקולים של חוסר צדק חברתי כדרך קבע – בנימין נתניהו.

מחאת 2011 רצתה לשמר את ה"משחק" עם בונוסים קלים. לא היתה דרישה להחלפת השלטון (נציגיה אפילו נפגשו עם הנשיא) הפעם מדובר בסיפור שונה – המחאה הנוכחית היא אם כל המחאות הפוליטיות – היא בבלפור

מנגד, בצדק, יש שיגידו שמחאה ששמה לעצמה כמטרה בראש ובראשונה את הסיסמה "רק לא ביבי" היא מסוכנת, מכיוון שזו דעה שנויה במחלוקת (בעוד שהמשבר הוא של כולם) ולכן אינה יכולה להיות חלק מקונצנזוס רחב כמו הדרישה ל"צדק חברתי" בשנת 2011.

אולם המציאות הנוכחית מוכיחה שלא נותרה ברירה אחרת, והמצטרפים החדשים מחזקים את התפיסה הזאת, כשהם גדלים משבוע לשבוע, מימין ומשמאל כאחד. המפגינים בבלפור מבינים דבר פשוט – האמירה "רק לא ביבי" מגלמת בתוכה הרבה יותר מהרצון להחליף ראש ממשלה המואשם בשחיתות. ניתן לראות זאת בשלטים המגוונים, בשירים היצירתיים ובמגוון הסוציולוגי הרחב של משתתפי ההפגנה.

כשהמחאה אומרת "רק לא ביבי", היא בעצם אומרת – כן- לביטחון כלכלי, כן – לריפוי מערכת הבריאות, כן – לתיקון מדיניות ניהול משבר הקורונה, כן – להנעת תהליך השלום, כן – לתיקון הפערים והשסעים בחברה הישראלית, כן – להחזרת האמון במערכת המשפט ואכיפת החוק, כן- לממלכתיות, כן – ליצירת עתיד ראוי. מסתבר שלפעמים דווקא אמירה על דרך הניגוד, היא אמירה שמכילה בתוכה המון חיוב. "לא" אחד קטן, הוא בעצם "כן" אחד גדול.

זו אינה רק מחאה דורית, אך בהחלט הדור הצעיר הוא זה שמוביל אותה. אלו אשר צריכים לבנות לעצמם עתיד בישראל, לחלום חלומות, לתכנן תכניות, להיות אזרחי העתיד – מרגישים תקועים ונבגדים במשבר הנוכחי. אם בעבר חוסר היכולת לקנות דירה הייתה סיבה מוצדקת לצאת לרחוב, היום המוני צעירים לא יודעים איך הם יגמרו את החודש.

כשהמחאה אומרת "רק לא ביבי", היא בעצם אומרת – כן- להרבה דברים אחרים. לפעמים דווקא אמירה על דרך הניגוד היא אמירה שמכילה בתוכה המון חיוב. "לא" אחד קטן, הוא בעצם "כן" אחד גדול

בנימין נתניהו אינו אשם במגפת הקורונה. אך סדר העדיפויות המעוות שלו, הממשלה המנותקת בראשותו, ניהול ענייניו האישיים כגון הטבות מס במיליון שקלים, האשמות בשוחד, מרמה והפרת אמונים – מחייבים את הדור הצעיר אשר רוצה עתיד להסתכל אל המציאות בעינים ולשאול – למה הכל כאן עקום?

ואחרי שמבינים למה, הסיפור הופך לפשוט. בנימין נתניהו אילץ את הדור שלי להיות פוליטי, הוא הכריח אותנו להוציא את הראש מהחול, להסתכל למציאות בלבן של העינים – ולצאת לרחוב.

בעל תוכנית רשת - שידורי המגפה. סטודנט לפוליטיקה וממשל. כותב מנקודת מבט של יליד שנות ה-90, על פוליטיקה, פילוסופיה, תרבות, ספורט, והחיים עצמם.

פוסטים המתפרסמים בבלוגים של זמן ישראל מייצגים את כותביהם בלבד. הדעות, העובדות וכל תוכן המוצג בפוסט זה הם באחריות הבלוגר/ית וזמן ישראל אינו נושא באחריות להם. במקרה של תלונה, אנא צרו קשר.

תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך

comments icon-01
1
מדוייק! אני, בת 62, צעדתי לבדי! בכל ההפגנות, הייתי בכיכר מלכי ישראל ב 4 בנובמבר 95, עמדתי בצמתים עם "4 אמהות"..מחאת היחידים, Crime Minister, "דרכינו"...וכעת עומדת ומוחה כל מוצ"ש בצומת "... המשך קריאה

מדוייק! אני, בת 62, צעדתי לבדי! בכל ההפגנות, הייתי בכיכר מלכי ישראל ב 4 בנובמבר 95, עמדתי בצמתים עם "4 אמהות"..מחאת היחידים, Crime Minister, "דרכינו"…וכעת עומדת ומוחה כל מוצ"ש בצומת "הדגלים השחורים" – חטייארית אקטיביסטית…אבל, מי שלראשונה יצאו היום לבלפור, לרחובות ת"א וקיסריה עם הלהט והנחישות והתקוה – הם שני ילדי (27 ו 29) ובני זוגם, הצעירים המודאגים שלקחו את המושכות ויוצאים להילחם על עתידם פה! אני הרוח הגבית – הם המובילים!

עוד 681 מילים ו-1 תגובות
סגירה